ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון. ספר חדש מאת יאיר כספי

שער שני

הודיה

 נדמה לפעמים שהמחסום בינך ובין אושרך הוא אהבה או הכרה שעוד לא זכית בה. אבל אפשר כי הדברים שבהם אתה רוצה כבר מוכנים ומזומנים לך. המתנה כאן, אך אתה חסר יכולת לקבלה. לראות את היש. להודות עליו. אהבה לא מזינה אותך אם לא נרשמה בתודעה.

רישום החסד הוא פעולת קבלתו. הפנמתו. הפיכתו לאחד מיסודות העצמי. כשאני מודה בחסדי, אני מגלה שקיבלתי הרבה. אפשר שהייתי רצוי יותר ממה שהיה נדמה לי. פתאום נולדת בי יכולת לחלוק את השפע שנגלה לי.

מבחינת יחסי עלות-תועלת, הודיה היא הדרך הקצרה ביותר להתקין חיבור בין אדם לאלוהיו. מתנה אחת, שהיום הבנתי שהיא ממך, עושה אותי שלך.

שער שלישי

התגלות בשמחה

אושר שזכית בו בעבר ואפשר שלא החשבת, יפתח לך שער ללימוד הדרכים שבהן נוצרת שמחה. לימודה של שמחה דומה ללימוד מהצלחות בתחומים שונים. טיפול ממוקד בדכדוך יכול לזהות את הגורמים לו ולהקטין את השפעתם, אבל לא יכניס שמחה לחיים. שמחה לומדים משמחה.

יש לך אלוהים. תמיד היה. אפשר כי בשל איסורים חברתיים או אישיים נוכחותו לא היתה ידועה לך. נזהה ונסמן את מקומו ברגעי שמחה שבהם קיבלת אישור למעשיך.

נפגוש שמחה שייצרת בכוחותיך, בבגרותך, ושמחה שהביאו לחייך אחרים, בילדותך. שמחת הבגרות תגלה מה עשית נכון בחייך – איפה ידעת לבקש ולקבל את צרכיך, איפה עמדת באתגריך ואיך אפשר אולי לחזור על המעשים האלו היום. זיכרון שמחת ילדות יחשוף את נכסי היסוד שלך, רגעים שמישהו תיווך לך את חסדה של ההוויה ופתח לך שער שאתה יודע לשוב ולפתוח, לאחרים ולעצמך.

הסיפור משתנה

מתנת ההודיה חלק ו'

הסיפור משתנה

יאיר כספי

 הודיה היא הפוגה במרוץ. שעה של התבוננות בדברים שאתה לא רגיל לראות. היא מלמדת שחשיבה היא לפעמים בחירה, ואפשר ומותר לחשוב על מקום מרגיע, חבר נאמן, אהבה לא מותנית, במקום על דברים אחרים. היא משיבה לי בערב שמחה מן הבוקר. מאפשרת לחזור ולהזין את עצמי במקורות חסדי הישנים. אבי שאהב אותי והלך, חוזר לבקר. מתנתו מתקיימת בי כל הימים.

 הכרת תודה משנה את סדר החשיבות של האנשים שאתה פוגש היום. אפשר שתגלה כי דמות שולית, לכאורה, מביאה לעולמך הרבה יותר מן האיש שלהכרתו אתה מייחל. ראיית החסד בכל מקום שבו הוא נמצא משנה מעמדות בחברה. אב הבית שהזמין אותי לשתות עמו קפה שעשה חימם את לבי. הפרופסור הנודע, שהביא לי מאמר שכתב, ביקש ממני תשומת לב. בסוף היום רק אחד מהם הופיע בדברי תודתי.

 הודיה מלמדת את בעליה להבחין מתי נותנים לו. ואיזה נתינה ממלאה בו מחסור. הודיה לאורך זמן, מגלה מי אוהב אותי, ומופיע שוב ושוב ברגעי חסדי, ומי מתחזה לנדיב.

 הכרת תודה לאורך שנים מלמדת את אנינות טעמו של חסד, כמו זו של חובב המוסיקה או היין היודע להבחין בדבר המצוין. היא מפתחת כישרון לגלות מחוות זעירות בעלות משמעות גדולה ומגלה את הזולת כשליח של ההוויה  נדיבה.

