אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ג')

טבע

"שמחתי ללכת ליער. לשכב מתחת לעץ אלון ענק. לבהות בעננים המחליפים צורות. לראות את השמש שוקעת. היער גילה לי אל שאינו תלוי באנשים, ששכחו אותי. שאינו תלוי אפילו בקיום המין האנושי. היה לפניו. יהיה אחריו. נמצא עכשיו. בשמיים הכחולים. בתנועת ענן לבן. בצהוב שהופך לכתום עז.

 כשאתה נעלם לי, ואני מאבד את היכולת למצוא אותך בין אנשים, אני נוסע לטייל במקומות רחוקים. שם תופיע לי פתאום כשאני עומד, זעיר,  על יד הרים גדולים".

 חברותא

 "זיכרון ילדותי הוא משחק אינסופי ביני ובין רונית חברתי, שהתחיל, כך נדמה, כשהיינו בגן, ולא נסתיים עד סוף בית ספר היסודי. זרקנו סכינים בבוץ ופילחנו מעגל לפרוסות שלה ושלי. "מלך המעגל" עסק בהשלטות על טריטוריה והוצאת הזולת מתוכה. ובכל זאת איני זוכרת ניצחונות או הפסדים, השלטות על  המעגל כולו או הדחה סופית מתוכו.

 המעגל שניסינו לכבוש הכיל את שתינו. פעם מגדיל את מקומה ופעם את מקומי. ההשתתפות במשחק הייתה תמיד יותר חשובה מההישג. בימים שרונית לא יכלה לשחק אתי, למעגל, שהיה כולו בבעלותי, לא היה ערך.

 כששמעתי, שנים מאוחר יותר, ממטופלי, על הורים חרדתיים שלא נתנו לילד לצאת מן הבית, הבנתי שגם אמי הייתה שותפה לשמחה ההיא. היא הרשתה לי לבחור חברות כרצוני. סמכה עלינו שנדע לשמור אחת על השנייה. ידעה אלוהים שנמצא בין ילדי השכונה.

 בעבודתי כמטפלת משפחתית, הדיון על מה הוא נותן לה ומקבל בחזרה, ומה היא מקבלת או לא מקבלת בקשר הזה, נראה לי חסר תקווה. זוגיות מתחילה ברגע שבו שניים יוצרים יחדיו חברותא המנוהלת מולך. שבה השותפות חשובה יותר ממעמדו של כול משתתף בתוכה. המאמצים והוויתורים לא נעשים בשבילו או בשבילה. אלא מתוך קבלת צרכי החברותא העומדת לפניך כחטיבה.

בחברותא למדתי לוותר על הניצחון האישי כערך בלעדי. לעמוד בניסיון הוויתור לרגע על האני הפרטי.  במעגל למדתי לראות ולשמוע את שותפי לשיחה. לגלות אם הקשיבו לי. היו אתי ביחד במסע. או רק חיקו שאסיים את דברי כדי שיוכלו להעביר אליהם את הנושא. האם שיחתנו נוצרת בינינו, מולך, או שהיא תחרות על מקום שרק אחד מאתנו יכול למלא בעולמך.

אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

א. "משפחה חדשה עברה לגור בשכונה שלנו. בתם נעשתה חברתי. ביליתי אצלם את מרבית שעות אחר הצהריים שלי. היינו עושות שעורים במיטה הגדולה של ההורים ליד האם שהייתה קוראה דבר מה, ונענית לשאלותינו".

ב. "רגעי השמחה של ילדותי היו בבית הספר. המורה המחנכת שלי מכתה ה' עד ח' סימנה אותי כתלמיד הטוב שלה. השתדלתי מאד לא לאכזב אותה. גדלתי בבית שבו לא ידעו לזהות את יכולתי. גדלתי בשכונה שרוב הילדים בה לא סיימו תיכון. לא הפסקתי ללמוד, גם לאחר שסיימתי את בית הספר לרפואה".

ג. "בפורים הראשון שלי בארץ הלבישו אותי הורי בלבוש חגיגי, כמו שהיה נהוג בטורקיה. בכניסה לגן הילדים נמלאתי מבוכה. כולם היו מחופשים, מלבדי, לבושה לליל הסדר במקום לפורים. הגננת קלטה מייד את חריגותי. לקחה אותי בשקט ל"פינת הרופא" והחליפה לי את השמלה המהודרת במדי אחות וסטטוסקופ.

בעבודתי כמורה זיהיתי, במשך השנים, עשרות ילדים שהיו להם הורים באופן חלקי. כשרצו, הצעתי את עצמי, כהשלמה. הם חוזרים לבקר אותי, שנים רבות לאחר שסיימו ללמוד אצלנו. קיבלנו ממני, כנראה, משהו ממך".

מטפלות, מורים, שכנים, הורים של חברים, שנענו לילד שאין לו אב או אם, או יש לו אב או אם מוגבלים. מתגייסים אליו, כשהוא בא לבקר את בתם, או לומד שעתיים בשבוע בכיתתם. מגלים בו כישרון שהבית לא מכיר. שומעים מצוקה שהבית לא יכול לשמוע. קונים לו דבר שהוא חסר. לא מבקשים הכרה או תמורה. לא ידעו כי ששלושים שנה מאוחר יותר כשהילד יוזמן להיזכר בשעות היפות של ילדותו, הוא יזכיר אותם. נציגיו של אב עליון.  הורות היא מאתו פיקדון זמני. אמי היא מי שראתה אותי. גילתה יכולת שבי. נתנה לי לשעה קלה להניח עליה את ראשי. אבי הוא מי שחלק עמי משהו משותפותו עמך.

האנשים שבוראם החליף להם אב או אם, לא יבלו את חייהם בתביעות מהוריהם על מה שלא נתנו להם ואולי אינו בהם. ידעו לזהות אב ואם במי שבוראם שולח אליהם לתפקידים דומים. ישמחו באם לרגע, שידעה לגלות להם חסד קטן, חמלה, סליחה, שאינם מוכרים להם.

 

ד. "הרגע השמח ביותר ביער היה כשהזאבה ליקקה את פני. לקח לה כמה שבועות להתרגל אלי. בתחילה הייתה נוהמת כשהייתי מתקרב לגורים. לא היו לי חברים אחרים ולכן לא ויתרתי על חברתם. לאחר כמה שבועות הזאבה החלה לנהוג בי כאילו אני אחד מצאצאיה.

 ברחתי מהגטו כשהבנתי שהולכים להרוג את כולם והורי לא יוכלו להגן עלי. הייתי בן עשר בערך. אינני יודע את גילי המדויק. שלוש שנים חייתי לבד ביערות. הפרטים על עברי נשכחו. כשהצבא האדם הגיע לאזורנו ויצאתי מהיער לא זכרתי אפילו את שמי. אנשים נבהלו למראי. לא הבינו את נהמותי. שלוש שנים חייתי עם חיות היער. למדתי מהן לזהות שורשים טובים למאכל. כשראיתי שדה פטריות שהחיות לא נגעו בהן ידעתי שהן מורעלות. כשהתייאשתי מבני אדם מצאתי אותך בין החיות. הזאבים צירפו אותי ללהקתם".

 לפנים משורת הדין

 

"אמא הכינה לכול אחד מאתנו שני כריכים. אחד עם חביתה ואחד עם אבוקדו או גבינה. והכללים היו שמותר לאכול כריך ראשון לאחר שעה של נסיעה. וכריך שני לאחר שעתיים. אבי ואמי ישבו במושב הקדמי של האוטו. אחותי אחי ואני מאחור. עושים את הנסיעה החצי שנתית לבקר את הסבתא בצפון הארץ. שלוש וחצי שעות לפחות על הכבישים. ברגע שיצאנו את שערי המושב נעשינו נורא רעבים. הבטנו באימא. היא צחקה. ואכלנו מייד את כל הכריכים שהיו אמורים להספיק לכול הנסיעה.

 משיצאנו את תחומי היישוב בוטלו כללי ההתנהגות הנכונה. לחופשה היו חוקים משלה והראשון שבהם: עושים מה שרוצים. באוטו בדרך לכינרת ידעתי אלוהים הנמצא מעבר לחוקי הקיבוץ. מעבר לכול החוקים שקבעו אנשים בניסיון להביא אותך לעולמם. אלוהים שנמצא בחופש. בהיתר. ברשות להפר כללים קדושים. במה שרוצים".

 אל עליון

"שמחות ילדותי היו הנסיעות לבית של סבא וסבתא בפרברי בריסל. היה שם שפע גדול. מרתף עם ריחות לא מוכרים. אוכל שלא הכרתי בקיבוץ. וסבא, חייל אנגלי מתקופת המנדט שנשא עולה חדשה ועבר עמה לגור בבלגיה, מולדתה. לסבא הייתה דעה אחרת לגמרי על בני אדם, כלכלה וחברה, מזו שהכרתי בקיבוץ.

 סבי גילה לי דרכו נקודת מבט נוספת להבנת העולם.  רשות לשמור על רוח חופשייה. לא לשעבד עצמי לגמרי לשום מסגרת, תנועה או פרשנות שאין בלתה. יש לי חבר חרדי שאיתו אני לומד גמרא. אני חי בדירה עם זוג לסביות, ויש בינינו אהבה גדולה".

מי שהכירו לו בילדותו עוד עולם יודע לא לשים מעל לכול את חוקי החברה שבה גדל. יודע לתת לכללים שהוא פוגש בכול מקום תוקף מקומי, זמני, בהקשר מסוים. מכיר אלוהים שאינו כפוף לשום חוקים. שאפשר דרכו להשתחרר מאלילים מקומיים. 

שבת

"זיכרוני לא הייה מובן לי בתחילה. לא קרה בו מאומה. לא היה איש עמי. לא עשיתי שום מעשה. שכבתי במיטה. ביום שבת בבוקר. מכוסה בשמיכה ירוקה. קרן אור זהובה ריצדה על הקיר. והייתה בי שמחה עצומה. הכול נמצא באותה שעה.

התחלתי ללמוד בלט באותה שנה. המשכתי ללכת פעמיים בשבוע למורה פרטית לפסנתר. למדתי בכיתת המופת של בית הספר. לא הייתי תלמידה  כל כך טובה אבל אמא התעקשה שצריך לשאוף ליותר.  באותו בוקר של שבת הייתה לי רשות לא ללמוד. לא להתאמן ולא להשתפר. בשבת היה לי לרגע אלוהים אחר. שמרשה להתבונן על הקיר. לנמנם. להתעורר. להירדם שוב, עם צריך. אלוהים שאוהב אותי גם אם לא אתרום לעולמו דבר.

 

כשנולדה בתי הבכורה סיימתי בדיוק את ההתמחות במשרד עורכי דין מוביל שהציעו לי להישאר בו לתפקיד מעניין. הפתעתי את כול מי שהכיר אותי, וגם את עצמי, ונשארתי בבית חמש שנים. רציתי להיות עם ילדי. לתת להם ולי שבת שלא זכיתי לקבל הרבה בילדותי". 

 

יודעי שבתך יכולים להרשות לעצמם להשתחרר מאליל המצוינות והקריירה. יודעים להיפרד מן התלות בעוד דבר שחייבים לעשות עכשיו. מוכנים לעמוד בניסיון גילוי חשיבותם המוגבלת: עולמך ממשיך לסבוב על צירו, גם כשאני שוכב על הגב.

 

 

תפילות "כמו של".

