חמשת דרכי ההכחשה של הישראלים ("הארץ" 25.8.14)

איך מתגברים על הייאוש
יאיר כספי

ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה מאד לשאתו. לכן אנו נוטים להכחישו באמצעות פתרון מדומה הנותן תחושה של מוצא כלשהו. חמש דרכי הכחשה משמשים את הישראלים בקיץ הזה:

להרוס את עזה

הזעם המצטבר מדכא את בעליו. המתפוצץ בתוכו חושב שירפא כאשר יפרוק את כל זעמו ומגדל פנטזיה של נקמה: לצרוב להם בתודעה זוועה שיזכרו מאה שנים.

למצוא אשמה ולכפר עליה

קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה, שמעשה של כפרה עליה, ישיב להם, כאילו, שליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של חמאס.

למצוא בוגדים בתוכנו

את התסכול המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים אחד על השני: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגדים.

לרדת מהארץ

מי שאיבד את יכולתו למצוא בישראל משמעות, ואזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה יש חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות.

להכריז שניצחנו

מנהיגינו אמני הספין התקשורתי התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח כך. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה שהוא יזכור הרבה שנים" נישן יותר טוב בלילה ותחלוף חרדת המנהרות.

לקחת תרופות

בחברה שחבריה איבדו את שייכותם לקהילה ועם, אנשים נוטים לייחס את סבלם למשהו שלא בסדר אצלם. המיואשים לבדם מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין החמאס ואמא שלהם.

הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון: האנשים החושבים שלא היו מספיק נחמדים לאויביהם, סובלים עכשיו משתי בעיות: דיכאון ואשמה עליו. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזו בלבם גובר כשהם או ילדיהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו שצוק איתן הספיק להתרעה בת חמישה ימים. האנשים שביקשו לעצמם טיפול פרטי גילו שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב.
התמודדות עם הייאוש מתחילה מהכרה במציאות: אנחנו מדוכאים. סיימנו בתיקו ואפשר שנכשלנו במערכה הזאת. הבחירה לחיות בישראל מחייבת עמידה בקשיים גדולים מהמקובל במדינות המערב. עמדנו בקשיים גדולים בלי להתייאש כשידענו למה אנחנו פה. גברנו בעבר על אויבים קשים מן החמאס.
כדי להתגבר על הייאוש מומלץ להאמין למי שאומר שהוא רוצה למות ולוותר על הניסיון להבינו. לוותר על תאוות הנקמה המוחקת את צלמנו. להפסיק לרמות את עצמנו על הישגינו. להיזכר ביסודות המחברים אותנו ולהימנע מחיפוש אשמים בתוכנו. לקבל החלטה להישאר ולהיאבק על עצמאותנו. להשיב לעצמנו את היוזמה ולהכריע את המערכה.

למאמר ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2414450

האם דתיים מיטיבים להתמודד עם אסונות? ("הארץ" יום ששי, 19,6,14)