 הכרת תודה מרימה את המובן מאליו ועושה אותו יקר וחשוב. יסוד של קיום. הדבר ממנו אני חי היום. היא מגדלת את היכולת להיות מוזן מאירועי היום הצנועים, הופכת הזדמנות פשוטה לברכה, ויום רגיל לערב חג.

 הודיה היא שיעור בענווה. היא מגלה שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן. אתה תלוי יותר משאתה עצמאי. אתה זמני אבל למזלך, מקור חסדך, נצחי.

 כשהאמנתי בבני אדם מדדתי את עצמי על ידי השוואתי לדמות "אדם מושלם" שיש לו, כאילו הכול והרגשתי כישלון. כשחשבתי שאני מרכז העולם, הרגשתי שמגיע לי הרבה יותר ממה שקיבלתי, וחיי היו קיפוח בלתי נסבל. כשנהייתי פחות חשוב, הופתעתי לגלות אנשים שאהבו אותי ונתנו לי יותר ממה שנתתי להם.

 עשרה אנשים אהבו אותי. חלקם הלכו. חלקם נפטרו. חלקם הפסיקו לאהוב. אחד בגד. שניים חזרו. כולם אהבו.

 מה נכון לזכור מן הסיפור? הבחירה לזכור בעיקר את הפרידה, הבגידה, המוות, אבדן האהבה אומרת שיש כאילו בעולם דבר שאינו נגמר. בעלות מלאה. שליטה גמורה. הבחירה לזכור בעיקר את שעות החסד, הנדיבות, ההתעלות, יודעת את המצב האנושי. מודה על אפשרות לחוות אהבה לזמן קצוב, בעולם שבו הנצח שייך למארח בלבד.

 הודיה משנה את סיפור חי. היה מי שאהב אותי. קיבלתי תכונה טובה. ישנה רשימה חשובה שאני נכלל בה. נתנו לי הזדמנות חשובה. קיבלתי את ההנחה שביקשתי. ישנו יתרון שניתן רק לי. הייתה ציפור אחת שרק עיני ראתה. ישנה אישה השמחה לראותי. היה רגע שהעולם היה שלי.

 הודיה משחררת את בעליה מן השעבוד למחוות גדולות, מהציפייה לפרסים. מתחושת הקורבנות. מחשיבה על אסונות. הודיה, פעם ביום, מחלחלת לאיטה ליום כולו. לרגעים שבהם חסדים מתקבלים.  הנה, אומרים, עכשיו אני מקבל דבר שיכנס לרשימה. תודה. חיפוש היש מגלה נתינה שאינה נגמרת. מקום שאפשר לקבל בו עוד. כלל שצריכים.

 הודיה  מגלה כי אפשר שיש לך מספיק. לא חייבים לחפש עוד. פח שמן שפעם ניתן יאיר הרבה ימים. השפע הנגלה מפוגג את הפחד שלא יהיה ומוליד רוגע ושביעות רצון.

 

 

חסדו של משבר

מתנת ההודיה חלק ד': חסדו של משבר

יאיר כספי

ישנן מתנות שאי אפשר היה לקבלן אלא דרך משבר או כישלון שתבעו שינוי ובחירה בדרך נכונה יותר. ניסיונות שלמדנו מהם דבר חשוב הם מן היקרות שבמתנות החיים. הן מגלות שהחסד האלוהי יכול להימצא באתגר קשה כמו שהוא נמצא בנדיבות. ראיית המתנה בניסיון מאחדת את הנותן והלוקח בלבנו.

א. "תודה על הפסיכוזה שלי, בגיל 19. הייתי ילדה אילמת שהסתגלה לצורך של אמה לעסוק בעצמה ולמדה לא לבקש מאומה. מחלתי נתנה לי רשות, לראשונה, לגייס לטובת עצמי את כל המשפחה".

ב. "המשבר שנקלענו אליו בעקבות מות אבי והדיכדוך של אמי, בעקבותיו, גילה לי דוד שלא הכרתי לפני כן, שנכנס לחיי, ולימדני שאנשים שונים יכולים ומצליחים למלא בחיי תפקידי אב ואם".

ג. "הייתה לי בת שנפטרה בגיל שנה עקב רשלנות של בית החולים שטיפל במחלתה. בעקבות המשבר, בתחום אחד של החיים, האחריות לבריאות בני המשפחה, תבעתי ולקחתי לעצמי את ההובלה. לא הייתי מוכנה יותר לקבל את תפקיד "סוג ב'" שאליו הייתי ממיינת את עצמי בכל מקום שהגעתי אליו".