קריאת היסודות החוזרים בשמחות הילדות  מאפשרת לזהות יסוד שהבורא החסיר אצלי. אפשר לקבלו. הוא נמצא וזמין בכל עת לעולם כולו, גם לאלו שלא קיבלו דבר כמותו. טוב לקנא בדעת אלוהים של זולתי. קנאתי אינה חומדת דבר של איש אחר, אלא נכס מנכסי היסוד של הבריאה, אשר גם כשהוא מתחלק לאלף, איננו נגרע, ויישאר ליודעים אותו כמו שהיה.

 זיכרונות שמחה מן הילדות הם מפתח לתפילה המבקשת אלוהים "כמו של" מישהו שקיבל.

מי שאביו לא הכירו יבקש אב החולק עמו דבר שקיבל מאביו. זו שאינה בטוחה באהבה תבקשתיקוןבאל שעבר באב המתפעל. האיש המפחד יבקש את האל עם המקל. מי שאינו יודע איך לנהוג בחברים, יבקש שכינה הנמצאת בחוט שבין שניים מחבר. האיש הגדול מדי יבקש אלוהים גדול שפוטר ילדים מאחריות שאינה שלהם. האיש הנוקשה, יבקש אל המבטל, לפעמים, את כול הכללים. היתום יבקש את האל האוסף את אלו שאביהם ואמם עזבום.  הרעב יבקש  אל שרוצה לתת כמה שרוצים.

 

מודעות פרסומת

כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ב'): כל יכול, שומר, מדריך, גיבור, משחרר

כל יכול

"אבי היה הגיבור שלי. בחופש הגדול שבסוף כיתה א' הוא לקח אותי לראשונה לעבודה. כשהגענו, קראו לאבא. הייתה תקלה בקו הייצור שעמדה להשבית את אלף עובדי המפעל. אבי עלה בחברת מסגריו לראש המגדל שבו הייה פתח מכונת הבטון הענקית.

כשעמדתי באותו בוקר למרגלות הסולם שראשו בשמיים, וראיתי את נתזי האור הכחול של מכונות הריתוך, חשבתי שאין דבר בעולם שאבי אינו יכול.

בדרך הביתה אבא אמר שהמנכ"ל אמר לו: חיים, הצלת את המפעל.

עשרות שנים לאחר מכן תבעתי ממך לשנות בחיי דבר שנדמה לרוב האנשים כבלתי אפשרי.  העזתי לדרוש ממך נס, ולקבל, כי היה לי בזיכרוני, מישהו שיכול לתקן הכול.

עבודתי החינוכית פגשתי אבות שהתעקשו ליצור יחסים שיוויוניים עם בניהם, כאילו בשם ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם. ובאמת, מתוך השתמטות מן הציפיות של הילד. שיתנו מופת של עמידה בניסיונות קשים. שיהיו הורים. שיחברו לדבר גדול מהם".

שומר

א.  בכיתה ה' עשו עלי חרם. החליטו שאני לא מתאימה. סיפרתי לאבי שהפתיע אותי, הגיע יום אחד לכיתה, ואמר לילדים שהתנהגותם היא בושה וחרפה. בהפסקה שלאחר אותו שיעור, נערכה שיחה שלו ושלי עם המנהל והמחנכת. הם ניסו לרמוז שהתנהגותי התוקפנית תרמה באופן כלשהו להתנהגות הכיתה. המנהל והמחנכת, אנשים משכילים, דיברו עברית יפה. אבא, שעלה ארצה כמה שנים לפני כן, דיבר עברית דלה במבטא כבד. הוא אמר: יש לכם אחריות לשמור על בתי, גם אם התנהגותה לא מתאימה לפעמים למה שכול הילדים עושים. לשם כך בית הספר קיים. יש לכם אחריות ללמד אותה איך מתנהגים בישראל. מותר לכם לבקש את עזרתי. אסור לכם לעולם להסכים לפגיעה בה מצד חבריה לכיתה.

אבא, מוכר ירקות, לא הסתנוור ממעמדם של המחנכים. לא התבטל בפני הישראלים החדשים בכיתה. ולימד אותי שעור חשוב על כוונתך: יהא אשר יהא מעמדי, אני ראויה בעיניך תמיד לכבוד והגנה מלאה".

ב. "אבי ישב על כסא נוח בגינה וקרא עיתון. אני, בן שבע בערך, שיחקתי על ילדי השכנים בחצר הסמוכה. רבנו על משהו. ושני ילדים, גדולים ממני, הפילו אותי ארצה. אבא קם מכיסאו, רץ אלינו, מגלגל את העיתון שבידו, וחובט בו בילדים הנסים בבהלה.

אבא הסתכן באותו יום, במריבה עם הורי הילדים. הוא לא עבד את אלי ההידברות בכול מקרה, או התקינות החברתית (מבוגרים לא מרימים יד על ילדים). ולימד אותי שהגנה היא זכות ראשונה העומדת לי תמיד.

 

התערבותו של אבי גילתה לי כי אין לאיש רשות להרע לי.  מתנתך באבי לימדה אותי להאמין כי אם יקומו לי אויבי, רבים וגדולים ממני, אתה תופיע פתאום להצילי. ואם לא תהיה עמי, אגלה שהשארת כלי בידי, ואדע להשתמש בו, כמו שאתה היית עושה.

בגיחה הראשונה שלי מעבר לגבול, הייתי צריך לעבור דרך חומה של אש. מאות קני נ"מ ועשרות טילים שוגרו לעברי. הייתי שקט וממוקד. מפעיל לפי הסדר את אמצעי ההגנה וההתחמקות של המטוס. ברגע המתאים, ידעתי, אתה תופיע עם העיתון המגולגל שלך ותפיץ ממני את כל אויבי".

 המדריך

"לסבא היה גן ירק שבו, בכול ערוגה, צנוניות, גזרים, חסות ועגבניות, היו מסודרים בשורות ישרות. סבא הקפיד על משמעת בין הירקות שלו. כשהייתי בן ארבע ביקשתי לעזור לו בעבודתו. סבא הסכים ולימד אותי תחילה לעשב. וכשהוכחתי את עצמי קיבלתי מעדר ולמדתי לתחח. סבא היה שואל לדעתי על הכלי המתאים לכול עבודה, ושמח כשגיליתי לו דרך חדשה לעשות דבר מה בגינה. בגיל תשע בערך ידעתי כבר את מרבית עבודות הגינה. כשסבא היה נוסע לכמה ימים הוא היה מפקיד בידי את האחריות על הגן. סבי לא היה בעיני עצמו אדון הגינה, אלא רק אחד מגנניך בה. הוא הכיר בזמניותו, והכשיר אותי למלא בעתיד את מקומו".

נוכחות המדריך זמינה למי שעשו אותו שותף של הבוגרים. התחלקו עמו בתפקיד האנושי. הזמינו אותו  להיות גבר או אישה כמותם. חלקו עמו את סוד היצירה שקיבלו מבוראם. הילד שקיבל את הזמנתם מכיר אלוהים שחלק לאדם מצלמו, וזקוק לו כדי לסיים את בריאתו. האב המדריך מגלה לבנו את אביו שלו, שהוא, האב, תלמיד אצלו.  

האנשים שבוראם חלק עמם את יכולתו ליצור, באמצעות שליחיו, חופשיים לבנות או לתקן, לבשל או לטפל. מקבלי המתנה הזו יוזמים, יוצרים, יודעים ללמוד לבדם דבר שלא ידעו. מאמצים בקלות מורה חדש שמצאו. לומדים מכולם. ואינם זקוקים לאישורים רבים כדי לפתוח במלאכתם. סומכים על עצמם כי סמכו עליהם. יודעים לזהות בקלות את תפקידם ולהתגייס אליו מתוך סמכות שהוענקה להם.

 גיבור

"כשהייתי בן שבע העלה אותי אבי על סוסתו. לאחר שני שיעורים קיבלתי רשות לצאת איתה לבדי לשדות.  הייתי רוכב כל יום במשך שעות. הסוסה, למדתי מהר מאד, מרכינה ראשה בפני מי שלא מפחד ממנה.

 היה לו לאבי, גם אם לא ידע, אלוהים העומד מעל כל כוח אחר בעולמו. הוא ראה בי בוגר, כמו שראית אתה אותו, נציגך בעולמו. הוא חלק עמי את סוד השלטון שנתת לאדם על בעלי החיים. את הסמכות והאחריות להכפיף אותם לרצוננו. חיות טרף, ומפלצות מכל הסוגים, לא הפחידו אותי.

 כשהדוברמן של השכנים השתחרר משלשלאותיו ורץ לקראתי בשיניים חשופות, ציוויתי עליו לעצור ולרדת על ברכיו. הוא קיבל אותי כאדונו".

 משחרר

א. "כשהייתי בן חמש בערך התחלנו ללכת לים בשבתות.כשהיינו מגיעים לחוף הייתי זורק מעלי את בגדי, ורץ לשכשך במים את רגלי. אמא רצתה לרוץ אחרי. ראיתי את אבא מושיט יד ועוצר אותה. אני כמעט בטוח שהוא אמר "הילד יכול לבד". אבא לימד אותי באותו יום שאין זה תפקידי לטפל בחרדות  שאמא הביאה אתה.

בחוף גורדון גיליתי כי יש שומר לילד המתרחק קמעה. יש מגן למי שיצא לאמו מטווח ראייה. יש חיים בלא אבא ואמא בסביבה. יש אלוהים במקום שהילד נמצא, גם אם אין לו אם צמודה. האיש שעצר את אמי מללכת אחרי באותו בוקר גילה לי רשות ממך לא לקחת עלי אחריות לפצעים שגרמת אתה.

כשאסע לתל אביב בשבוע הבא בענייני משרדי, אמצא לי שעה, כמו בכול ביקור, להלך על חוף הים, שבו הופעת שוב לאבי ואמי, לאחר שנעלמת להם בשואה.

 ב. "ביום הולדתי העשירי חיכו לי בחדרי אופני פיג'ו עם 12 הילוכים. חודש שלם רכבתי עליהם בכול עירי. לאחר חודש הם נגנבו. אבל משהו מהם נשאר אתי. באופניים הייתה רשות, שלא קיבלתי עד אותו יום, לפרוש ממקומי בין אבי ואמי, שהיו מדברים דרכי.  אבי ויתר על הבת המקיימת את קשרו עם אשתו. אמי ויתרה על הבת הממלאת את תפקידה אצלו. אני קיבלתי לחודש אחד את ילדותי. גיליתי אלוהים שאוכל אצלו, יום אחד, להשתחרר מאחריות היתר שלי להורי".

 

התגלות בשמחת ילדות חלק א'

 

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

התגלות בשמחת ילדות (חלק א')

יאיר כספי

שלוש מתנות ממתינות לאדם בעבר. הראשונה היא אפשרות אשר רק לעתים נדירות מתקיימת ביקום: עולם שחיים יכולים להתפתח בו. השנייה היא הזמנה  ייחודית שקיבל  אדם ללמוד דבר על סוד היצירה. מתנה שלישית מחכה לאדם בעברו האישי: שם משמותיו של בוראו שנגלה לו בילדותו.

 זיכרון  שמח משנות חייו הראשונות של האדם מבטא בדרך כלל יסוד שהיה בבית, במשפחה, בשכונה, או בידי נציג כלשהו  של הבורא שמילא תפקיד, לפעמים יותר חשוב יותר ממה שידע, בעולמו של הילד הזה.  אנו זוכרים אירוע מיוחד המבטא כנראה מספר רב של חוויות דומות. זיכרונות אלו מתעדים את הדרך שבה הועברה תכונה חשובה או הוענקו כישורים לעתיד. לפעמים שמחת הילדות היא יום אחד שבו לא התקיים הקלקול  הרגיל שהיה בבית. זיכרון מן הסוג השני מכיל בתוכו רמז יקר לאפשרות שנתן בוראו בעולמו, ובו תיפטר מצוקת הבוגר.

