ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית ("הארץ", שבועות תשע"ד)

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית
יאיר כספי

אורתודקסיה מודרנית
האורתודוקסיה המודרנית, בת המאה התשע עשרה, שמתוכה צמחה התנועה הדתית לאומית, ויתרה על היהדות כתורת חיים והעמידה יהודי חדש, שתודעתו נחצתה לשתיים: הוא מודרני ביחסו להשכלה ולתרבות ודתי בכשרות, שבת, בית כנסת ועוד כמה פרטים.
האלוהים של האורתודוקסים המודרנים הורד בדרגה. שוב אינו אל נורא עלילה, יוצר כל העולמות, שותפו של כל מעשה אנושי. אין לו יותר כניסה למשרד עורכי הדין הדתיים או למעבדת המחקר של הפרופסור הדתי באוניברסיטה. אבל הוא הממונה הבלעדי על הסירים במטבח, על בתי הכנסת והמקוואות, על תפילין ומזוזות. מלך מלכי המלכים נעשה לשר הדתות.
ההפרדה בין דת ומדע השאירה את שתיהן נכות. במקום שההשכלה תאתגר את התורה, תעשיר ותעדכן אותה. ובמקום שהתורה תתן נקודת מבט ביקורתית על נטיית האדם המודרני להאליל את עצמו ואת יצירתו, הפכו שתיהן לחטיבות נפרדות, אסורות במגע.
הסתירה שבין העולמות לא הפסיקה להטריד את מנוחת המחזיקים בשניהם. המיתוס המסורתי אומר שההלכה היא נצחית ונתנה כולה בשלמותה למשה בהר סיני (חלק כתבו לו, וחלק לחשו לו באוזן והוא העביר כתורה שבעל פה). חוקר ההלכה הדתי מבחין בהלכות שונות בתולדות ישראל (תורה, משנה, סיכומי התלמודים אצל מסדרי ההלכה של ימי הביניים, שולחן ערוך, והפרקטיקה האורתודקסית של ימינו) אשר למרות יסודות של המשכיות, קיימים ביניהם הבדלים גדולים.
במקרא מקיימים את התורה, או מורדים בה. בימי המשנה נוספה מצוות "לימוד תורה" שבה דורשים את משמעות התורה המקראית לתנאי החיים שהשתנו בהשפעת התרבות היוונית. חז"ל אוסרים על הלומדים לקבל שכר על לימוד תורה. בשולחן ערוך החטא הזה נעלם מן הרשימה. בהלכה החרדית של ימינו הציווי התלמודי לאב "ללמד את בנו אומנות" – מקצוע לפרנסתו, הפך לחטא.
לצד עדכון מצוות, כל מהפכה הלכתית גם העמידה חובות יסוד בראש הרשימה כ"עיקר היהדות". מיכה הנביא מציין "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו',ח). ישעיהו הסתפק בשתיים " שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו,א). עמוס העמיד את השיחה הישירה עם ההוויה כעיקר היהדות "דרשוני וחיו" (עמוס ה',ד). חכמי המשנה מתווכחים אם העיקרים הם תורה, עבודה וגמילות החסדים, או דין אמת ושלום (משנה, אבות, א). הרמב"ם מעמיד במרכז את המאבק בעבודת אלילים. אף אחד מהם לא חשב שהעיקרים הם כשרות, נידה, תפילין או בדיקת מזוזות. באופן מפתיע דווקא המחקר ההשוואתי של ההלכה מאפשר להבחין בין יסודות שעמדו לזמנם לאלו הנוגעים אולי בעל זמני, ונושאים עמם חובה לכל הזמנים.