ד. "תודה על הסרטן ששלחת לי, שהרשה לי להכיר בחולשתי, לפרוש מתפקיד האימא הגדולה, ולהרשות לחברי, משפחתי, ואנשי המקצוע, לטפל בי. לראשונה בחיי הרגשתי שמגיע לי ונתתי לאנשים לתת לי".

ה. "נזדעזעתי לגלות את הדחייה וחוסר הסבלנות שעוררה בי בתי התינוקת, והייתי חייב להיפרד מדמות "האב הדגול" שניסיתי להיות, ולפתח אבהות צנועה יותר, כזו שמכירה גם במגבלותיי וצרכי".

ו. "משבר המתנה שלי היה דיכאון ממושך שפטר אותי, סוף סוף, מתפקיד "הילדה המוצלחת והשמחה של המשפחה" והרשה לי להביע, לראשונה בחיי, כאב ומחסור".

ז. "חבר ותיק וקרוב, שעשיתי איתו שותפות עסקית, רימה אותי. בגידתו הוציאה ממני אכזריות ונקמנות שלא ידעתי שקיימות בי כלל ושחררה אותי מתדמית "הבחור הטוב", שצמצמה את חיי שנים רבות".

ח. "תודה על סכרת נעורים, שפרצה במפתיע בסוף שנות העשרים שלי. המחלה הוציאה אותי ממסלול הדוקטורט בפילוסופיה, וחיפוש התיאוריה על  משמעות הקיום, והפגישה אותי עם גופי, עם האוכל שאני מביא לפי והאחריות ליום יום האנושי".

ט. "תודה על הקשר עם העבריין, שהורי תעבו, וכמעט הרס לי את החיים, אבל שיחרר אותי סופית מתפקיד הבת שחייה לפי הציפיות שלהם".

י. "תודה על פרידה לניסיון שעשיתי מארוסתי, שגילתה לי עד כמה אני זקוק לאישה שיכולה להכיל את תלותי בה".

י"א. "תודה על גירושי מבעלי הראשון, שגילו לי דבר שלא ידעתי על עצמי: אני יכולה לחיות לבדי. אני שמחה כשאני עם עצמי".

י"ב." תאונת דרכים שעברתי כפתה עלי פרישה מקריירה תובענית. בתקופת השיקום הארוכה גיליתי  אצלי עולם פנימי שקיומו לא היה ידוע לי".

מתנת ההודיה חלק א': כיצד מודים?

רגעי הדעת:

מתנת ההודיה חלק א'

כיצד מודים?

 יאיר כספי

טוב להודות לך. כשאני מודה לך טובך נרשם אצלי. מתקבל בברכה.

חלקו נשלח אלי לפני זמן רב והושאר בכניסה. בעמדת המתנה. לא הופנם. לא נחגג. לא הזין את נפשי.

תודה לך מתקנת את נטייתי ליחס את העולם לעצמי. תודה לך מודה בתלותי הגמורה ביוצר האור, והאדמה, אוויר לנשימה בדיוק במידה נכונה. תודה לך שהזמנת אדם להשתתף במפעלך. תודה על ההתחשבות במגבלה האנושית, הרשות לטעות ולתקן. לשוב ולמצוא אותך לאחר שאתה אובד לזמן מה.

תודה על האפשרות לבנות תרבות. ובעיקר, תודה על הרגע שבו קיבלתי דבר שלא עשיתי בשבילו מאומה. גן שהיה נטוע מימי קדם בעולמך. מתנות החינם שלך הן ההוכחה שאני אהוב בעולמך,  בלא השתדלות יתרה.

הודיה היא הכרעה, התלויה רק בי, להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי, ולצמצם אחרים. למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.

הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית, לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים. הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.

הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה. היא נושאת עמה את יחסי העלות- תועלת הגבוהים ביותר. אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, שווה למצוא משהו להגיד עליו תודה.

על מה מודים?

משפחה. חברים. בריאות. עבודה. שינה מתוקה. תפילה שנתממשה. בטחון כלכלי. תובנה. אפשרות לתקן. סופו של רשע. זריחה. שקיעה. עולם. בריאת האדם. קידמה. הזמנה להכיר אלוהים.חביתה טעימה. עמק יפה. ציפור בחלון. שורה בשיר. ביצוע נפלא. זכות למלא תפקיד.