 פענוח שמחה הילדות יגלה אלוהים שיש לך. יסוד מן הבריאה שחלקו עמך. צליל מן הקול האלוהי שלמדת לשמוע. סגולה שהועברה אליך והיא יסוד כוחך. שליחות שנתקבלה והיא המקום שממנו אתה פועל בהצלחה. הדבר שאותו אוהביך מבקשים בך.  

 התרבות שעשתה את האדם אדון בעולמו לימדה אותו שהכול מגיע לו. לכן, כשהוא נזכר בילדותו, עולים לו בעיקר המקומות שבהם לא טיפלו בו בהתאם למעמדו. בהמשך מסענו נלמד לזהות פציעות ישנות שלא נפתרו וממשיכות לנהל אותנו. כדי לרפאן צריך להכיר תחילה את המצב המתוקן: איך נראה החלק הזה באישיות כשהוא פועל כהלכה.

 מה ידעו לתת לך האנשים שגידלו אותך? מתי שימחו אותך? היכן זה קרה? מי שימח אותך? מה קיבלת במתנה? איזה רצון נענה? מה עשו נכון אתך? מאיזה אמונת שווא נפרדו כדי שיוכלו לתת לך? באיזה קושי או אתגר עמדו בעלי שמחתך?  התשובה לשאלות האלו תגלה את בעל ביתך נחבא בזיכרון שמחה קדומה. מי שימצא אותו מוזמן לסמנו בצבעים עזים, כדי שידע לזהותו בפעם הבאה שיבוא. כל איש היה אהוב באופן כלשהו. מכיר רגע אחד לפחות שבו חלקו עמו משהו ממתנות הבורא לעולמו. הרגעים האלו יקרים מפז. נחבא בהם פתרונה של חידה. 

 איסוף ניצוצות הדעת של תלמידינו גילה לנו מבחר יסודות חיבור בין אדם ואלוהיו, שאנשים קיבלו בילדותם, והיו לנכסי היסוד שלהם. האם תמצא ברשימה מתנות משלך? מה מן הרשימה חסר בעולמך?

 המשביע

האיש היודע את השפע, שפגשנו ב"איש ההולך בעולם עם כרם" אינו זקוק לאגירה בלתי פוסקת של אמצעי קיום כדי להרגיש בטחון. הוא יכול לעמוד בניסיון אימת המחסור בלא שהיא תנהל אותו. מכיר דבר שלא נגמר. רצון למלא מחסור. מקום בו אפשר לקבל את כול הצרכים. שמחתו מעוררת בו רצון לחקות את בעל חסדו. לזהות ולמלא מחסורים אנושיים.

האנשים שזכו להכיר את השפע מתחלקים בו בקלות. מפתיעים אותנו בנדיבות. דבר אינו נלקח מהם כשהם נותנים. נותנים דבר שהם כל העת מקבלים. יודעים מעיין שמימיו אינם נגמרים.

ההרגשה שהיש לעולם לא יגמר, אפשר שתתקיים בבית שחיים בו בצמצום. ויש בית עשיר שילדים יוצאים ממנו עם תחושת רעב גדול. השפע תלוי חלקית בלבד בקיומם של אמצעים. השפע צריך אלוהים.

 הווה

"אבי הולך לפנים ואמי מאחור. ואני בתווך, ביניהם, שוכב על המיטה שהם נושאים מן הפעוטון של בני הארבע לפעוטון של בני החמש. כך היה נהוג בקיבוצנו להעביר את הילדים ללינה המשותפת בקבוצת הגיל הבאה שלהם.

 היה להורי באותו היום זמן בלתי מוגבל בשבילי. הקשיבו לבקשתי להיות אתי במעבר. נשאו אותי כאילו אני אדונם. לא דרשו מן הפעוט להיות עצמאי. ידעו שנוכחותם הכרחית כדי שיפנים נוכחות גדולה מהם.

 כשהתגייסתי לצבא הגעתי לבסיס הטירונים וראיתי חיילים שנראו כאילו עולמם נחטף מהם. אני באתי רגוע, עם המיטה מבית הילדים. אבי ואמי ואתה ניצבו על ידי בשנתי. החלפתי הרבה בסיסים בצבא. לפעמים זרקו אותנו בהתראה קצרה למאהל בשדה. תמיד מצאתי לעצמי כר, או קיטבג צבאי להניח עליו את ראשי. בכול חור היית אתי".

 שומע תפילה

 "לא הלכתי לגן. לא רציתי. אמי הרשתה לי להישאר בבית עוד שנה. היינו עושות ביחד קניות. מבשלות. מנקות. לאמא הייתה רשות באותה שנה להקשיב לצורך פרטי ולא מקובל שלי.  בשכונתנו כולם הלכו לגן חובה.

 באותה שנה למדתי שלבקשתי יש בעיניך חשיבות רבה. שהעולם יכול לפעמים להתנהל לפי צרכי הילדים, או האמהות, שעוד לא מוכנות להיפרד מהם.

 בשנה ההיא קיבלתי רשות שהולכת עמי להקשיב לרצון גם אם אינו מקובל או מובן לסביבה. גיליתי אותך, שומע תפילה.  בשנה שעברה נסעתי לחודש לסין עם קבוצה. לאחר שבוע הרגשתי בודדה. התקשרתי ליוסי אישי, הוא עזב הכול ובא".

 מי שפגש בילדותו שליחים ששמעו לתפילתו מעז לרצות. יודע לשאול. מאמין שיש סיכוי לבקשה גם אם היא לא מקובלת או לא אפשרית, לכאורה.

 

אוהב

"לא זכרתי שום שמחה בילדותי. שנים רבות התעקשתי שהכול היה נורא. כששמחתי הופיעה,  הבנתי: לא זכרתיה כי היא הייתה אסורה.

 גדלתי בצפון איטליה. בקיץ הורי היו שולחים אותי לקייטנה בתנאי פנימייה בשוויץ. פעמיים או שלוש במהלך אותו החודש אבי היה בא לבקר. אכלנו במסעדה. טיילנו ביער. צחקנו בלי הפסקה. אבא התפעל ממני בלי הפסקה. הרגשתי שאין לו שמחה יותר גדולה מאשר להיות אתי.

 רגעים כאלו היו לנו רק מחוץ לבית. בבית הייתה אמא שאסור היה לי, אפילו לרגע, להיות חשובה ממנה.  בשוויץ אבי עבד אותך. הכיר לי אל שנמצא מעל אמי.

 אהבתך שבאה אלי באמצעות אבי נשארה עמי. גילתה  בי דבר המושך את הלב. נחמד להיות אתי. הכירה לי אוהב שאין לו צורך באף אחד אחר, כשהוא עמי. נתנה לי רשות לבקש אהבה מיוחדת לי. ידעתי בעקבותיה להאמין לבחור שאהב אותי. לא ניקרו בי הספקות שהיו לכמה מחברותי: האם הוא יישאר. האם הוא יסתפק רק בי. כשילדי התחרו על אהבתי ידעתי לאהוב כל אחד מהם, כאילו היה יחידי.

האיש שסרב לקבל מתנה

רגעי הדעת:

האיש שסירב לקבל מתנה

יאיר כספי

אגדת הזן מספרת על לוחם צעיר ויהיר שבא אל מורה זקן לאומנויות לחימה, בשעה ששהה עם תלמידיו, התרברב בפני המורה בכוחו וכישרונו, והזמין אותו לקרב.

הזקן לא הגיב להזמנה. הצעיר ניסה להתגרות בזקן, קילל אותו ופגע בזכר אבותיו. המורה נותר שקט ולא התייחס לדבריו. בסופו של דבר התייאש הצעיר ועזב.

שאלו התלמידים את מורם: מדוע היית מוכן לסבול השפלה כזו? האם לא אכפת לך להיראות מוג לב?

השיב המורה: אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?

"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.

"דבר דומה", אמר המורה, "נכון באשר לקנאה, לזעם ולעלבון. כשהם אינם מתקבלים, הם שייכים למי שנושא אותם".

 מהו סודו של האיש שלא כעס ולא נעלב?

האם המורה לא נפגע משום שהוא בעל תודעת ערך עצמי גבוהה, ולכן אינו רגיש למה שאומרים עליו?

ואולי שתיקתו היא סוג של תוקפנות שבה הוא מייאש את זולתו?

ואפשר שהמורה עשה תיקון גדול בתוך עצמו, שבו העלה וריפא פצעי עלבון מעברו, ולכן נגיעה במקום הזה אינה כואבת לו?

ואולי יש לזקן יכולת לראות ולקבל את מצבו הקיומי העלוב של האדם, ועל כן דברים משפילים אינם מחדשים לו דבר על עצמו?

האם אפשר שהמורה בעל האמונה  מקבל את  העלבון כקושי שבוראו מטיל עליו לשאת, ולכן איננו מתקומם?

ואולי  אהבת אדם גדולה יש למורה, המאפשרת לו לראות את מצוקתו של הצעיר, ולדון אותו לכף זכות, על מאמציו הנואשים לזכות בהכרה?

אפשר כי יכולתו המופלאה של המורה שלא להיעלב, נבנתה מתוך שילוב של כמה מדרכי ההתבוננות וההתמודדות שהוזכרו כאן. אבל סיפור המעשה רומז לכיוון אחר:  המורה אמר לנו כי המפתח ליכולתו לא להיעלב הייתה בחירתו שלא לקבל מתנה. איזה מתנה? איך אפשר לראות בהתגרות ודברים מעליבים הצעה למתנה?

מי שגדל בתרבות כמו שלנו, ששמה את האדם במרכז, ומציעה לו כפתרון למצוקתו להכיר בערכו המיוחד ולדאוג באסרטיביות למימוש צרכיו, מתקשה להבין את האירוע שלפנינו. המורה, שבא מעולם אחר, קרא כאן סיפור שאנו לא יודעים לקרוא יותר:

האיש המטיח בי דברים קשים, שאינם שייכים לי, מציע לי מינוי שאולי אני זקוק לו: להיות דמות חשובה בסיפור. ואני, בלי משים, עשוי להתפתות לתפקיד הגיבור. ולכן עיקר האתגר העומד בפני אינו למנוע את פגיעתו של העלבון בי, אלא לזוז מן המרכז. להיות פחות חשוב. לאפשר לאירוע להיות של הצעיר בלבד ולהישאר בו ללא תפקיד. לצאת מן הסיפור.

הלוחם הצעיר הבא להתגרות במורה הזקן, הוא משל למתבגר המעריץ את אביו, רואה בו קנה מידה לכל הדברים, ורוצה לבדוק את עצמו האם כבר הגיע למדרגתו. מנסה להרשים אותו, לזכות באישורו, ואם אישור כזה אינו אפשרי, לגבור עליו ולתפוס בעולם את מקומו.

וצריך האב לגייס את כוחותיו כדי לדחות את המתנה שהניח לפתחו הבן. לקבל על עצמו מעתה תפקיד צנוע יותר בחיי בנו, ולומר לו:

לא תהיה גדול אם תנצח אותי, לא תאבד אם תפסיד. לא אתי אתה צריך היום להתמודד.

ישנו רק אחד שמולו אתה צריך לעמוד, לבד. מעתה, רק מולו אתה נמדד.

 יש לנו בספרינו הישנים סיפור דומה על אב הנושא ברכה בטקס שבו בנו הגיע לגיל שבו כל חובותיו מוטלים עליו: ברוך שפטרני מעונשו של זה. כלומר, תודה לך אלוהי שמעתה חטאיו של בני הם עניין שבינך לבינו, ואני פטור מן ההתקוטטות הזו.