דתי לאומי
המהפכה הציונית עדכנה את רשימת המצוות של הגולה והעמידה בראשן את העלייה, ההתיישבות, יצירת התרבות העברית, ההגנה, האחריות ההדדית ועוד.
האורתודוקסים המודרנים, שהצטרפו לתנועה הציונית, קיבלו בפועל את סמכותה כמתקנת של תורת הגלות, אבל הכחישו את המשמעות המטלטלת של הכרעתם. את "מודרני" בשמם החליפו ב"לאומי" שגם הוא, כמו המודרני, יכול כאילו להיות חטיבה נפרדת שאינה משנה את "הדתי".
ה"לאומי" שהוצמד לדתי היה הזמנה לוותר על הצמצום הדתי של האורתודוקסיה המודרנית. לוותר על הסידור הנוח שבו אלוהים מבוית נמצא כאלו רק בבית הכנסת, במקווה, במטבח, וביום שבת. להכריז על פרידה מהלכת הגלות של החרדים.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה זקוקה לחלוצים שיכתבו לה את יהדותה. אנשי תנועה העבודה, שהניחו יסודות לתורת חיים מתחדשת, התאהבו בעצמם. אמרו כי מן התנ"ך עד הפלמ"ח לא קרה שום דבר חשוב. בהמשך התעייפו גם ממסע בניית חברת המופת, שהייתה מדרשם ל"עם סגולה".
אתגר גדול חיכה לתנועה הדתית לאומית: לגדול לסמכות שהייתה לתנאים לתקן חלקים בהלכה הנבואית. לגדול לסמכות שהייתה לאנשי העלייה השנייה לוותר על התלות ברבני הגולה ולהעמיד אומה על יסודות חדשים ישנים. לחבר את המודרני הדתי והלאומי לתרכובת במקום תערובת של נוחות.
הייתה כמיהה לא מודעת של ישראלים רבים לרב גדול שיקום לדתיים, יעלה להר סיני, ויביא רשימה חדשה. הרב לא קם. מי שהסתדר הרבה שנים עם אל קטן ונוח לשימוש נמלא אימה מעמידה לפני אל גדול שאינו כפוף להרגלים הכפייתיים של מאמיניו.
הדתיים הלאומיים נשארו דוסים. הסתפקו בפינה בשולי החברה הישראלית. גבאי בית הכנסת משגיחי כשרות וסמלי דת. התבטלותם בפני "גדולי התורה" החרדיים הלכה וצמצמה את השפעתם. הפוליטיקאים גילו כי כשצריך לפתור משבר בענייני דת כדאי תמיד לסגור אותו תחילה עם החרדים. הדתיים הלאומיים יתיישרו אחריהם.
היה קשה לשכנע ילדים להישאר במחנה הלא מלהיב. שעורי תלמוד בבתי ספר דתיים, שבהם אסור לתלמידים למצוא במקורות נפילות מוזרות ודברים יפים לזמנם לצד דבר אלוהים מפעים, נעשו שנואים. רבים מהם הסירו בצבא את הכיפות.

מתנחלים
בעקבות המלחמות, זו של ששת הימים וזו של יום כיפור, נדמה היה לדתיים הלאומיים כי נמצא הפתרון למשבר צמצום החיים הדתיים. דתי לאומי הוחלף ב"ציונות דתית". הציונים הדתיים השתוקקו להוסיף לביוגרפיה שלהם את הפלמ"ח ודגניה, התגייסו לקרבי, והלכו לחפש גבעות בשטחים.
המתנחלים, כמו האורתודקסים המודרנים, המשיכו להכריז שמבחינה הלכתית דבר לא השתנה. אבל לקחו מרכיב אחד הנמצא בתורה ובתלמודים – ארץ ישראל, והחזירוהו כביכול למקומו ומשקלו הראוי בתוך ההלכה.
החיבור אל האדמה והצבא יצר התרגשות עצומה, כמו זו שאפשר למצוא במקדשים שבהם האל עצמו נוכח בטקס הקדוש. המתנחלים חזרו בלי משים ליסודות של אלוהות כנענית, התלויה בארץ. ומכאן הייתה הדרך קצרה לתורה האומרת שאם מדינת ישראל תוותר על חבלי ארץ מסוימים לעם אחר, יקרע, כאילו, חלק מגוף האלוהות, התלויה באותו חבל ארץ, תתמוטט הדת ותאבד האמונה. העמדת הישראליות על ההתיישבות לבדה עשתה מהתיישבות גידול ממאיר.
במקום המעמד שהמתנחלים קיוו לקבל, של חלוצים ההולכים לפני המדינה ומשרתים את מפעלה הגדול, הם הפכו לשנואי נפשם של ישראלים רבים הרואים בהם כת אנוכית העוסקת בצרכיה ומוכנה להקריב את מדינת ישראל על מזבחי השומרון.