ההודיה נמצאת בפרטים

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן. מציירת אותו בפרטיו, ולא מוסיפה פירושים.

לא נסתפק ב"תודה על הילדים שלי". נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי. תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי, ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית.

והעיקר, תמיד, מה עבר אלי ממך דרך האיש, או המקום, או הדבר: תודה על אבי שסמך עלי, וממנו למדתי לסמוך על עצמי, ונודע לי בעל סמכות שהסמיך אותי.

איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה, בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת תודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו, ואין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו. ולא יוכל להתמיד. הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.

מתחילים במתינות. אפשר שיהיה קושי בתחילה להזכיר יותר משניים שלושה פריטים בכל פרק של הודיה. או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה. בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו. אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן. אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.

כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות, ומשמעת. למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים. לפנות לה זמן, לפחות חצי שעה בתחילה. להיעזר ברישום. אפשר להודות בקול. אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון.

למי מודים?

לך. או לך (השכינה). "תודה לך על"… ההודיה לך עושה אותך נוכח ברגע זה.

"תודה על" סתם. בלי להגיד למי, נותנת לדברים משקל גדול מדי. מאלילה אותם. ומחמיצה את הנותן.

האם זה כמו להודות לאנשים, רק לאלוהים?

הודיה לבורא עולם שונה מהותית מהודיה לבני אדם. כשאני מודה, למשל, לשבעת חברי הצוות שלי על השנה האחרונה, אני מודה לארבעה שעבדו קשה, והשקעתי בהם הרבה. אני מודה גם לשניים שלא תרמו, בתקווה שיתרמו בשנה הבאה. וישנו אחד שהוא מתנה בשבילי.

כשאני מודה לבוראי אפשר שרק חברי האחרון יופיע כחסדי. הוא שואל מיוזמתו אם יוכל לעזור כשהוא רואה על פני מצוקה. הוא נותן לי הרבה יותר ממה שדורשת המשרה. הוא מייחס לי, בנדיבותו, את הצלחתו. כשאני מודה עליו אני מכיר בהזדקקותי לו, ובתלותי בך, שולחו. הוא מביא אלוהים לעולמי יותר ממה שאני נותן לו.

חובה להודות

הודיה מלמדת כי אחת מחובות היסוד האנושיות של האדם היא  להכיר בחסדו. ליהנות. לקבל מתנות. לשמוח. לנוח. לא לעשות.

הודיה היא תיקון יומי של המקום והמעמד האנושי. המקבל ואינו מודה עובד את עצמו כמטרת הבריאה או מקור הדברים. או מייחס את הטוב לדבר שהוא רואה ואפשר אולי לשלוט בו בדרך כשלהי ולהבטיח שהטוב לא ייעלם. בהודיה אני משיב נכסים שייחסתי לעצמי לבעלים האמיתיים. מזהה שליחים המעבירים לי מחסדי עולם.  מכיר בתלותי בנדיבות המקיימת אותי.

הכרת החסד באה לתקן נטייה רשימה אחרת שאתה מגדל: מה אין לי. מה מגיע לי ולא נתנו. מה לקחו. מי פגע. מי קיבל ולא אמר לי תודה.

ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. אוהב הצרות, הדחייה, הטראומה, העצב, הפחד.

ההודיה מתקנת את הנטייה אנושית להאמין שדברים גדולים מאד הם האלוהים. כשרואה אדם לראשונה בחייו את היום הגדול, אפשר שיחשוב שפגש את מקור החיים. הברכה שמחייבים אותו בה במשנה "ברוך שברא את הים הגדול" משיבה לים את מעמדו הראוי כאחד מחסדיו של יוצר העולמים.

מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד "אבל". להזכיר, לצד התודה, כאבים וחוסרים. הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן ביש. בנוכח. בקיים. היא מצריכה להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר.

מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים. הקרובים לעין ביותר. שכאילו תמיד היו. היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו. סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים וכסף מספיק לבחור מביניהם. תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון. שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים. זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים. מכונת כביסה. מיזוג אוויר. ענבי סוף הקיץ המתוקים. מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוסיקה הטובה בעולם לכל מקום. אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחייך, ומהם קיבלת כמה מן היקרות במתנותיך.

