לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!

לדרוש אלוהים פרק 3: בריאה

לדרושא אלוהים פרק 3:

בריאה
לעולם יש תפקיד. זו הייתה תגליתו של איש בראשית. הים נועד להיות ים. והארץ נועדה להיות ארץ. והשמים הובחנו להיות שמים.
בכל עץ, בכל שיח, בכל החיים, מצא האיש ההוא שאיפה למלא רצון בורא. התפתחות החיים על פני האדמה היא היענותם לקריאה שהם שומעים. התאים התחלקו והפכו ליצורי מים כי שמעו ציווי התפתחותי. הדגים למדו, במאמץ, לחיות על היבשה, כי כך נקבע. בהמות גידלו כנפיים ולמדו לעוף, כי לא היתה להן ברירה.
יש כוונה, תוכנית, תכלית, הפועלת בתהליכים הפיזיים והביולוגיים. זהו עיקר סיפור הבריאה שבתורה. על הפרטים אפשר להתווכח.
התפתחות החיים היא נסיונם המשותף של כל היצורים להגיע להשלמת עצמם, אל הצורה הסופית שיועדה להם. בעלי-החיים השורדים משלב התפתחותי אחד למשנהו אינם "החזקים" סתם. הם אלו היודעים להיענות למשימת השינוי המוטלת עליהם. ה"שורדים" הם אלו הנכונים להיפרד מדמותם הקיימת, ולהיות שותפים להתפתחותם לשלב הבא, שאליו הם נקראים. כותבי סיפור בראשית הוסיפו את העתיד כסיבה לשינוים הקורים בהווה. העתיד המזמין את כל ההוויה להשתתף בהבאתו.
גילוי התכלית בעולם שינה את השאלות שאנשים שואלים את עצמם. במקום מה כדאי שאלו מעתה מה נכון, מהו תפקידי בתכנית?  השאלה החדשה גילתה לאדם את חסרונו וכיוונה אותו למשימתו: להשלים את עצמו.
כדי שיוכל למלא את תפקידו הוא קיבל קצת משולחו, ניצוץ קטן המאפשר לראות את התמונה הגדולה. אפשרות להבין לאיפה הדברים הולכים, בשלב הבא. יְכוֹלת לחבר את עולם החיים עם הידיעה על מגמתם ותכליתם.
הצעת העבודה שקיבל האדם יצרה אצלו מתח פנימי שעד היום לא נפתר: בעל-חיים היודע אלוהים ואיננו אלוהים. ההוויה היוצרת, בעלת התכליות והסיבות, לא נתגלתה לפנינו כמות שהיא. לא העמידה את עצמה למשפטנו. לא נתונה לשליטתנו. היא נשארה סמויה, לא ניתנת להכלה בשׂכלנו, אבל מאפשרת לנו לגלות את העיקר מבחינתנו: מה שנדרש מאיתנו. אי-אפשר לדעת את אלוהים כמו שהוא, אבל אפשר לדעת את האדם, האחריות והתפקידים המוטלים עליו. אפשר לדעת מצווה.
התגלות הכוונה הסמויה בבריאה היתה מהפך בהבנת האדם את עצמו והוא עיקר סיפור בראשית: אתה לא במרכז. הארץ לא במרכז. אפילו העולם לא במרכז. אלוהים במרכז. אתה בעל תפקיד בעולמו. תפקידך מגדיר אותך.
שוליית אמן מציעים לך להיות, הנדרש להשלים את מה שאדונו החסיר. צריך לפקוח עיניים ולהתבונן בעולם. ללמוד לראות תהליכים ותבניות ולהסיק מהם לגבי אפשרויות וכוונות. לזהות את הפינות הלא גמורות ולהשלימן על-פי סימנים שהשאיר היוצר.
העולם מלא רמזים. חלק מהם לא ברורים. הפיענוח קשה. השיחה עם ההוויה התקיימה על-ידי ניסוי וטעייה. זרענו זרעים באדמה, השקינו, ויצאה חיטה. למדנו כי כוונתנו היתה רצויה.
