ירידה לצורך עלייה:

כלוב הזהב של הבן המועדף
יאיר כספי

א.
אני יודע שהגיע הזמן לעשות שינוי מקצועי. שלוש שנים אני יודע שהגיע הזמן ולא מסוגל לבצע. בחודשים האחרונים ההחלטה סגורה. שלמה. הציעו לי לנהל עמותה המתאימה לי. אני לא מסוגל לעשות את השיחה עם מנחם, המנהל שלי.
שלוש עשרה שנים אני לצדו של המנכ"ל. הקמנו ביחד את הארגון. הוא המאור המקצועי. אני איש השטח, שחיבר אותו אל הפונים ואל העמותות שאנו עובדים אתם. כולם מכירים אותי כ"איש של מנחם".
העבודה לצדו של מנחם העניקה לי עוצמה. אני עושה מה שאני רוצה. האווירה בינינו טובה. השותפות בינינו נותנת לי השפעה יוצאת דופן על החברה הישראלית.
לפני שבועיים ביקשתי מהמזכירה של מנחם לשריין לי רבע שעה אתו בסוף היום. נכנסתי והקאתי עליו את החלטתי לעזוב. מנחם מלמל משהו על אנשים שצריכים לגדול. אנו ממשיכים לעבוד יחד שעות רבות ביום, בלי להחליף מילה על אותה שיחה. דיברנו על אלף נושאים בשנים שלנו יחד. מעולם לא ניהלנו שיחה עלי.
מנחם חלק עמי משנה סדורה. עקבית. כיוון ברור. משמעות ותקווה. מח"ט הצנחנים לשעבר לימד אותי לדבוק במשימה. לא נכנע לקשיים. הייתה בינינו קרבה מדהימה. אני מעריץ את האיש שאף פעם לא מתעסק בעצמו. שקט וישר. ממלכתי, וצריך אותי. בפגישות שבהם העניינים קצת הסתבכו הוא היה מתחיל לסמן כיוון, ומסתכל בעיני לקבל אישור.
ב.
אל תדברו על הצרכים שלכם, הייתי מדריך אנשים שבאו לפגישות עם מנחם. דברו על משימה שצריך לעשות. הוציאו את עצמכם לגמרי מהסיפור. זאת הייתה השפה שלנו. מה המשימה. מה סדר הקדימויות. מה דחוף לבצע. מה חייבים לעשות כי אין ברירה.
הדאגה לעתידי המקצועי היא בגידה בערכים שלנו. שנינו האמנו בקדושת המשימה ובזנו לאנשים שעסקו בעיקר בקידומם האישי. ועכשיו מנחם בז לי. היו אנשים שעזבו את הארגון במשך השנים. "ממך ציפיתי ליותר", נדמה שהוא רוצה להגיד לי.
מנחם הוא הישראלי האחרון. על ידו זכיתי להיות חלק ממפעל שהולך ועובר מן העולם. אתו הייתה אמונה. ותכלית. והקרבה עצמית. כשאני עוזב אותו אני נשאר בלי ערכים. בלי זהות. אפשר שאצליח מאד במשרתי החדשה. נדמה לי שחיי יהיו ריקים.
ג.
צריך לחזור על השיחה עם מנחם. להתחיל אותה שוב. להגיד מה קיבלתי. ומה ניסיתי לתת לו. ומה הייתה בשבילי השותפות אתו. לשחרר את עצמי מכבלי שיח המשימה הענייני שלו. לדבר עליו ועלי.
אני לא נוטש. אני הולך לעשות במקום אחר את מה שלמדתי אצל מנחם. אני הולך לעשות עבודה קשה בארגון שממשיך את מה שהתחלנו לעשות. אני הולך בשבילי. כי מיציתי את עצמי כאן. אני הולך כי קוראים לי למלא משימה במקום אחר. אני מרגיש ששם אתרום יותר.
נותר מחסום אחרון שנדמה כי לא אוכל לעבור. אני הייתי הבכור המושלם שכל המשפחה התפעלה ממנו. מלכודת זהב שאליה אני שב ונשאב. נשארתי הבן המועדף. לא גדלתי לתפקיד האב.
לא יהיה לי את מנחם יותר. לא יהיה לי מי שיביא את האמת שעליה אסור להתפשר. לא יהיה מי שיגיד מה חייבים לעשות. אני אצטרך להיות המנחם של המקום שאני הולך אליו. ועוד לא קיבלתי סימן שאני מוסמך להיות.