האם הודיה יכולה להזיק?

א. הודיה על דברים שלא נתקבלו, או לא היו מתנה, מנתקת את הקשר בין המילים לחוויה. ילד מנומס מדי אינו יודע את חסדו.

ב. אם מודים בעיקר כי מפחדים מאלוהים, יגדל האל שראוי לפחד ממנו.

ג. אם ההודיה מיחסת לאדם את מקור החסד ("תודה לילד הנפלא והמדהים שלי"), היא מגדלת אותו למקום שלא כדאי לו להיות בו: אלוהים קטן, ועושה אותי תלוי בו, כמקור כל הדברים הטובים שלי, במקום להכיר בו כשליח של חסדי.

ד. אנשים שמתרגלים להודות נעשים לפעמים שמחים בלי סיבה. לא נורא.

האם הודיה היא סוד האושר כולו?

לא. אין אושר למי שבורח מתפקידו. אבל, גם אין שמחה במקום שלא רואים בו אפשרות שניתנה. רשות לקבל בלא עשייה.

חסדים שלא נרשמו הם כמו…

המחאה המחכה לך, לשווא, אצל המעביד. אישה יפה שרצתה אותך, ולא שמת לב. פרס שאיש לא בא לקבל. מעטפה ובה הזמנה לבית המלוכה שנשארה סגורה.

הודיה בשלושה פרקים

נסה למנות מדי יום שלושה עד שבעה פריטים בכל אחד מן הפרקים הבאים:

פרק א': חסדי התקופה האחרונה.

נתחיל מן הדברים שיש סביבנו: מה השתנה לטובה בשנים האחרונות? מה נוסף ונברך עליו? מה הובן או נסלח?  תודה על אפשרות להתגבר על קושי מסוים. תודה על החלמה. תודה על חופשה נעימה. תודה על ימים שקטים. תודה על תקופה שבה שבתי ומצאתי אותך.

אחר כך נמנה דברים שעומדים וקיימים: יכולת כלכלית. בריאות. יציבות. קשרים. ההתבוננות בדברים שיש עכשיו בעולמי מלמדת שדבר טוב שהתרגלתי אליו אינו מובן מאליו. הטוב אינו הכרחי, או חייב. כל יום הימצאו הוא חסד שיש להודות עליו.

חלק מחסדי התקופה יחזרו על עצמם כל יום. מעמדם יוכר. נוכחותם תגבר. אך הודיה היא גם מחקר של טוב סמוי. נסה לראות היום מתנה אחת שלא הזכרת אתמול.

פרק ב': חסדי החיים

שער שנפתח לי, לפני שנים, ואני נכנס בו, כמובן מאליו, מדי יום. איש שהסמיך אותי למלא תפקיד בעולמי ובזכותו אני כותב היום. קבוצה שקיבלה אותי אליה והעניקה לי יסוד מזהותי, מישהו ששמע את קולי, ודרכו למדתי לשמוע את עצמי. תורה שסידרה לי את הדברים והבהירה לי את מקומי. יכולת שקיבלתי ובעזרתה התגברתי על קשיים.

תחומי עיסוק הממלאים את האדם בשמחה. נותני אהבה. מגלי אמת. אנשים, לפעמים לא האנשים "החשובים":  קרוב רחוק, מורה, שכנה, בעל מקצוע ועוד. אנשים שידעו לתת לי אלוהים. יסוד בקשר עמו שהכרתי דרכם. ואז, לא לשכוח, אציין מה כל אחד מחסדי הביא לחיי: יסוד של קשר עם יוצרי שלא היה לי מוכר.

כשאני נזכר במתנות חיי נדמה שאני עוסק בעבר, ולא היא. אני סופר דברים משם הנמצאים אתי היום. ולכן חלקם יחזרו על עצמם בכל פעם שנשוב להכיר במתנות החיים: אהבה ישנה שממשיכה לחמם את לבי. סמכות שהואצלה עלי וזמינה בידי. רשות שנתנה לי לפני שנים ורק היום הצלחתי להפנים. נכסי יסוד קיימים ועומדים שהזכרתם ממלאת את היום בנוכחותם ועושה אותם זמינים.

כמו בפרק חסדי התקופה, תן לזיכרון שולי לכאורה להפתיע אותך ולהוסיף מדי פעם שותף נוסף לרשימה הקבועה.