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

האומה שגילתה סמכות יותר גבוהה

יאיר כספי

מאמרו מעורר הציפיות של דוד גרוסמן על מלחמת לבנון ידע לתאר את הלך הרוח הכללי: געגועים לימים שבהם היו לנו ערכים. וסיבה. ומטרה. ומשמעות. ומדינה אהובה. וכאן נגמר לו הסיפור. גרוסמן אמר שאנשים מכל מיני מחנות צריכים להתארגן ביחד ולעשות משהו. ולא ידע לומר מהו הדבר שיאחד אותם. ומה הם צריכים לעשות. ולמען אילו מטרות. גרוסמן נגע בגעגועים ולא העז לעמוד מול שבר גדול: אבדן תודעת המשימה המיוחדת של התנועה הציונית ומדינת ישראל, שבשלה היינו מוכנים פעם להתלכד ולהתעלות מעל לשוני ולאינטרסים הכיתתיים והאישיים ולשאת קשיים גדולים. אבדן מערכות הערכים שהנחו אותנו וידעו להטיל עלינו אחריות וחובה. ובעקבותיהם אבדן האמון במנהיגות, המחויבת  לאותם ערכים, ואבדן האמון של מנהיגינו בנו, שנהיה מוכנים ללכת אחריהם. ובעקבות כל זאת: השיתוק המדיני והשיתוק החברתי והשיתוק הצבאי וחרדת הקיום. הסופר וחבריו אנשי הרוח הישראליים כבר שנים רבות אינם כתובת למחפשי משמעות ודרך חיים. בהיעדרם פורחים הנזיר עם הפרארי, והסוד, רבי נחמן, המקובלים, המגשרים, המאמנים, המטפלים, המטפלים האלטרנטיביים, השימפנזים ועוד. המנהיגות החלולה נבחרה על ידי עם חלול. מהו הדבר שהיה לנו פעם ואבד? ומה ישיבנו? בחיפוש אחר אבידתנו נלך למסע ארוך במעט מילים אל מחוזות ילדות רחוקים. נתחיל מבראשית ונחפש את היסודות שבנו אותנו, את הימים שבהם היו לנו ייעוד ותפקידים, את המקומות שבהם איבדנו אותם, ומפעל שהתחלנו להקים. לעולם יש תפקיד

אלף פעמים מאז בריאתו הסתכל אדם בעולם: בארץ, בשמים, בים, בעצים, בבעלי החיים, באנשים. אלף פעמים ראה ארץ. שמים. ים. צמחים. חיות. אנשים. ובוקר אחד הכל השתנה. פתאום כל הפרטים נצטרפו לתמונה. פתאום ראה האדם תכנית גדולה. ובתכנית כל פריט ממלא תפקיד שנקבע. סופר בראשית ישב נפעם וכתב: "בראשית ברא". "יהי אור". פתאום הכל דיבר. פתאום הקול נשמע. פתאום ראה האיש שבכל אבן ועץ וחיה יש כוונה. פתאום נתגלה שכל פריט בעולם ממלא משימה. הגילוי מבראשית,  שיש לעולם תכלית, שינה את הבנת האדם את עצמו. מעתה הייתה לו שאלה חדשה להנחותו: מהו מקומי בתכנית? מה נועדתי לעשות? האיש ששאל גילה הזמנה להיות שותפו של בוראו בהשלמת עצמו ועולמו. ההזמנה המיוחדת שקיבל עוררה באדם התלהבות אבל גם התנגדות. הוא אהב להיות עוזרו של הבורא אבל לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות. לכן, לאחר שהיו לו כמה הישגים הוא התחיל לתהות: אולי הגעתי כבר לרמה שבה אני יכול לבדי להחליט על עתידי? ההמשך ידוע והוא חוזר על עצמו כמעט בכל דור: אלוהים מפוטר ומוחלף באלילי שווא המחלקים פטורים מתפקידים אנושיים קשים, וגובים מחירים נוראיים. עם לדוגמא

מייסדי הקבוצה שלנו היו בראשיתם עבדים של  מלך מצרים, שתכנן לכלותם. פרעה, כמו כל העריצים הגדולים והקטנים שלהם אנו משתעבדים, שאב את כוחו מאמונת עמו ועבדיו, שהוא הסמכות הגבוהה ביקום. בני ישראל הצליחו לצאת לחרות רק לאחר שגילו כי מעל לשליטה של האימפריה הגדולה בעולם בזמנם ישנה סמכות אחת יותר גבוהה. וזו ייעדה להם חיים אחרים. האנשים שהיו חייבים את חייהם וחירותם לאלוהים הרגישו חובה לספר לעולם את סיפור נפילתם החוזרת של בני אדם להשתעבדות מול אנשים, דברים או שיטות, הנדמים כאלוהים, ואינם אלוהים. לשם כך בנו אומה יחידה בתולדות העמים שנתלכדה סביב תודעת משימה משותפת: א.      חפשו את העיקרון המארגן העליון של המציאות, הנסתר מאתנו במהותו בשל מגבלות התפיסה האנושית, אך ניתן לידיעה מצד כוונתו, תפקידנו בעולמו. זכרו שהוא אשר הוציאכם מן המקום הקשה ביותר שלכם. ב.      אל תתפתו לתת לשום דבר שאינו אלוהים מעמד של אלוהים בחייכם. ג.       הכירו את האפשרות הקיימת בכל רגע, לבחור ולהשתתף בקביעת עתידכם. ד.      חפשו כוונה ומעשה נכון בכל דרכיכם. ה.     עשו את השלמת האדם והחברה למשימתה העיקרית של האומה. ו.         המפעל הרב דורי מצריך השקעה יוצאת דופן בחינוך. בנו בית ומוסד לפיתוח השיטה. ז.       קבעו לכם מועדים לזיכרון המאורעות המכוננים שבם נודעו כוונה או תפקידים חשובים. ח.     הצלחת המשימה מותנית באחדות הקבוצה. התחלקו באפשרויות שקיבלתם עם אלו שקיבלו פחות מכם. ט.      קשה לפענח את כוונתו של האל הלא נודע במהותו. אל תתיאשו מהחטאות בלתי נמנעות בדרך. למדו לשוב ולתקן את עצמכם כמעשה שיגרה. י.         אל תתמכרו לעבודת החשובה שלכם. קבעו יום שבו אתם רק מקבלים את מה שכבר נמצא. יום בלא עשייה.

הקונפליקט היהודיהתפקיד שבני ישראל קיבלו על עצמם הציב בפניהם אתגרים גדולים: להתבדל מן העולם. ממה שכולם עושים. לוותר על הנטייה הכלל אנושית של האדם לעשות מעצמו או יצירתו אלוהים. להתגבר על הנטייה האנושית ההפוכה, להסתפק במה שיש. במה שכבר הושג. לשמש דוגמא בכל דרכי החיים לאפשרות של האדם והחברה להיות שותפים לתהליך תיקון העולם. בני ישראל התרגשו מההזמנה להיות חלוצים של מסע התפתחות אנושי. אבל מהר מאד לאחר הקמת הבית הראשון הם גם התעייפו מהמשימה התובענית – לחיות חיים של חובה. הם התחילו לתהות ולהתלונן: למה דווקא אנחנו קיבלנו עבודה יותר קשה מכל העמים? והאם יתכן בכלל שכל העולם טועים? ומי בכלל יודע שאלוהים קיים ויש לו תכלית ותכנית לבני אדם? בית ראשון הוא סיפור המתח הזה: עבדו אלוהים – עבדו אלילים. פוסחים על שני סעיפים. חורבנו של בית ראשון לאחר תקופה ארוכה של עבודת אלילים גילה לעם ישראל שאפשר  לוותר עליו, ולגזור את גורלו כגורלם של כל העמים הנעלמים לאחר שנסתיים תפקידם. בסוף בית שני מצאו היהודים פתרון של פשרה למתח הקשה שבין הובלת התפתחות אנושית והרצון להיות כמו כולם: הם דחו את מימוש עצמם כממלכת כוהנים לעתיד. היהדות יצאה  לגלות. מאחריות מלאה לחיים עצמאיים. מתפקיד שדחתה לעתיד. מארץ ישראל. כדי לשרוד בגלותה היא קיבלה עליה את המכנה האחרון המשותף שכל היהודים הסכימו עליו לפני שנתפזרו לכל קצות תבל: התלמוד הבבלי כבסיס להלכה שאותה אין משנים. היהדות העבירה את עצמה למצב של המתנה. התפקיד היהודי השתנה: לא עוד חלוץ המסע האנושי אלא "שומר המצוות". שומר ההישגים הגדולים של האבות. שומר הידע שכבר הושג והמעשים שהופנמו. שומר למען יום יבוא שבו נחזור למלא את התפקיד במלואו. שומר וממתין לאיש אחר עם רוח גדולה בגבו.

אור לגויים

בזמן שהיינו ישנים העולם השתנה: גילויי העם העברי, שנדחו בתחילה, החלו להתקבל. מקור הסמכות לפי שיטתם של בני ישראל אומץ על ידי חלק גדול מן האנושות: אחד, עליון, לא נודע במהותו (עם כמה הקלות) ומזמין את בני האדם למלא תפקיד חשוב בעולמו. פתאום הכל הסכימו שעבודת האלילים, הייתה טעות. ספר התנ"ך המספר את התגלות האלוהים, המאבק בעבודת אלילים, וביטוייהם ההיסטוריים דרך מאבקו של עם אחד לקבל עליו את תפקידו, הפך לרב מכר מכונן. הוכרה ההזמנה שיש לכל בני אדם להיות שותפים למפעל השלמת עצמם וחברתם. ומתוך כך נוצר מושג חדש שלא היה קיים לפנים: אנושות, החברה שבה כל בני אדם הם חברים שווים, שאינם נמדדים לפי מוצאם, מעמדם, ממונם וכו' אלא רק לפי מידת השתתפותם במפעל התיקון האנושי. העולם קיבל מן היהודים את העתיד: הגילוי כי מה שיש, לא קובע את מה שיהיה, אלא ההפך, קבלת חזון העולם שצריך להיות –  משנה את ההווה. נתקבלה התפיסה שזהו מפעל לדורות רבים, וצריך לעצור בו פעם בשבעה ימים, להתבונן. לנוח. לא לעשות. התפקיד החלוצי שהיה לבני ישראל קיבל אישור כללי (היה ויכוח אם תפקידם הסתיים).