חרדלי"ם ודתיים לייט
הציונות והמודרנה הכתיבו בפועל, בתורת חייה של הציונות הדתית, יותר יסודות מן "הדתית". אבל איסור נפשי עמוק לא אפשר לדעת כי ציונות דתית היא מהפכה הלכתית.
בהתנתקות מגוש קטיף, סמכותה של מדינת ישראל גברה על סמכותם של מאות רבנים שקבעו שאסור לעולם להתפנות. ההכרה בתורתה של מדינת ישראל יכלה היה להתחיל מסע ליצירתה של יהדות ישראלית. אבל בינתיים קיבלנו משהו אחר.
הפינוי רמז שאפשר ובסופו של דבר זה יהיה גורלו של כל המפעל המרכזי של החינוך הדתי לאומי. הכישלון הוביל לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהאורתודוקסים החליטו שהבעיה הייתה ב"מודרני". שהחיבור בלתי אפשרי וצריך לוותר על השייכות להשכלה ולתרבות הכללית.
תהליך ההתחרדות של חלקים בתנועה הדתית לאומית הוביל ליצירת קבוצה הפוכה: דתיים שאינם מוכנים לוותר על אמת הנודעת במחקר מדעי, לא על השתייכות למדינה, לתרבות העברית ולעולם הגדול.
המחנה החדש נראה מהפכני. חבריו הולכים לפעמים בלי כיפה. נשותיו עולות לתורה. יש בהם המוכנים לאכול במקום שהרבנות מחרימה. הדתיים לייט, קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוקסים, נוחים לחילוניים. אפשר ללמוד אתם בתיקון שבועות. אפשר למצוא בהם "אח" ששירת בסיירת ועשה כסף בהייטק. אפשר אפילו להתחתן אתם עם סידור שכל אחד ישמור על מה שחשוב לו בבית המשותף. נוחים ולא שווים הרבה. לא יתבעו אותנו להיפרד מעבודות האלילים של המודרנה והפוסט מודרנה, שהם שותפים בהן. לא יאתגרו אותנו למסע תיקון אדם ועולם.

יהדות ישראלית
ישראל צריכה דתיים אחרים. המפעל שראשוני התנועה הציונית החלו בו וזנחו, והתנועה הדתית הלאומית השתמטה ממנו, מחכה. את תהליכי המפתח בשיבת ציון עשו החילוניים, האם גם כאן ישובו להוביל? החילוניים החוזרים לארון הספרים מסתפקים בינתיים בקצת תרבות או רוחניות. ישנו אתגר שמחכה לישראלים, חילוניים כדתיים. הוא מבלבל וקשה כי צריכים שתי המחנות לעזוב בשבילו את אזורי הנוחות שלהם:
להאזין לכמיהה להאמין ולהעז ללכת בעקבותיה.
לגדל תודעת חסד מתוך הכרה במציאות כאוסף של מתנות קטנות. להתבשם מפליאה. להתמיד בהודיה המגדלת נדיבות של מי שגילה כי קיבל הרבה ומתנותיו מתחדשות מדי שעה.
לגדול להיות תלמידי חכמים, בעלי מדרש עצמאיים הקוראים במקורות ישראל כספרים שלהם. לא בשם הזכות לדעה שונה מזו של "הדתיים", אלא בשם האמת והאחריות למצוא את כוונת הנביאים.
לחדש ולהוביל מומחיות עברית ישנה: מאבק באלילי הזמן: הרציונליות שתתגבר על כל השדים, המימוש העצמי שבו יסופקו כל הצרכים, או החוזה הישן שיש לדתיים עם אלוהים.
לחזור ולמצוא בספרים ידיעה ישנה שתרבות הזמן מכחישה על מצב האדם. להכיר בתלותו. בחמדנותו. ברשעותו. בחוסר האונים שלו הרבה פעמים. לעמוד מול הניסיון האנושי כאתגר שניתן לעמוד בו בלי להתייאש.
להוציא מרעיון בחירת ישראל את יסודות ההתנשאות. לטפח אותו כגאוות קבוצה על תפקיד אחראי שהוטל עליה בתולדות העמים, והשתדלה למלא. לגדלו כאתגר לתפקיד שעוד מחכה לנו בעולם לא מתוקן.
לחדש את חזון חברת המופת של התנועה הציונית, מתוך חיבור "עם סגולה" למדינת ישראל והזמנים. להעמיד מחדש את עיקרי המפעל הישראלי. לשוב ולגבש מערכת ערכית שיש בה חזון של אדם הולך ונשלם.
להשיב לחיים את הילד בפנים, שנאלם בתרבות שלימדה אותו לדרוש, ולהשיג לעצמו. ולא לימדה אותו לבקש. להיות זקוק מאד לאנשים ולאלוהים.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2338454