מחקר חסדי העבר אפשר שיגלה כי אהבה שאתה מחפש שנים רבות, כבר ניתנה. חסר היה מי שיפתח את השער ויכניסה.

פרק ג': חסדי היממה האחרונה

בחלק השלישי נעצור את הזמן. נניח בצד עתיד ועבר.  ונתבונן בחסדו של רגע קטן. נגדל את כושר האבחנה ונחפש מתנות זעירות, כביכול. תודה על מיזוג נעים. חביתה אוורירית. קפה טעים. סרט טוב. תודה שהאורחים הלכו סוף סוף. תודה על שמיים כתומים עם עננים סגולים. תודה על אור הבוקר, על מנוחת הליל, על בריאות ואוכל, על אהבה וחבר (ותודה לאמרסון).

מחווה קטנה יכולה להביא שמחה ושלווה, כשהיא מוכרת, מקבלת את ערכה, ומתגלה בה רמז לכוונת שולחה.

במקום לחכות ליום מיוחד אפשר לחגוג יום אחד, היום, כמיוחד. למצוא בו נדיבות שיש בה התעלות. יופי שרומז על הנשגב. הכרת חסדי היום מלמדת אותנו משהו מכישרונו של האמן, היודע לתת את כל תשומת לבו לעלה אחד מן העץ, הנעשה ביצירתו לעולם בפני עצמו: מסתורי, מעורר פליאה ויראת כבוד. שלם כשלעצמו.

על תעשה תודתך קבע. חלק ממנותיך עומדות וקיימות בעולמך. חוזרות בכול יום. נסה למצוא בהן דבר שלא ראית אתמול. נסה להוסיף לפחות פריט אחד חדש לרשימה היום.

חברי המועדון

רגעי הדעת:

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.   

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.  

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.   

 

 

 

 

איך אפשר לחייב מישהו להיות שמח?

דפי הלימוד של התכנית פסיכולוגיה ביהדות

שמחה

ד"ר יאיר כספי

דברים פרק כו פסוק יא

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך:

תורת החסד של ספרות ישראל עוסקת בקושי האנושי לקבל. כולנו רוצים הרבה דברים. והרבה פעמים נדמה לנו שאיננו מאושרים כי לא קיבלנו את מה שרצינו. ובא המחבר ואומר לנו: הקושי נמצא במקום אחר. מה שאתה רוצה אפשר שהוא כבר נמצא. אתה לא מוכן לקבל. כי קבלה היא מצב של התמסרות. מצב של אבדן שליטה. מצב של הכרה בתלות בנותן. ואתה מרגיש בטוח רק כשאתה שולט. או נותן. או לא צריך כלום מאף אחד.

לכן המסע מתחיל בלימוד החסד הלא מודע. המתנה שכבר ניתנה, אך לא התקבלה. לא זכתה להכרה. במקום שמכירים בה, מודים על החסד בשפה המסורתית, מתעוררת שמחה קטנה. השמחה הזו היא הכרה חשובה במעמדו של אדם בעולם. בתלותו בבורא עולם ובנדיבות של אותו יוצר מסתורי שהשאיר לנו כאן תנאים לחיים. ואפשרות להכיר אותו ולהצטרף למסע יצירת האדם.

דברים פרק טז

יד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך:

מכיוון שהמחבר מכיר אותך, ויודע שאפשר ותעדיך להמשיך להתמכר לעשייתך המבטיחה כאילו את שליטתך, קבעו לך מועדים לשמחה. ימים שבהם תפקידך היחיד הוא לקבל ולתת למתנות העולם לחיות בך ולהרחיב את לבך.

קהלת פרק ג פסוק כב

וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו.

השמחה היא מצב נלמד. היא רשות וחובה שההורה מטיל על ילדו: היום לא עושים עושים תכניות גדולות לעתיד. ולא חושבים על מה שאבד. היום אנחנו הולכים לים. לשמוח במתנתו העומדת לנו משחר העולם. כדי שנוכל לשמוח נצרך היום לצמצם את תודעת החובה שלנו לנושאד: איזה בגד ים לוקחים. איזה משחקים. לאיזה חוף הולכים. אילו מטעמים נביא אתנו ואיך נכינם. המשמחה כמצווה דתית אומרת: מישהו לא רק רוצה שאתקן את העולם. הוא גם רוצה שאקבל את מתנתנו ואהנה סתם.