חברת מופת

באמצע המאה השמונה  עשרה, לאחר ארבעים דורות  של דחיות, גילו יהודים שהגלות נגמרה. היהדות שנשמרה בהקפאה לא עמדה יותר בתחרות עם ההשכלה והתרבות הכללית.  היו יהודים שדימו כי המדע, ההשכלה, חברת הלאום הפתוחה לכל הדתות,  הסוציאליזם או הדמוקרטיה הם מעתה חלוצי המסע האנושי, ונסתיים תפקידם המיוחד של היהודים בתולדות העמים. בשעה ההיא קמה התנועה הציונית.  חבריה שראו את התנוונות החיים היהודיים אהבו את הישגי ההשכלה והתרבות הכללית החדשה, אבל ידע  יהודי שעוד היה ברשותם הזהירם מפני סימניה של מחלה ישנה העוטה מלבושים חדשים: נטייתם של בני אדם להאליל את הכלים  והמסגרות שהם יוצרים.  האללת  הלאומיות שתיגמר בנאציזם. האללת הסוציאליזם שתיגמר בסטאליזינם. האללת השוק החופשי שתיגמר בניכור ושבר חברתי. האללת הטכנולוגיה שתיגמר בהתמכרות לקניות. האללת כתבי הקודש הדתיים שתיגמר בפונדמנטליזם כפייתי. בצאתם לעולם הם זכרו עדיין משהו שהיהודים יודעים על יסוד מארגן עליון, הנמצא מעבר לדברים שאנו יוצרים או רואים, ואשר פנייה אליו מאפשרת לאמץ את הישגי המדע והתרבות, לתת לכל אחד מהם מקום מתאים, בלא להאליל אף אחד מהם. ראיית יסוד היהדות וניוונה, מתנות התרבות ומחלתה, הצמיחו חזון של תיקון לאומי, חברתי דתי ותרבותי שיעשו במשולב, בלא שאחד מהם יקבל מעמד עליון על חבריו, ויציעו דרך לתיקון עולם וקלקוליו. המפעל החדש עורר תקווה עצומה. העם שליבו משימה עלומה שמע אט אט את ההזמנה. התגבר על מרחקים, הבדלי מנהגים ופערים תרבותיים, אינטרסים כיתתיים ובליל לשונות רבים, והתעלה למצוא יסוד מלכד גם כשלא הייתה הסכמה על הפרטים. מפעל התיקון הלאומי-חברתי-דתי הניח יסודות למערכת ערכים חדשה והעמיד מנהיגות המחויבת לה ויודעת לגייס את עמה למפעלים גדולים. בראשו עמדו אנשים שהייתה להם  מחויבות לתפקידו של העם שגילה סמכות יותר גבוהה, וחופש להגדיר מחדש את העיקרים. דבר אחד שכחו החלוצים. כשקמה להם מדינה הם לא אמרו לאלוהים תודה. את הצלחתם ייחסו לעצמם: לקבוצה, להתיישבות, למדינה, לנוער המופלא, לצה"ל, למפלגה. הקלקול חזון חברת המופת היהודית-ישראלית שהניע את שיבת ציון במאה שנותיה הראשונות התפגוג במהלך שנות הששים של המאה העשרים. הוא הוחלף בשני חזונות מצומצמים: א. חזון  הנורמליות של האנשים המודדים את עצמם לפי האנשים  המצליחים של העולם. ויתרו על סגולה חבויה שפעם ייחסו לעצמם. לא רוצים חברת מופת. לא רוצים שום אחריות לעתיד האנושות. איבדו עניין בלימודי תורת החיים של היהודים. רוצים להוציא את התנ"ך מן הבגרות. רק תנו לחיות. ב. חזון השיבה למדינת ההלכה (שמעולם לא נתקיימה).חזרה לבבל בשנת חמש מאות, בית מקדש עם קורבנות, אלפי ישיבות, כשרות עם כל ההחמרות. בלי חזון לתיקון חברתי. בלי כל אחריות לתיקון לאומי או עולמי. עם איסור גמור על תיקון דתי. שני ראשים קטנים. המצומצמים והחלולים. וחברה המתפרקת לקבוצות העוסקות רק בעצמן. לחרדים ישיבותיהם יותר חשובות מן המדינה. למתנחלים ההתנחלויות  יותר חשובות מהמדינה. לליברלים זכויות הפרט יותר חשובים מהמדינה. ליאפים הקריירה יותר חשובה מהמדינה והילדים. לפוליטיקאים הכיסא יותר חשוב מהחיים. אבד היסוד המאחד. שידע לתבוע מהקבוצות השונות ריסון מסויים. אבדו מערכות הערכים שניהלו את הכלל. שאמרו מהי חברה, ומה היא משפחה. ואיך לגדל ילדים. ומהו האיזון הנכון בין דאגת איש לעצמו וביתו ואחריותו לקהילתו ולעולם כולו. אבדה תודעת המשימה הבונה אותנו כעם. אי אפשר יותר לדעת מי הוא יהודי כי אין יודעים מה יהודים אמורים לעשות. אין ביהדות זמנינו, שום הבטחה להישרדות. כבר מאה שנה שאינה יודעת ליצור מכנה משותף מחייב לכל הגלויות. אבד האמון של העם במנהיגיו. של המנהיגים בעמם. של כל קבוצה בכל האחרים. מקובל שהכל חושבים רק על עצמם. תורת ישראל יתומה. היא היודעת את סוד החיבור של הפרט והכלל, מדע וערכים, אתמול והימים הבאים, עם ועולם, כלואה בבית הגנזים. ואין לה דובר. אבדה התכלית. הסיבה לעמוד במאמץ קשה ורב השנים. ונוצר ספק אם יהודים צריכים בכלל מדינה משלהם. אובדים הנכונות לתרום. להתחלק. להתנדב. לשרת. להתגייס. להסתכן. לעם שליבו משימה עלומה האבדן הזה הוא סכנה קיומית. תיקון השבר הזה לא ייפתר בתיקונים קלים: חזרה לקריאה בארון הספרים. תגבור לימודי יהדות. קבלת שבת קהילתית. סדנה לרוחניות יהודית. תיקון מעמד האישה בחברה הדתית. גיוס החרדים. פינוי ההתנחלויות. חלוקה צודקת יותר של ההכנסות. שינוי שיטת הממשל. או שיטת המנהל. או סמכויות המשפט. או בחירות. כל אלו לא ישיבו את הלב למקומו. צריך תיקון גדול, שאפשר לסמן בו כמה התחלות: א.      לוותר על האשליות שמישהו שומר לנו באיזה מקום יהדות מוכנה לשימוש. אין ממי ללמוד היום את התפקיד הישראלי. צריך לחזור לספרי היהודים ולקרוא אותם באופן חופשי, ללא המורה הדתי היודע לקרוא רק את הילכת ההישרדות של הגלות. ב.      לחפש את המהות. עיקר היהדות. לב המשימה הישראלית. ולהבחין אותו מנפילות לעבודת אלילים, הקטנה עצמית וגלגול האחריות למשיח שיבוא, דחיית היהדות לעתיד לבוא, ההקפאה העמוקה ואיסורי יצירה הכוזבים, או הסתגלות היתר לצרכי  החיים בארצות הברית. ג.       לא להתפתות לצמצום התורה הזו  ליהדות כתרבות, או ספרות, או רוחניות. להקשיב לרצון העולה מן המעמקים. לזעקה למשמעות. לבקשה הסמויה להאמין. לשוב לגלות אלוהים ותפקיד אנושי בארון הספרים. ד.      לחשוף את כלי העבודה והשיטות הישנות שבהם מפענחים חובה וכוונה במציאות. לחזור לדבר ולחשוב על ייעוד ותפקידים. חטאים עונשים. ניסיונות לא פתורים. תפילות חדשות וחסדים גדולים. ה.     לחדש מקצוע ישן: מומחים לזיהוי דרכיה הסמויות של עבודת האדם את עצמו או את הדברים שלכאורה יסדרו לו משימה יותר קלה. לשוב ולשאת תפקיד ייחודי: חלוצי מסע התפתחות אנושי. ו.         לעלות להר סיני. לדרוש שיחה ישירה, פנים אל פנים. להיות מוכן להסתפק בקצת פחות. לא לרדת בלא הוראות ברורות. ז.       לכתוב מחדש את המסכתות החסרות בכתבי היהודים: מסכת מדינת ישראל. מסכת זוגיות עם שתי קריירות. מסכת הורות לילדים שחושבים שהם אלוהים. מסכת גבולות השימוש בטלויזיה, סלולרי, מחשבים. מסכת הדברים שלא צריך לקנות כשמרגישים ריקנות, ועוד ועוד.

שום דבר לא יעבוד פחות מפרוק תורת חיינו ליסודותיה, גילוי עיקרה ומהותה, מתנותיה ויסוד קילקולה, והרכבתה מחדש כתורת חיים לזמן הזה ולעתיד לבוא. אז יהיו לנו שוב סיבה. ותכלית. ויסוד מאחד. ומערכת ערכית. אמון הדדי. ומנהיגות. בהירות וסמכות להחליט. על עתיד השטחים. ועל תיקונים חברתיים. ועל מקומה של היהדות במדינת ישראל. והדברים שעליהם ראוי להילחם. ותקווה גדולה לעתיד.

  • יהדות
  • תיקון
  • קבוצה
  • חלום
  • דת
  • קבלה
  • נפש
  • טיפול
  • אתיקה
  • תשובה
  • בחירה
  • מטפלים
  • מיתוס
  • תורה
  • מודעות
  • שיקום
  • זוגיות
  • חרדה
  • פנים
  • פחד
  • חילוני
  • שינוי
  • הורות
  • לימוד
  • בדידות
  • יאוש
  • דיכאון
  • מיסטיקה
  • ייעוץ
  • אמונה
  • אופקים
  • התפתחות
  • אמת
  • חסידות
  • התמכרות
  • רוחניות
  • סבל
  • עיון
  • ניסיון
  • אימון
  • טראומה
  • פסיכולוגיה
  • ריפוי
  • גוף ונפש
  • לימודי יהדות
  • חזרה בתשובה
  • נשמה
  • חסד
  • קבוצתית
  • אלוהים
  • שורשים
  • תקווה
  • תיקוןהנפש
  • אבחון
  • טיפול נפשי
  • טיפול משפחתי
  • פוסט טראומה
  • אבל
  • שכול
  • קבוצתי
  • בינה
  • עבודה סוציאלית
  • המקום
  • רגשי
  • תרפיה
  • חירות
  • תודעה
  • חטא
  • כוונה
  • סכיזופרניה
  • מדרש
  • קדושה
  • התבגרות
  • נס
  • מיתולוגיה
  • תלמיד
  • מורה רוחני
  • עצמי
  • מדרשת
  • אלהים
  • גשר
  • הלם קרב
  • התקף חרדה
  • תמורה
  • מודעות עצמית
  • קוגניטיבי
  • רוטנברג
  • בודהיזם
  • התעללות
  • הפרעת אישיות
  • אלול
  • הוויה
  • גוף נפש
  • הפרעת
  • ראש יהודי
  • זהות מינית
  • פסיכולוגיה יהודית
  • בית דניאל
  • הארה
  • טיפול קבוצתי
  • עונש
  • פסיכודרמה
  • קולות
  • יעוד
  • בית תפילה
  • קבוצה טיפולית
  • טיפולית
  • עזרה נפשית
  • בפסיכולוגיה
  • בית מורשה
  • מחלת נפש
  • חרדה ודיכאון
  • עבודה פנימית
  • פסיכוטי
  • דת ומדע
  • לימודי פסיכולוגיה
  • הדרכת הורים
  • השגחה
  • אבדן
  • בעל שם טוב
  • יד בנימין
  • שינוי התנהגות
  • חשבון נפש
  • גבורה
  • חרד
  • חילוניות
  • מגיד
  • מינות
  • כמיהה
  • ענווה
  • מרקם
  • סוד
  • נרטיבי
  • שפוי
  • שפיות
  • חוזר בתשובה
  • משבר נפשי
  • ייעוץ חינוכי
  • אסכולות
  • מצבי רוח
  • להשתנות
  • עבודה זרה
  • אינטלגנציה רגשית
  • משפחה במשבר
  • ויהדות
  • ופסיכולוגיה
  • ביבליותרפיה
  • מצבי משבר
  • התגלות
  • מורים רוחניים
  • הקהל
  • שינוי נפשי
  • הדרכה בפסיכותרפיה
  • תורת הנפש
  • תיקוןעולם
  • בתי תפילה
  • ליווי רוחני
  • גילוי עצמי
  • פגיעה עצמית
  • להציב גבולות
  • אוטנטיות
  • חרדה קיומית
  • עבודת אלילים
  • תיקוןהמידות
  • בחירה אישית
  • הילינג יהודי
  • תרופות נגד חרדה
  • תיקוןעצמי
  • חכמת הלב
  • שינוי פנימי
  • העברה נגדית
  • אימון יהודי
  • פסיכו-דהרמה
  • אהבה שאינה תלויה בדבר
  • חוויה מיסטית
  • ריפוי יהודי
  • ברודט
  • צימבליסטה
  • תפילה חופשית
  • לטפל מתוך אמונה
  • שבר ותיקון
  • יהדות ופסיכולוגיה
  • מודע לעצמו
  • לומד מהחיים
  • לומד מאחרים
  • בתי קהילה
  • בית קהילה
  • שינוי בהרגשה
  • שינוי בהרגלים
  • עומד בניסיון
  • אובדני