מודעות פרסומת

האב שהרשה לבנו לעלות עליו ("הארץ" 4.12.15)

הבן שזכה בברית עם אביו
יאיר כספי

יוסף פותר החלומות עובר בחייו ארבעה משברים שכל אחד מהם נדמה כמוביל לסופו הבלתי נמנע: אחיו החליטו להרגו. הוא נמכר לעבדות בארץ רחוקה. אשת מעסיקו מאשימה אותו באונס, והוא מושלך לבית סוהר שלא תמיד יוצאים ממנו.
אך יש לו ליוסף מקור של כוח פנימי השומר עליו במצבים בלתי אפשריים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו… … ועשה לו כותונת פסים" (בראשית לז, ג').
הפסיכולוג יגיד: יוסף יודע לגייס "אבות" כי יש ביחסי האובייקט שלו נוכחות של אב אוהב שהוא יודע לשוב ולמצוא. בעל האמונה יוסיף: האיש שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו, יודע למצוא ברית כזו עם אחרים שמחפשים אלוהים, גם אם הם קוראים לו בשמות אחרים.
האב שהייתה לו ברית עם אביו, שהייתה לו ברית עם אלוהים, לא חושב שהוא מרכז הסיפור, וגם לא מאמין שבנו גדול מהחיים. בבית שאין מאלילים בו אבות או בנים, יש אפשרות לשניים להיות בעלי ברית בעבודתו של אחד גדול מהם.
יוסף יודע להקשיב לחלומות. לשמוע כמיהה נסתרת אצל בעליהם. הוא ניצל מנפילותיו תודות ליכולתו לחזור ולחדש שותפות כמו זו שהייתה לו עם אביו עם בעלי ברית אחרים: אחיו הבכור ראובן המוציאו מן הבור. פוטיפר אדונו המצרי הלומד לסמוך עליו ומקדם אותו: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי. וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" ( בראשית לט, ב-ד ). שר בית הסוהר המוצא בו שותף לניהול המקום: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר. ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה… …באשר ה' אתו ואשר הוא עשה ה' מצליח" (בראשית לט, כא-כג). שר המשקים שיחבר אותו בהמשך לפרעה: "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בראשית מ, ח).
הבן שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו ידע למצוא אותה שוב עם אבות אחרים: מורים, מדריכים, מפקדים, מנהלים. זה הוא הבן שמבקשים אבות שהייתה להם ברית עם אביהם וממשיכים אותה עם בניהם ותלמידיהם. זהו יסוד השותפות האנושית העמוקה. ידיעה שנהיה שם אחד בשביל השני מעבר לצרכים האישיים. ההזדהות של האב עם בנו והבן עם אביו מאפשרת לפעמים לוותר על התחרות ביניהם. אני מרשה לבני לעלות עלי כי הצלחתו היא הצלחתי. אני גידלתי את הממזר הזה.
אם הייתה שותפות כזו בתחילת הדרך, גם אם נפגמה או הייתה חלקית, יכול המחנך, או המטפל, לחזור לשחזר אותה, ולגדל שותפות ואמון שהיו בברית המקור.
לבן שלא זכה בברית עם אביו דמויות אב תהיינה בני תחרות על מקום השמור רק לאחד מהם. הבן שלא הזדהה עם אביו שלא הזדהה עמו, ינסה לפעמים לגבור על אביו, לקחת לעצמו את אשת אביו, או לרשת אותו בחייו. או להפך, יזהר מאד לא להתחרות לעולם באביו, מחשש שהאב ידחה אותו סופית, או, במקרה של ניצחון הבן, יעלם האב.
בברית אמת ישנו חיבור בין האב לבן שיש בו שותפות, הזדהות, תחרות, אתגר וגבולות. במקומות שהברית לא נוצרה או הופרה נמצא לפעמים אחד מן היסודות האלו המתקיים לבדו באופן מופרז ומאיים: ארבע דמויות אב מופיעות או מוזכרות בסרט "הר ברוקבק" ולאף אחד מהם אין ברית עם הבן, העובד, או החתן. אחד מטיל על בניו – עובדיו – משימות ששום גבר לא יכול לעמוד בהן. אחד הציב לבניו גבולות אכזריים. אחד רצה את התהילה והתפקיד הגברי לעצמו בלבד ולא חלק ממנו עם בנו דבר, אחד רואה את בתו כאשתו, נכדיו – כילדיו, ומייתר את חתנו.
כאשר הקשר עם האב היא שותפות בברית שיש לאב עם אלוהיו, לאב הביולוגי אין בלעדיות על הברית. בבית שבו האב לא יודע להזמין לברית כזו, אפשר שהיא תעבור דרך האם, הדוד, האחות, הסב, או המחנך. אם אב הוא רק שליחו של "האב", יש תקווה למי שלא היה לו אב בילדותו, למצוא מישהו שיש לו אלוהים והוא מוכן לחלוק בו עמו. הילד שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו עשוי לעלות על אביו. כי אביו איננו בשבילו קנה המידה הסופי להתפתחות אנושית. אביו הזמין אותו להתנהל מול אב גדול יותר.