קהלת רבה (וילנא) פרשה ז

א [י"ד] ביום טובה היה בטוב, אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד, וביום רעה ראה, ראה איך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם.

יום רע דורש ברור. האם יש לי חלק בטעות. או אולי הופיע אתגר קשה שאני חייב להתגייס אליו. יום טוב שהופיע פתאום, מטיל אחריות אחרת על האדם: לעצור את הברור. את החקירה. את התיקון.  את המפעל החשוב. להיות לגמרי בתוך הרגע הנחמד. לנצור אותו. להתמסר אליו.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א

תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר +דברים טז+ ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר +דברים כז+ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר +תהלים קד+ ויין ישמח לבב אנוש.

השמחה דורשת השקעה וחומרים. השמחה יודעת שהאדם אינו רוח קודש המסתפקת בחיי העיון. השמחה יודעת דבר על מצבו הגופני, היצרי והארצי של האדם. והיא מרשה אותו ונענית לו ומספקת את צרכיו. ואין אצלה צרכים גבוהים או נמוכים. נעלים או ארציים. השמחה צריכה בשר, ויין טוב, ובגדים יפים שיתאימו למי שלובש אותם. השמחה יודעת שהאדם איננו אלוהים.

שאלונים למסלולי העבודה העיקריים של "פסיכולוגיה ביהדות"

פסיכולוגיה ביהדות

השאלונים בקיצור: מסלולי העבודה העיקריים של התכנית

ד"ר יאיר כספי

 הודיה יומית: חסדי היום. חסדי התקופה האחרונה.   

 חשבון נפש (התחלת עבודה בנושא חדש. סיכום מצב).

חלק א': חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

חלק ב': רצון שלא מימשתי, שקר, חטא, עונש, עבודת אלילים. ניסיון שעלי לעמוד בו ומצוותיו.

שאלון שמחה: (למידה מהצלחות וימים טובים) חסדים שקיבלתי, רצונות שמימשתי, מצוות שעשיתי ושכרן, גבולות שקיבלתי, ניסיונות בהם עמדתי.

שאלון עבודת אלילים קצר: אליל שאני עובד, מצוות "עשה" ו"לא תעשה" בעבודתו, מחירים (קורבנות) בעבודתו, ניסיון לא פתור המונע פרידה ממנו, האליל כערך חיובי.

לעבודה יומית: איפה עבדתי היום את האליל ומה עשיתי בשרותו? איפה נפרדתי ממנו?

 תפילה חופשית (חידוש רצון ותקווה: מה עוד לא קיבלתי מאלוהים. לעבודה יומית).

  1. מה אני רוצה.
  2. חנות הקסמים: בקשתי המדויקת.
  3. בית המקדש: בקשה שרק אלוהים יכול להיענות לה.

שאלון ניסיון קצר

  1. הניסיון הלא פתור: אמת או רגש שאני מתקשה לשאת.
  2. הפתרון המדומה.
  3. ניסיון קודם שלא נפתר וחוזר בניסיון הנוכחי.
  4. מקומות או דרכים בהם אני או אחרים פתרנו ניסיון דומה.
  5. פתרון הניסיון: באיזה מעשה אעמוד בו.

שמונה עשרה קצר (לאחר גילוי החטא והניסיון הלא פתור)

  1. השב אותי:
  2. סלח לי:
  3. גאל אותי:
  4. רפא אותי:
  5. חדש בי:

מדרש מצווה (משימה או מעשה נכון לעתיד לבוא).

  1. חסדי: אפשרויות, רשות או פטור.
  2. רצוני ויצרי הרע – מה נכון בהם.
  3. שקר ואמת.
  4. מה יהא חטאי, מה יהא עונשי.
  5. עבודת אלילים.
  6. ניסיון לא פתור.
  7. מצווה.

עבודה יומית: הודיה ותפילה חופשית, זיהוי רגעי עבודת אלילים ופרידה, 18 קצר.

פתרון התלבטות: חשבון נפש או מדרש מצווה. 18 קצר.

עבודת עומק על נושאי יסוד: חשבון נפש לגילוי היש והאין בנושא, תפילה חופשית לגילוי היסוד החסר, שאלון עבודת אלילים, שאלון ניסיון, שמונה עשרה קצר, מדרש מצווה לתכנית פעולה. חזרה לפי הצורך על שלבים.