אמונה ורגעי משבר
יאיר כספי

אימת האבדן שנתעוררה בעקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה התיכונית, מעוררת בלב אנשים הרהור שקשה לפעמים לחילוניים להודות בקיומו: האם אפשר שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אסונות בחייהם?
חשוב לעשות הבחנה בין דתיות ואמונה. אמונה מתקיימת לפעמים ללא דתיות. ודתיות אינה ערובה לאמונה. גם בעלי אמונה דתיים מאבדים לעתים בעת משבר את אמונתם. ימשיכו ללכת לבית כנסת, ואין אלוהים בלבם.
ישנם בעלי אמונה רבים המסתייגים מן הדתיים, אבל יש להם אלוהים. לפעמים לא בשמו המוכר. יקראו לו "הכוח העליון", או "עקרון המציאות", או "חוק היקום", כולם שמות טובים לזה ששום שם לא מתאר באמת.
עם זאת צריך לומר שיש יתרון מסוים לקהילה שבה מחנכים אנשים כדרך שגרה לעמוד לפני סמכות גדולה מהם. לקבל ממנה רמזים על תפקידם ולשאת מולו את מגבלות האדם. בימים הטובים של הציונות הייתה לנו חוויה כזאת שמנסחי מגילת העצמאות קראו לה, בדרך הרמז, "צור ישראל".
כשאין בעולמו של אדם אלוהים, אפשר שיעשה מעצמו את ריבון עולמו. יש לכך יתרונות בתקופה שבה צריך להתגייס לשינויים גדולים אשר מסורת מאובנת אינה מרשה לעשותם. יש לכך חסרונות כשצריך להתמודד עם אסונות, שאין בהם שליטה לאדם. אין עם מי לחלוק את האחריות המוטלת כולה על כתפיו הצרות.
האדם שהוא האחראי הבלעדי לעולמו נוטה ברגעי משבר לחפש את אשמתו: "הייתי צריך לאסור על הילד לנסוע בטרמפים גם כשהוא מצטרף לשני חברים". בנוסף לחוסר האונים המזעזע יצטרך האיש הזה לשאת עמו אשמה על אבדן ילדו, שהיא לפעמים גרועה והרסנית יותר מן הצער והכאב.
במקומות שבהם מפטרים אלוהים, ולא מעמידים במקומו אידאל ראוי אחר שמתוכו נובע התפקיד האנושי, נוטים אנשים, לאחר שנכשלו בניסיון להיות אלוהים בעצמם, להעניק את התפקיד הזה לילד שאותו הם עושים מרכז עולמם. הנטייה הזו הרסנית בכל מקרה. מגדלת ילדים המרוכזים בעצמם ומתקשים לחלוק את עולמם. כשהם עוזבים את הבית, גם בנסיבות טובות של התבגרות, יותירו חלל שההורים לא ידעו למלא (ולכן אפשר שינסו להחזיק אותם בכל מיני תירוצים). אבדנו של נסיך הבית שהיה "נפלא, מדהים וגדול מהחיים", תותיר את הוריו ללא מטרה לקיומם. יזניחו את עצמם. יזניחו את ילדיהם האחרים. אפשר שיאבדו את הטעם בחיים ללא אלוהי ביתם.
אם נותר בלב ההורים גרעין של סמכות גדולה מהם ומילדיהם, וארע חס וחלילה, המקרה הקשה, האבדן לא יהיה סוף העולם. אבדן, במקום שיש בו אמונה עמוקה, אפשר שיערער אותה לזמן מה. התעקשות על תיקון הקשר עם מי שנתן ועכשיו לקח תעשה את האבדן מאירוע אקראי, האומר שאין טעם לכלום, או "מזל רע" המוכיח שהעולם נורא, לאתגר שהוטל עלינו לעמוד בו, גם אם אינו צודק ולא הוסברו לנו סיבותיו.
צערם של בעלי אמונה קשה ואינו שונה מצערם של המתקשים להאמין. אבל הם יודעים שהוטל עליהם לשאת את הצער הזה. לקבל את האבדן. להודות על הזמן שבו זכו להיות עם יקירם. לנצור בלבם את זיכרונות אהבתו.
אמונה אינה מונעת אסונות, כפי שעובדי האלילים הדתיים אומרים, ואינה מעלימה את צערם. אך קבלת סמכות גדולה מאתנו בזמן משבר נותנת לו משמעות אחרת ומשנה את ייעודו של אדם: הוטל עליו לשאת אבדן קשה, וצער, וכאב, והוטל עליו להשתקם, לחזור לחיים.

למאמר באתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2354014

 

שאלון שמחת ילדות


התכנית לפסיכולוגיה ביהדות
 
שאלון שמחת ילדות / ד"ר יאיר כספי
שמחות הילדות גילו לך דבר על רשות ותפקיד המזומנים לך. מתי היית שמח/ה או הרגשת מאושר/ת בילדותך? תאר את המקום והזמן שנמשכה בו אותה שמחה. מה שימח את לבך?
א. חסד שעשו עמך

1. רצון: איזה צורך או בקשה שלך נענתה?
2. חסד: איזה חסד עשו עמך?
3. מצווה: איזה מעשה נכון של אחרים ו/או שלך הביא את השמחה?
4. ניסיון: באיזה ניסיון עמדו בהצלחה עושי המצווה שעשתה לך שמחה?
5. מאיזה חטא או עבודת אלילים נפרדו עושי המצווה כשעמדו בניסיון?
6. מתי לפני כן עמדו עושי המצווה בניסיון דומה? מי לפניהם (בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה) עמד בהצלחה בניסיון כזה?
7. התגלות: מה מאלוהים קיבלת באותה שמחה? (נוכח, שומע, צדיק, ארך אפיים, כל יכול, בורא, עליון, אחד, רחום, מצווה…).
ב. חסד שלמדת לעשות

כיצד הופיעה אותה דעת אלוהים בפרקים אחרים של חייך?
1. רצון: בקשה שידעתי לבקש.
2. הודיה: חסד שידעתי להכיר בחיי.
3. גמילת חסד: חסד שידעתי לעשות עם עצמי ואחרים.
4. מצווה: מצוות שקיבלתי על עצמי בדומה לזו שנעשתה עמי.
5. ניסיון: ניסיונות שעמדתי בהם.
ג. לעתיד לבוא

1. לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה ההיא לעתיד לבוא?

25.1.05