תפילה חופשית

פסיכולוגיה ביהדות

 תפילה חופשית

ד"ר יאיר כספי

התפילה החופשית עוסקת בגילוי הרצון האנושי, גידולו, פיתוחו, העמדתו לפני אלוהים, והשבתו למקורו: יסודות של משאלה מבורא עולם שנתגלגלו לצרכים מבני אדם. לאחר שנוצרו מספר תפילות חופשיות בנושא מסוים אפשר להתחיל לאסוף מהן יסודות לתפילת הקבע של האדם.
רצון:
מתחילים בצרכים או רצונות ידועים. מה את/ה רוצה? מה מתחשק לך? מה את/ה צריך? אפשר להתחיל עם סתם רצון. כל רצון. אין רצון מכובד או נמוך מדי. אפשר להתחיל ברצון שחוזר הרבה ולהמשיך ולטפל בכל מיני רצונות שעולים.
אין רצונות "אסורים", "לא ראויים", "אנוכיים", "ילדותיים", "מרושעים". כולם טובים מאד וראויים להקשבתנו המלאה, כי חבויה בהם תפילה נעלמה.
בקשה מדויקת: 
עשה/י מן הצורך או הרצון בקשה מפורטת, מסוימת, פשוטה ומעשית.
מה בדיוק את/ה רוצה? מה יביא לסיפוק מלא של הרצון? נא לא לוותר ולא להתפשר. נא לבקש את הטוב ביותר. גם זה שנראה בלתי אפשרי בכלל. הרוצה אהבה, למשל, יתאר נא בבקשה את מעלותיו של בן/ בת הזוג המושלם. המבקש כסף יאמר כמה בדיוק יספק את כל צרכיו ולאיזה מטרה ילך כל סכום. מבקש ההצלחה יתאר לנו את כל מרכיביה: בהישגים, בהכרה, במעמד, בתמורה. זוהי ירידה לצורך עלייה שעוד מעט תבוא אבל בלעדיה לא נוכל לדייק בשיחה עם בוראנו.
נא לרשום הרבה פריטים או תכונות שונים של הדבר המבקש שרק במימושם הרצון יתמלא. כל המרבה והמדייק – משובח.
תפילה:
התפילה מעבירה את השיחה לעניין שיש בינו לבינך. משהו שעוד לא נתן לך. משהו ממנו שעוד לא נתקבל. משהו שרק הוא מוסמך ורשאי לתת. הרצון המתגלה כבקשת אלוהים הוא עיקרה של תפילה.
אם ביקשת ממנו דבר שגם אדם יכול לתת (אפילו אם אין סיכוי שיתן) עוד לא התפללת. בקש דבר שרק אלוהים יכול לתת.

התפילה מגלה כי שיחותינו, כולן, הן ביסודן דיבור עם בורא עולם. כאשר הקול הזה נגלה ועולה, והבקשה מוצאת את מקומה מול אלוהים, משתחררת השיחה האנושית מן הציפיות והדרישות ההופכות אותה בלתי אפשרית לפעמים.

התפילה מגלה שיש רצון הרבה יותר גדול מן הרצון בכסף, כבוד, הצלחה, ילדים או אהבת איש או אישה. שבגרעין הרצון, כל רצון, תמיד, היית אתה. כי מעולם קווינו רק לך. אתה יסוד הבקשה, מקור הכוונה. הרצון שלא מצא אותך עדיין הולך בחשכה.

יסודות לשיחה (כמה דברים שרק אלוהים יכול לתת)

מוצע לכתוב את התפילה לפי היסודות המובאים בזאת. לא כל תפילה תכלול את כולם, אבל כדאי לנסות את רובם. ולהתעקש. ולא להרפות. ולחזור הרבה פעמים. עד שתישמע הבקשה כולה כשהיא עומדת לפניו.
רשות: אלי, תן לי את הרשות לעשות את מה שאסרו עלי, בטעות, ואצלך היה מותר לי תמיד.
תן לי רשות להשקיע בתיקון עצמי, ולהתעלם, לזמן מה, מתיקון עולמי.
פטור: לפטור ממך יש משמעות אחרת לגמרי מן הויתורים שאני מקבל מאנשים. רק אתה מוסמך לפטור אותי  מכל מיני תפקידים ששמו עלי או לקחתי לעצמי ואינם שלי. רק אתה תוכל לפטור אותי מאשמה שאינה שלי על ידי גילוי הפטור ממה שנדמה כאחריותי.
ועוד פטור אחד אני צריך, מתפקידך, זה שלקחתי על עצמי בהיעדרך. והבטח לי שאתה הולך למלא אותו בעצמך, כדי שאוכל להסתפק בתפקיד אנושי.
ופטור נוסף, מן המקומות שבהם לא נותנים לך להיות.
אפשרות: אנא הקרה על דרכי את האישה שאני מחפש, את התלמיד שאני צריך, את הבית שבו יש לי מקום,  כי אתה בעל המקרים כולם, אב ההזדמנויות הבאות בכל יום לעולם.
הקשבה: הקשב לצעקתי הגדולה. זו שאיש לא יכול להכיל, ורק אתה תשמע. תן לי סימן קטן שצעקתי נגעה בך, שדבר מה זע בשמי מרום.
קבלה: אמור לי שאצלך אני בסדר גמור, עם הגיבנת הזו שעל גבי, עם הקלקול שלא יתקון. עם השבר שלא יתאחה. עם המקום שבו אינך אצלי. עם חוסר היכולת להאמין. כי רק אתה מוסמך לקבל ולאשר שמה שיש הוא מה שצריך להיות.
הזדקקות: אני זקוק להזדקקות שלך אלי. צריך מאד לדעת שאתה צריך אותי. שיש דבר אחד בעולמך שלא תוכל בו בלעדי.
סמכות: כיוון שאתה הוא בעל כל סמכות שיש בעולם הזה, אני מבקש ממך הסמכה להביא חסד ואמת או גבול למקום אחד בעולמך, ואני מבקש להביא אותו עם סמכות, הבאה ממך.
זכאות: אני מבקש זכאות לתבוע התמסרות. אליך. וגם אלי, ברגעים שבהם אני מצליח להביא אותך כראוי.
נוכחות: אני צריך אותך איתי עכשיו, בפגישה הזאת. אני צריך שתבוא עמי כי אינני יודע עם עוד מישהו יזכור להביא אותך.
גבורה: תן בי גבורה, מהסוג הזה שיש לך. שאין בה פחד מאנשים, ממקומות או מעצמי. אנא בוא עמי כשאלך בגיא צלמוות, לבדי.
נס: עשה לי נס ומחק את עברי. שים בי זיכרונות של אהבה שלא הייתה אלי. אם רכה, אב מבין ויודע אותך.
כשאני מעז לבקש ממך את הדבר הנדמה כבלתי אפשרי בכלל, לא יעלה על הדעת שיקרה, לא יתכן מבחינת חוקי הטבע או החברה, אז אדע אותך כל יכול ונצחי.
התגלות: כוונותיך עמומות הרבה פעמים. אני מבקש סימנים ברורים. רמזים לתכניות. כמו עבד אברהם המבקש אותות לדעת עם הקשר הזה שבין יצחק לרבקה נועד להיות.
תן לי סימן שהאהבה הזו שאני מקבל מזמן לזמן, היא ממך. שאדע להבחין בך דרכה.
תן לי לראות את השתקפותך בעיניהם של אוהבי.
תן לי לראות יסודות ממך גם ביריבי, כדי שאוכל להאמין שיש סיכוי להידברות.
אישור: אני מבקש אישור, כתוב וחתום על ידך באופן ברור, שיגיד לכל שהרשות הזו, או הפטור, או הזכאות, או הסמכות, באו אלי ישר ממך, ואין עליה ערעור.
חזון: תן לי חזון אמת לראות את סוף המעשה הזה כדי שאוכל להאיר בו את דרכי, שאוכל להמשיך להאמין בך.

המעבר מן הציפייה לקבל דבר מאדם, לקבלתו מאלוהים, הוא קפיצה מעל תהום. לרגע נדמה שאנו מוותרים על מה שאנשים חייבים לנו ונישאר בלי כלום. ואז, הפתעה. דלת נפתחת ואוצר גדול נגלה.
והוא גדול ממה שביקשנו קודם לכן. והוא כולו יתכן.

תוקפה של התפילה הוא בערך יממה, ולפעמים פחות. אחר כך היא מתפוגגת וצריך לשוב ולשאת תפילה חדשה.
לאחר שנישאו מספר תפילות חופשיות בנושא מסוים, ונגלו מספר יסודות לבקשת האלוהים, ניתן להתחיל להרכיב מהן תפילה קבועה שאותה אפשר לשאת שוב ושוב. לרגעי מצוקה חוזרים אפשר לבנות תפילה מיוחדת, שם צריך אלוהים במיוחד.
דרושים מספר חודשים של עבודה קבועה ורצופה לפני שהתפילה מתחילה לעשות את שלה. פותחת שער שהיה נעול אלפיים שנה. מכניסה אותי למעונך.
התפילה שאת/ה נושא, נושאת ומרוממת אותך. מגייסת את רצונך לייעדו. שומרת עליך חיוני/ת ומכוון למקום שאת/ה צריך/ה להיות בו. מביאה אלוהים ליומך.