 

שאלות ותשובות: המצוות החסרות

לד"ר יאיר כספי שלום! חזרתי בתשובה לפני כשנה וחצי אך עם הזמן התחלתי לחפש את אלוהים עצמו ולהפסיק להיות תלותי במקורות ישנים שלרוב לא נותנים תשובות רלוונטיות. ופשוט מצאתי את ספרך בסטימצקי וישר רכשתי וקראתי נתת לי גישה מעניינת מאוד להרבה דברים אבל השארת אותי עם שאלה אחד גדולה. אתה מדבר המון על המצווה לדרוש אלוהים ומתעלם כמעט טוטאלית משאר המצוות הכתובות בתורה שלכאורה הן על אותו משקל, הם גם ציוויים. איך מפרשים מצוות לא רלוונטית כמו יבום וחליצה? איך מפרשים מצוות שכן רלוונטיות כמו שבת, חגים, תפילין וכדו'? אולי רק לי יש אפשרות לפרשן כרצוני, או שאינני יכול לפרש דבר שאינו רלוונטי לתקופתנו? הרי נאמר על השבת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות אותה לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל" איך בדיוק דרשן האלוהים שומר את הברית הזו? יש לי עוד הרבה שאלות מן הסוג הנ"ל אבל נראה לי שכבר הבהרתי את כוונתי אשמח לתשובה בהקדם, תודה

שלום רב

אלו אכן השאלות הקשות ביותר.

הקשר עם בורא עולם בתורת ישראל מתקיים דרך מצוות, תפקידים  שהוא נותן לנו.

לכן כמובן, אי אפשר לדרוש אלוהים סתם כשיחה לצרכים רוחניים, כמו שעושות קבוצות מסוימות.

מאידך, עולם ההלכה כמו שהוא מקוים היום מוציא את אלוהים ומצוותו מרוב תחומי החיים של בן זמננו.

כך למשל יש לו מצוות על שור וחמור, ושום מצווה על אוטו. המון מצוות על חקלאות קדומה שאיש לא מבצע אותה בדרך שנעשתה פעם, ושום מצווה על על רוב מקצועות ימינו. הרבה מאד מצוות

על דרכי "קניית האישה" ומעט מאד להגיד על מצוות ביחסים של שותפות שווה עם האישה. הרבה מצוות על יחסי עבודה של בית ראשון ובית שני, ושום דבר על זכויות עובדים בזמן הזה. המון מצוות למלך. ושום מצווה לדמוקרטיה.

מאידך ההלכה היא סמל של מחויבות למורשת ומחויבות למעמד אנושי של "מקיים מצוות" וביטול סתמי שלה מבטל מחויבות להמשכיות ומחויבות להיות בעל מצוות.

המצוקה קשה. העבודה שמחכה לנו עצומה. יש כאן הזמנה לעם שלם להתחיל לכתוב את עצמו מחדש.

זהו מפעל למספר דורות. אבל מישהו צריך להתחיל. אולי את/ה?