התגלות התעודה שינתה את יחסנו לא רק לעולם החיצוני, אלא גם לעולמנו הפנימי. דחפינו, צרכינו, קיבלו מעמד חדש. המין אינו רק יצר המבקש פורקן, אלא גם כוונה. צריך להביא אותו אל אשה יעודה ויחד עימה להקים בית.
האדם למד לראות את עצמו כיצירה לא גמורה. שלב ביניים בדרך לחֶברה אנושית. השינוי בתפישה האישית הוליד שינוי בהבנה החברתית. ההיסטוריה אינה סובבת במעגלים החוזרים על עצמם, אלא מציעה שלבים בדרך להגשמה והשלמת עצמה. כולנו נמצאים בדרך, וברגעים נדירים זוכים להצצה אל סופהּ, או לפחות אל השלבים הבאים, ואז המעשים הנדרשים מאיתנו נעשים בהירים.
לא תמיד היו לאדם החדש שנוצר מן ההתגלות התשובות לכול. אבל מעתה היו לו שאלות חדשות על ייעוד תפקיד ומעשים.
פרסום התוכנית העומדת מאחורי הדברים והתפקידים השמורים בה לבני-אדם, בספר התורה, התקבל ברגשות עניין ודחייה. היו אנשים שנמשכו לתפקיד שהוצע להם, ראו בו מחמאה או הזדמנות לצבירת כוח והשגת שליטה. והיו רבים יותר שרצו לברוח ממנו. להימנע מן האחריות הכבדה. לדחות את הגדילה הקשה. לצמצם את המוטל עליהם לְמה שהםו כבר יודעים לעשות.
בני-אדם קיבלו בסופו של דבר את משימת הגדילה שניתנה להם, אבל רק אחרי שגילו כי אין להם ברירה. אין להם מקום מלבד זה שנועדו לו. אין להם דמות מלבד עצמם. אין אפשרות לחזור. אין אפשרות להיות מה שלא נועדו לו. מי שמסרב להתפתח לייעודו – נכחד.
יש בחירה חופשית: בין חיים למוות. לעשות או לא להיות. התרבות האנושית יצאה לדרך מחביאה בתוכה התנגדות פנימית קשה להתפתחות הנתבעת ממנה. רוב הזמן ההתנגדות מרוסנת, מודחקת בלא מודע. אבל דווקא בתקופות של התקדמות וקפיצת דרך, דווקא אז חוזרת ועולה המחשבה שאולי אין כוונה. אולי את הכול עשינו לבדנו, בכוחנו ועוצם ידנו. הישגים טכנולוגיים מרשימים נוטים להשכיח מאיתנו את מעמדנו האמיתי.
שני סיפורי בריאה מתחרים ב"בראשית". באחד, עתיק,  העולם קדום. הטבע שולט בעולם. תמיד היה ויהיה ומעשינו לא משנים הרבה. בסיפור השני, מן העת החדשה, העולם הוא מקרה שקרה. מפץ גדול. מפץ קטן. ושורה של תהליכים אקראיים. אין תוכנית. אין כוונה. אין אלוהים. מותר לעשות מה שרוצים.
ההתנגדות הקדומה שבה ועולה, בשפה חדשה של תרבות מצליחה המאמינה בעצמה. כל בני-האדם אוטונומיים. פטורים מעול גדילה קשה. ממשא המתח של מהות מורכבת, השואפת להשלמת עצמה, ונמשכת לצורתה הקדומה, לפני שנשמע הקול, לפני שהתחיל המסע. אנו תובעים חירות על-ידי שחרור מוחלט מכל חובה. האדם רוצה להיות אלוהים רק כדי לחזור ולחיות כמו בהמה.
והסוף, תמיד אותו הסוף כמו באותה מרידת אדם וחווה ראשונה: גירוש, גלות ובושה.

לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.