 

 

תכנית המדרגות: נוסח המאמר שהופיע ב"שבת", 12 במאי 2006

געגועים אסורים לאלוהים
יאיר כספי
האמונה שטיפול פסיכולוגי או יעוץ משפחתי יודעים את האמת על פתרון המצוקה האנושית, על הדרך שבה צריך לגדל ילדים, או על הדרך לפתור בעיות בנישואין, היא הכרזה סמויה על פשיטת הרגל של תורת ישראל, שכאילו אינה יודעת להנחות את האדם בצמתי חייו העיקריים וברגעי מצוקתו הקשים. העדרה של תורת ישראל מן הטיפול המבוקש על ידי רוב הציבור הדתי, כמו החילוני, הוא שלב נוסף בתהליך צמצומם של החיים הדתיים, ואישוש לטענה שהיהדות לא יודעת להתמודד עם החיים כמו שהם נראים היום.
מי שמצא את עצמו בתורת ישראל – גילה בה את ייעודו, קיבל ממנה את תפקידו המשפחתי והחברתי, מצא בה דרך לשמוח בחלקו, הבין דרכה את משמעות קשייו – אינו יכול לוותר על הרצון שתורת ישראל תהיה שותפתו העיקרית למימוש עצמו, לגידול ילדיו או לפתרון מצוקתו. למטרה זו יצאנו לחפש את הפסיכולוגיה של מקורות היהדות: הדרכים והשיטות שבהם יהודים מצאו את עצמם וטיפלו במצוקה אישית וחברתית לאורך הדורות. חיפשנו את המקומות שבהם נביאים חכמים וחלוצים דרשו וקיבלו תשובה על מה שאפשר ורצוי וחובה לעשות.
התכנית באוניברסיטת תל אביב מלמדת את מערכת הדרכים והכלים של מקורות ישראל לגילוי יעוד ואחריות אישית ולתיקון אדם במלכות שדי. 'פסיכולוגיה ביהדות' שואבת את מושגיה ודרכי עבודתה מן התנ"ך, התלמודים, הפילוסופיה היהודית, הקבלה והחסידות, והספרות הציונית והעברית. התכנית אפשרה התנסות חוויתית מעמיקה בתהליכי התפתחות אישית באמצעות כלי העבודה הפסיכולוגיים של המקורות היהודיים. בשבע שנות קיומה הכשירה התכנית מאות מנחים, מטפלים וגם ציבור רחב, בשימוש בכלים ודרכים אלו לגילוי ומימוש עצמיים.
לאחר שנים של מחקר איסוף וגיבוש של כלים ודרכי עבודה פסיכולוגיים מן המקורות היהודיים, התחלנו לגלות שיש בהם סדר פנימי, מסלול של התקדמות, תכנים המצטרפים לשיטה. נולדה לנו מסגרת חדשה: תכנית המחברת את הדרכים והשיטות שמצאנו ב'פסיכולוגיה ביהדות' ומגבשת אותם למסלול השתלמות בן שבע מדרגות.
המדרגות מציעות מסלול לגילוי ומימוש עצמי, כלים להתמודדות עם מצוקה ומשבר ונתיב לגיבוש זהות יהודית ישראלית. הן מציבות אתגר מרחיק לכת ודרך ברורה להגעה אליו. הן מאפשרות לעולה בהן למקם את עצמו בסולם של התפתחות, למדוד התקדמות, לגלות שלבים לא פתורים ולהזמין התגייסות אליהם.
מסלול המדרגות מתואר דרך סיפורו של מנחה בתכנית, שכתב על חוויותיו כתלמיד.
א. געגועים לאלוהים
שנים רבות התגעגעתי ולא ידעתי למה. כי אסרו עלי לגלות את מושא אהבתי. געגוע ללא כתובת, ללא מטרה, כי אמרו לי שאין למה. התגעגעתי והיה אסור לי, כי תרבותי אמרה לי להאמין בעצמי. ואמרו גם שאני בורא לבדי את המציאות שלי. ואמרו שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי.
התגעגעתי לאלוהים. ופחדתי שיגלו עלי ותהיה בושה. וגם פחדתי שגעגועי יאפשרו לשומרים של אלוהים לבצע השתלטות עוינת עלי. שיכפו עלי תפקיד שאינו שלי.
התגעגעתי והתקשיתי לוותר על המתנה שהבטיחו לי: אמרו לי שהשמיים הם שלי.
מתגעגע וניקרע. בין הרצון ללכת אחר געגועי ונאמנותי לעצמי. כלומר למה שאמרו לי שהוא אני.
התגעגעתי וניסיתי לדחוק את הגעגוע. למחוק את הגעגוע. ולא הלך לי. הגעגוע לא עזב אותי.
לא הצלחתי לברוא לבדי את המציאות שלי, ונולדה לי מזה אשמה ובושה על חוסר אונים וחולשה. יום אחד, כשלא יכולתי יותר להסתיר את כישלוני בתפקיד שהיה גדול עלי, החלטתי להתחיל להקשיב לגעגועי. לגלות למה הם קוראים, אילו שערים פותחים. החלטתי לנסות להתגבר על הקושי לתת למישהו אחר לנהל אותי. החלטתי לשים בצד חשבון לא פתור, זיכרון אל שהכזיב. לדחות את בירורו לזמן אחר. להסתכן וללכת בדרך שלא רבים הולכים בה. להתגבר על ספקות מקובלים: האם קראו בשמי. האם שומעים. שמא אני ממציא דבר שלא היה. החלטתי לוותר על הגדולה שהבטיחו לי אם אתאמץ קצת יותר. החלטתי לנסות לחפש לעצמי תפקיד צנוע יותר.
ב. לפני מי אתה עומד
היה לי אלוהים מההתחלה. היו רגעים שכמעט נגלה. היו הרבה ימים שהופיע ולא ידעתי להגיד מי זה בא. היום אני יודע שהוא הסיבה שחיפשתי אמת וידעתי לתת והלכתי לארץ רחוקה. קיבלתי עלי להתחיל להכיר את מורה דרכי, לשים לב לשיחתנו הסמויה.
התחלתי מהדברים שאני יודע, מקול שאני כבר שומע, מן המקומות שבהם יש לי כיוון ברור. שאלתי: מה עשיתי נכון? במה הצלחתי? איפה שמחתי?
בזיכרונות של שמחה מצאתי אוצר גנוז של ידיעה עליונה. בשמחה גיליתי עשייה נכונה ושותף סמוי לשיחה ותיקה. חקרתי זיכרונות של אהבות שמחות, שמחה של הישג אישי ומקצועי, שמחה עם ילדים ושמחה של עמידה בניסיונות קשים וגיליתי מה אפשר ללמוד מן ההצלחות ההן על אפשרויות חדשות ותפקיד שעוד לא נתגשם.
חיפשתי את ההתגלויות המכוננות אותי: הלכתי לעבר וחיפשתי שם איפה אלוהים נחבא בזיכרונה  של שמחת ילדות רחוקה, איפה נודע לי ולא ידעתי שבא ומה גילה לי על יכולתי וייעודי. ואיך מן המקום ההוא אני חוזר ונמלא. בדקתי כיצד הופיעה אותה יכולת שקיבלתי בילדותי בפרקים אחרים של חיי, בחסד שידעתי לקבל ולתת, בבקשה שידעתי לבקש בניסיון קשה שידעתי לעמוד בו. שאלתי איך אוכל לגייס לעתיד מתנות מן העבר.
התחלתי לגלות מול מי אני עומד, ואל מי אני מדבר, ומי עונה לי, ובאיזה תדר הוא משדר (כדי שאוכל לזהות אותו שוב, כשיחזור), ומי שלח לי שליחים. ומאיפה אני מקבל כוחות ואמצעים. ואת מי אני משרת כשאני עושה אמת. ואת מי לא הפסקתי לקוות לפגוש פנים אל פנים.
ג. קבלת מחויבות
יש לי תפקיד. כשאני מגלה את תפקידי ומקבל  עלי את מעשי אני מקבל שותף לחיי, מדריך ושומר לצעדי.
תפקידי לא נפתר באחת אלא מתגלה בחיי, חובה אחר חובה.
אין לי היום על מי לסמוך שיודיע לי הרבה מחובותי ואני צריך, לבדי, לחקור ולגלותן. להתגבר על הרצון הטבעי שיגידו לי מה לעשות. להתגבר על ההרגל הדתי לצמצם  אחריות למה שמופיע ברשימת ההלכות. להתגבר על הרצון החילוני לצמצם יהדות לחוויות רוחניות-תרבותיות לא מחייבות.
התחלתי לאט, מגילויה של חובה אחת. נעזרתי בחסד המזמין אותי לחפש חובה בתחום האפשר ופוטר אותי ממה שאינו בתחום אחריותי. נעזרתי בהיפוכה של חובתי – תודעת חטא המסמנת לי את תחום האסור. נעזרתי בסבל כסימן אפשרי לטעות. נעזרתי בשמחה כרמז למעשה רצוי.
כל חובה קטנה שנגלתה לי הייתה אוצר גדול. עשיתי את מה שגיליתי. כי גיליתי שאין משמעות לגילוי אלא במעשה. ולא יהיו לי גילויים נוספים אם לא אתחיל לעשות.
פיתחתי יכולת לגלות תפקיד ומשימה בתחומי החיים השונים והתחלתי לגבש לי רשימות של עשה ולא תעשה בתחום אחד שמעסיק אותי באופן מיוחד. גיליתי שרשימת חובותי ממקדת את חיי ונותנת להם כיוון ברור.
התמודדתי עם קושי לתת למישהו אחר לנהל אותי וגיליתי בו יתרון  – לא הכל אני צריך להחליט לבדי.
ד. תפילה
יש דברים שרציתי מהאישה, והיא התקשתה לתת לי אותם. יש דברים שרציתי מהילדים ולהם היו רצונות אחרים. יש דברים שאני רוצה מהעבודה, ואף פעם לא נותנים לי אותם בדיוק כמו שאני רוצה. יש דברים שרציתי מההורים והם לא שמעו אותם.
תורת ישראל סיפרה לי שהרצונות האלו, כולם, הם גם רצונות מבורא עולם, וצריך לעשותם בקשות אליו, כי רק הוא יכול לשמוע את כולם. כי רק הוא עשוי, ברצונו, לתת אותם. וגם, כדי שלא ישבשו לי את יחסי עם בני אדם.
חידשתי לי שיחה ישירה עם אלוהי. גיליתי לו מה שלא סיפרתי לאיש.
למדתי להכיר בבעלותו על כל מה שאני מבקש, על כל מה שיש. הכרתי אותו כבעל יכולות שאין להם גבולות, כדי שאעז לבקש. הזכרתי לעצמי מה כבר נתן, לי ולשאר העולם ולמדתי לברך ולהודות. לא בשבילו, בשבילי, שאדע מה כבר יש לי ומה אפשר לבקש.
אמרתי לו מה אני צריך. פשוט – רשימת קניות.
שאלתי מה רוצים ממני, מה התכנית, מה הכוונה. ביקשתי דרך ברורה:  מה אני אמור לעשות. הודעתי לו מה לא קיבלתי עדיין, מה אני צריך כדי שאוכל לעשות. הבאתי לפניו את תלונתי. את החשבון הלא פתור שלי עם זה שעשה את העולם הזה כמו שהוא.
המשכתי וביקשתי את כל מה שלימדו אותי שאסור לבקש ואין סיכוי לקבל ולא מכובד לרצות – בקשתי לי נס. והתחננתי מאד. והודעתי לו שאני צריך אותו כאן ועכשיו גדול מתמיד ויכול הכל ונמצא ומקשיב, תומך וסומך ומדריך. ביקשתי אלוהים כל היום.
הייתי צריך להתגבר על האיסור החברתי להיות תלותי. ולהתגבר על האיסור הפנימי להכיר בחולשה והזדקקות לעזרה.  וגם על הספק שלי, אם יש בכלל מי שרוצה ויכול לשמוע אותי.
עשיתי לי שיחה קבועה עם אדון עולמי. שמתי לבי לתפילות שנענו לי, גילוין הגביר את רצוני להמשיך בשיחה.
אספתי את שיחותי עמו וכתבתי לי תפילה משלי. תפילה שאני נושא עמי ליומי. תפילה הנושאת ומעלה אותי ושומרת שלא אשקע, שלא אוותר על תקווה רחוקה. לשוב לעירי אחרי זמן רב ולחדש בה את העבודה.
ה. פרידה מעבודת אלילים
כשחיפשתי את מצוותי גיליתי שבתחומים מסוימים קשה לי לפתור קשיים ולמצוא מעשים נכונים ואפשריים. מאחורי סבל שלא הצלחתי להפסיק, מצאתי לפעמים חטא. לחטא שלא יכולתי לעקור היו שורשים עמוקים בעבודת אלילים המניעה אותו.
חיפשתי את השקרים שאני מספר לאחרים ולעצמי. גיליתי אמונת שווא לא מודעת שעומדת מאחורי חטאים חוזרים. זיהיתי לחצים חברתיים לעבוד אלילים. זיהיתי שותפים ומורים לעבודת אלילים. חשפתי את השקפתה המופרכת על סוד האושר בחיים. הכרתי את דרכיה הנסתרות: חטאים נוספים שלי בתחומים אחרים הנעשים בשרותה של אותה עבודת אלילים. גיליתי שהדבר שחשבתי לאלוהים איננו אלוהים.
הכרתי במחירה הכבד, בקורבנות שאני כפוי להקריב למולך שאליו אני משועבד. בבזבוז השנים והכוחות על אל שלא יועיל, ואבדן הדרך שבא בעקבותיו. גיליתי שהמשך עבודת האלילים שלי תהרוס אותי.
קבלתי הכרעה לפרוש מעבודת אלילים. התחלתי בפרידה מעבודת אליל אחד. למדתי לוותר על רווחיה והבטחות שווא שלה לעתיד. נפרדתי בהדרגה מדרכיה. התרחקתי מעובדיה ומקומות עבודתה. גיליתי לי רשימת "לא תעשה" הכרחית לי.
הייתי צריך להתגבר על אהבה לדבר שעשה לי שירות חשוב בעבר. להיזהר לא להפוך את הפרידה מן האליל לאליל אחר. להתגבר על האנשים סביבי שאמרו לי שהשתגעתי כי אין אלוהים אחר. לא האמנתי גם למי שאמר שאי אפשר להיפרד לגמרי מעבודת אלילים.
גיליתי שאיני חייב לחזור על המשגים שלי. גיליתי כוחות שלא ידעתי לשנות את מהלך חיי. גיליתי כי תשובה ופרישה מכל מה שהייתי, כל מה שניהל אותי, אפשריים בכל שעה. אבל צריך לחזור עליהם הרבה פעמים, עד שהם הופכים להרגל.
ו. עמידה בניסיון
כשוויתרתי על אלילי הופיעה שוב המצוקה שהובילה אותי אליו וגיליתי שבחרתי בעבודתו כדי להסתיר לי בעיה יותר קשה: ניסיון שלא נפתר.
עמדתי בחיי בניסיונות לא מעטים: קשיים ואתגרים שידעתי בהם שאינם תוצר מעשי ולא צריך לחפש בהם סיבה או אשם אלא להתגייס אליהם ולעשותם.
יש לי ניסיונות שעוד לא עמדתי בהם. ניסיון מהיום, בעיה חדשה שאינה נפתרת בחזרה על מה שעבד בעבר, אתגר שאיני מתרומם אליו, הזמנה לתפקיד חדש שאני מסרב לקבל.
ויש סוג שני: ניסיון לא פתור מן העבר. משברי ילדות או בגרות שבהם אלוהים נסתר ולא ידעתי למצוא חסד והדרכה. ועשיתי לי שם במקומו החסר אלוהים אחרים.
ניסיונות שלא נפתרו חוזרים ותובעים את פתרונם. כשהם חוזרים אני חוזר להיות איש בלא אלוהים. מתפתה בקלות להשתעבד שוב להבטחות שווא של עבודת אלילים.
עמידה בניסיון לא פתור חייבה אותי להתגייסות מלאה. למדתי לעשותו משימה מספר אחת שלי ולהעמידו לפני כל אחריות אחרת בעולמי.
שאבתי כוחות מזיכרון של חסד ואמת ומצווה שידעתי לעשות בניסיונות עבר שבהם עמדתי בהצלחה.
רציתי ללמוד מכל מי שעמד בניסיונות דומים. חזרתי לגלות אוצרות בספרי הישנים: איך עמדו שם בדחייה וכישלון אבדן וביזיון. איך עמדו בענווה, בהתגייסות לצו, בסליחה לעצמם על יכולתם המעטה, בשמחה במה שיש ואפשר.
למדתי לכעוס על אלוהים. יש לנו חשבון בלתי פתור. זעקתי האילמת הומרה בתרעומת גלויה שחידשה בינינו דיבור במקומות שבהם היה לפנים הסתר פנים. אמרתי לו שהוא בגד בי, והוא דרש ממני לעמוד בניסיון. צעקתי שאי אפשר לדרוש ממני דבר שלא קיבלתי בשבילו כוחות והוא אמר: מי אתה בכלל?
למדתי להיות פחות חשוב. למדתי לדון את העולם לכף זכות.
עכשיו הייתי צריך באמת לבקש. להודות שבלעדיו אני אבוד. ששום דבר לא יעזור לי פחות מנס. לדרוש את כל החסד החסר. לדרוש שיגיד לי בבירור מה הוא רוצה ממני ובאיזה מעשה יהיה ניסיוני נפתר.
אז התברר לי יעוד מיוחד הנגלה כנראה רק במשבר שאינו עובר: להיות האיש שהתגבר. לתקן קלקול שעשו אחרים. לקבל מעשי אל, תמים בפועלו, אין עוול בעולמו.
הקושי שנדמה כבלתי אפשרי, התגלה כהזמנה לשינוי הכרחי. קראו לי לעזוב הכל וללכת למקום אשר יורו אותי ולהיות שם לגוי גדול.
ז. תיקון עולם
למסע הארוך הייתי צריך שותפים. כדי להתגבר על עבודות השווא שהכל עושים – עשיתי לי חברותא עובדת אלוהים. מסגרת של מפגשים קבועים שבה מגלים יחדיו חסד ואמת, מצוות וחטאים. אני זקוק לחברי ויש לי מתנה לתת להם: שותף שגיליתי לשיחה הפנימית שהכל מנהלים. מדריך ושומע. מאתגר וגומל חסדים.
להפתעתי גיליתי שהמסע הפרטי הזה שלי הוא צורך של רבים. שהבעיות האישיות שלי הן משבר האדם. שעבודתי על עצמי היא תיקון עולם.
פתאום התברר שבמסע הזה הייתי שליחה של חברה, ויש לי אחריות לחזור אליה עם דברים שאספתי בדרך: לחשוף את כשלון הניסיון להמליך אדם בעולם. לגלות ברבים את השיחה הלא מודעת שהכל מנהלים עם בורא עולם. לשמוע תפילות לא מודעות של עם ולעזור בעילוין. להציע את יסודות החובה שנגלו לי בחיי כרמז לדרך שהכל מחפשים. לחשוף את מחירן הבלתי נסבל של עבודות האלילים שרבים שקועים בהן ולהוכיח, בדוגמא האישית, שאפשר גם בלעדיהן. לעמוד בניסיון הפרטי לגמרי שלי שבו אני מכריע את עצמי ועולמי לכף זכות.