יאיר כספי

לדרוש אלוהים פרק 2: הזמנה לעבודה

לדרוש אלוהים פרק 2:
הזמנה לעבודה

הספר מלמד לדרוש אלוהים על מה שאפשר ורצוי וחייבים לעשות. על הצפוי לך אם תעשה את חלקך. על המתנות שקיבלת ואתה יכול לגייס לפעולה. על מגבלות היְכוֹלת שלך וגבולות חובתך. על הרצון הסמוי שיש לך, ועל הדרך להפוך רצון לתפילה. על הסבל שלך, זה שאינו נמנע וזה שהוא עונש על חטאך. על עבודת האלילים המכלה את נפשך. על האפשרות לפרוש מכל מה שעשית, כל מה שהיית, ולהתחיל מהתחלה.
העבודה המוצעת תתבע ממך הרבה. כדי לעמוד לפני אלוהים לבדך תצטרך לקחת את כל אחריותך.
צריך לעזוב משענות בטוחות, תיאוריות שמסבירות הכול ונותנות רגיעה באשליה של שליטה. צריך להיפרד מגיבור התרבות החילונית שלך – אתה כמרכז עולמך. צריך להפר את האיסור הדתי לדרוש אלוהים ישירות, בלי הלכה ורב. צריך למרוד באיסור המדעי ללמוד את המקורות כמי שפונים אל הקורא, עכשיו.
אנו הולכים לחפש קול פנימי, סמוי, מן הסוג שאמר לאברהם "לֵך לךָ". ולא היה איש בעולם באותה שעה ששמע את הקול, מלבד מי שאליו הופנה. ולא היתה לאברהם שום דרך להוכיח למישהו שאכן היה קול, והוא קם והלך.
לֵך לךָ, נאמר לאברהם, מכל מה שאתה מכיר. מכל מה שמקובל. השפה. התרבות. המנהגים. הארץ. לֵך לךָ מכל אלו היודעים את כל התשובות בשבילך ולֵך לךָ מכל אלו האומרים שאתה לבדך אדון לעצמך. לֵך לךָ למקום שבו יהיו עימך, בתחילה, רק שאלות.
המסע ארוך. נביא בו יסודות מכל ספרי היהודים שבהם דרשו אלוהים: תנ"ך, משנה אגדה ותלמודים, פילוסופיה יהודית, הלכה, קבלה וחסידות, ספרות עברית. מומלץ לקרוא אותו לאט. יש מידה שבה אתה יכול לפגוש אלוהים ביום אחד.
בדרכך תלמד לשאול את השאלות הקשות שמציקות לך. ותלמד לשמוע תשובה. אם תשאל. תשאל הכול. תשאל ותהיה מוכן לחכות. תשאל ותהיה מוכן לעשות את מה שתשמע, אם תלך בדרך הזאת, תתבלבל, תאבד, ולא תעזוב, נתיב יימצא לך, חקוק בסלע, אל יסוד לא יאכזב. שאלותיך תיקחנה אותך למקום שבו לא היית מעולם. המקום שבו אלוהים נשמע.

שאל שאלה
הספר הוא מדריך. כדי לבחון אותו צריך לצאת לדרך. לשאול שאלה. שאלה אישית, ממוקדת בעניין ומקום ואחריות אפשרית. שאלה שההתמודדות איתה מוטלת עליך. שאלה שאתה כבר שואל. מה מעסיק אותך בעת האחרונה?
מה נכון לעשות בעניין המעסיק אותך? שערי הספר יציעו מסלולים שונים למצוא בהם את תשובתך, אך מטרת כולם תהיה אחת – זיהוי מעשה נכון אחד שלך.
שאל שאלתך. שאל שוב ושוב. אפשר שבכל פעם יתקבלו תשובות שונות. מעמיקות יותר, ישרות יותר. מבטאות נכונוּת גדלה והולכת לעמוד מול האמת, מול נותן דרכך.
שאל על עניין מסוים המעסיק אותך, או שאל בכלל: מהו ייעודי? למה אני כאן? אילו תפקידים תיכננת לי? מהו שקיבלתי ממך וראוי לומר עליו תודה? מה אני רוצה ממך?
ערכם של כלי העבודה של היהודים מתחיל להתבהר רק כאשר משתמשים בהם. שימוש חוזר. שיטתי. הם תובעים מאמץ ונכונוּת להסתכן. זה לא יהיה סיפור של התאהבות מפגישה ראשונה.
כלי העבודה שלפניך עברו כמה שלבי ניסוי וגיבוש. ניסינו אותם, ראשית, על עצמנו, עד שהפכו לנו לבני-לוויה ההולכים עימנו ומחזירים אותנו לדרכנו בכל פעם שאנו טועים ומתבלבלים. ליווינו במסע הזה סטודנטים, מטופלים ותלמידים בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל-אביב.
ועכשיו הדרך מוצעת לך, הקורא (או קוראה, כמובן. הפנייה אל היחיד היא פנייה אל שני המינים כאחד). האם נוכל לשוחח באמצעות ספר? יש לי תקוות וספקות. חלק מהצלחת המפגש הזה תלויה במעשי. הדרך צריכה להיות ברורה ואמיתית. הכלים צריכים להיות פשוטים וניתנים לשימוש. וחלק תלוי בך. האם תביא את עצמך למפגש הזה? האם תנסה את הכלים?
האם תסתפק בקריאה לצורך השראה? האם תפטור את עצמך בתשובות מהירות, שטחיות? האם תעז לתת לשאלות לעמוד לפניך, לחיות, לתבוע אותך, להתענות? האם תמשיך לעמוד גם כאשר תהיינה תשובות, כשייפתח השער? האם תשמע, כאשר תוזמן לעלות?
 

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.