למה מותר לצפות – סיום חדש ל"תכנית המדרגות"

למה מותר לצפות: מותר לצפות שלא ילך לך בקלות. אתה מצטרף למסע הארוך והקשה ביותר שאנחנו מכירים.
אפשר לצפות לדרך מרתקת. לגילוי מקומות שלא מגיעים אליהם בטיולים רגילים.
מותר לצפות למצוא בדרך חברים ישנים. כאלו שהלכו בה לפניך. אתמול או לפני אלפי שנים. והשאירו לך סימנים ומתנות.
מותר לצפות לקול של אמת ההולך ומחזק, כמו מצפן, ככל שמתקרבים. מותר לצפות לבהירות, לאופקים רחבים, ליכולת לראות פתאום למרחקים גדולים.
מותר לצפות לקבל את הזכות להשתתף במסע. למצוא משימות ותפקידים חדשים. לזכות בסיפוק של עושי מעשים נכונים.
מותר לצפות לעייפות. מותר לתת רשות לקצב אישי של התקדמות. מותר לצפות לנווה במדבר. למקומות שאפשר בהם לעצור, לנוח ולאגור כוחות.
מותר לצפות לתקלות וקשיים וספקות ומשברים. מותר לבקש עזרה. לייחל. להתחנן. לזעוק את כל הצעקות שנבלעו בפנים. מותר לצפות לנסים. חייבים.
מותר לצפות למורה דרך שיופיע פתאום, בצמתים חשובים.
מותר לצפות לקבל תשובות. מותר לצפות שניסיון קשה, כמעט גדול מהחיים, יתגלה כשער למקום אחר. מותר לצפות לאוצר שהולכים אליו וקרבים. הולכים וקרבים. ממש כמעט רואים. מותר לצפות למצוא אלוהים.
מותר לצפות שיגיעו פתאום עוד המון אנשים. שיהיה עם מי להתחלק בחוויות. מותר לצפות לשמחה גדולה וריקודים. מותר לצפות שיבואו עוד. מותר לצפות לעם שלם שיבוא, בסוף הדברים.

שאלון שמחה

פסיכולוגיה ביהדות  

שאלון שמחה / ד"ר יאיר כספי

בשאלון שמחה לומדים מהצלחות: מה עשינו שם נכון ואפשר לשוב ולעשותו ולהביא בו שמחה נוספת לעולמנו. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת? מה שימח את לבך? גלה/י בשמחתך את יכולתך וכוחותיך. אסוף/פי בשעותיך היפות ניצוצות של דעת אלוהים. תן/י לשמחה מקום. והיא תגדל בך.

 

 

1. חסד: מה משמחתי קיבלת כמתנה?

2. גמילת חסד: איזה חסד שעשיתי (עם אחרים או עצמי) חזר אלי בשמחתי?

3. רצון: איזה רצון התממש באותה שמחה?

4. מצווה ושכר: איזה מעשה נכון הביא את השמחה הזו?

5. ניסיון: באיזה ניסיון עמדתי בהצלחה בעשיית המצווה?

6. מאיזה שקר, חטא או עבודת אלילים נפרדתי כשעמדתי בנסיון?

7. התגלות: איפה ידעתי אלוהים במעשי ושמחתי?  

8. מה אפשר ללמוד משמחתי לעתיד לבוא על חסד ומצווה או ניסיון שעוד לא עמדתי בו?

10.10.04  

שאלון שמחת ילדות


התכנית לפסיכולוגיה ביהדות
 
שאלון שמחת ילדות / ד"ר יאיר כספי
שמחות הילדות גילו לך דבר על רשות ותפקיד המזומנים לך. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת בילדותך? תאר את המקום והזמן שנמשכה בו אותה שמחה. מה שימח את לבך?
א. חסד שעשו עמך

1. רצון: איזה צורך או בקשה שלך נענתה?
2. חסד: איזה חסד עשו עמך?
3. מצווה: איזה מעשה נכון של אחרים ו/או שלך הביא את השמחה?
4. ניסיון: באיזה ניסיון עמדו בהצלחה עושי המצווה שעשתה לך שמחה?
5. מאיזה חטא או עבודת אלילים נפרדו עושי המצווה כשעמדו בניסיון?
6. מתי לפני כן עמדו עושי המצווה בניסיון דומה? מי לפניהם (בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה) עמד בהצלחה בניסיון כזה?
7. התגלות: מה מאלוהים קיבלת באותה שמחה? (נוכח, שומע, צדיק, ארך אפיים, כל יכול, בורא, עליון, אחד, רחום, מצווה…).
ב. חסד שלמדת לעשות

כיצד הופיעה אותה דעת אלוהים בפרקים אחרים של חייך?
1. רצון: בקשה שידעתי לבקש.
2. הודיה: חסד שידעתי להכיר בחיי.
3. גמילת חסד: חסד שידעתי לעשות עם עצמי ואחרים.
4. מצווה: מצוות שקיבלתי על עצמי בדומה לזו שנעשתה עמי.
5. ניסיון: ניסיונות שעמדתי בהם.
ג. לעתיד לבוא

1. לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה ההיא לעתיד לבוא?

25.1.05