"הארץ תרבות וספרות" 4.12.2015

האחריות החילונית לשיגעון הר הבית:

הישראלים מכרו את הבכורה
יאיר כספי

במשך כמאה שנה התנועה הציונית הייתה בעיני רבים שהצטרפו אליה הדובר הבכיר של היהדות, החוזר לשורשי מהותה שאבדו בגולה ומחייה אותם. את המהלך התחיל משה הס ב"רומי וירושלים" והוא נמשך עד דוד בן גוריון שדרש "עם סגולה" ו"אור לגויים" כהזמנה לחברת מופת חלוצית.
התנועה הציונית, שתבעה לעצמה את הבכורה, על פני בעלי ההסמכה הרבנית מן הגולה, שבה אל העקרונות שהעמיד המקרא לשאלת בחירת היורש האמיתי: למקרא, המעמיד מערכת ערכית העומדת מעל לסדרי התרבות בני זמנו, "אב" איננו רק אבי הביולוגי או זקני שבטי. אב הוא גם היוצר שאני מנסה לחקות ונושאי ידיעתו עלי אדמות. ולפיכך מנהגי זיהוי יורשו הראוי משתנים לגמרי. "בכור" הוא הבן המוכן לשאת בתפקיד היורש של מהפכת "לך לך" שאברהם התחיל. יעקב איננו גנב, אלא שומר הידע שהועבר לו מאביו מאבדנו בידי עשו (בראשית כה-כז). רבקה, הדורשת אלוהים, היא זו שיודעת לתקן את מעשי בעלה שכבר לא רואה כל כך טוב.
כך גם יורשו של שאול המלך איננו נקבע על פי הגנטיקה, כמנהג עמי הסביבה. על היורש, שיתגלה בהמשך כ"מלך ישראל", מכריז הנביא, היודע לפענח את הקול האלוהי: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א', טז, ז).
הבן האמיתי איננו זה שמקפיד באופן כפייתי על כל מנהגי אביו. היורש של המהפכה החסידית איננו מי שלובש את אותה מצנפת שלבש הבעל שם טוב. אולי הוא הנער ששורק בבית הכנסת ביום כיפור.
יורשיהם של יוצרי התנועה הציונית, מאסו באחריות לחברת המופת, וחשבו בתחילה שהתיישבות, חקלאות וצבא יכולים להחליף את כל התורה. ההשתמטות החילונית מן הבכורה השיבה לאורתודוקסיה את האחריות להגיד לנו מהי ישראל.
הדתות המונותאיסטיות נמצאות במשבר מתמשך כמאה וחמישים שנה. רבים נטשו אותן. ואלו שנותרו בתחומן הולכים ומאבדים את היכולת לשמר אמונה בכלים מסורתיים. האנשים שהולכים ומאבדים את הקשר, המתקיים דרך בית כנסת או מסגד, נואשים למצוא ערוץ חדש לחוויות של התעלות דתית. כאנשים מסורתיים מותר להם לחפש קדושה רק במקומות שבהם היה להם פעם אלוהים.
אנשי "הר הבית" ואנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים אחד על משנהו משהו שחומק מעינינו. אנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים שאנשי "הר הבית" יהיו חייבים להמשיך לתכנן את כינונו המחודש של בית המקדש, כי בלעדיו, כמותם, יאבדו את מקור חיותם. ואנשי "הר הבית" יודעים שהמאבק לסלק משם את היהודים שבאים להתפלל, לא יפסק על ידי אלו שבלי "אל אקצה בסכנה" אולי לא יהיו דתיים.
ספרות סוף בית שני מספרת על ארבעה דמויות מפתח שניסו לעלות להר האלוהים, שלושה מתוכם נהרסו. הנפגעים נכנסו לפרדס כדי לעבור חוויות קדושות. האחד שיצא בשלום היה רבי עקיבא שלא שאל איפה נמצא משכן כבודו. אלא בא כדי לקבל רשימות מעודכנות לאחריות האנושית.
משהו מדחפי הקדושה עד מוות של השלושה נמצא היום אצל העולים להר הבית. צימאון גדול לחוויות של קרבת אלוהים שאין מוצאים בישיבה. אנשי "הר הבית" מוכנים להפר את ההלכות האוסרות עליו. אך זו מהפכה רגרסיבית וחסרת סמכות, הנמנעת מן המשימה הקשה של תיקון תורת החיים, ומסתפקת במציאת ערוץ ליניקה של קצת אנרגיה קדושה.
נדמה לחילוניים שאין להם שום קשר ואחריות לשיגעון הדתי. אך מי שגלגל חזרה לדתיים את האחריות על גילוי משמעות ההיסטוריה היהודית, אל נא יתפלא שהם רוצים להקים מקדש. זאת ההתחדשות שהם מכירים מהספרים שאסור להם לדרוש לזמן ולמקום. מי שבורח מן האחריות לבכורה שהוטלה עליו, אל נא יתפלא ש"הר הבית בסכנה" מנהל את חייו.
העיסוק הכפייתי בהר הבית מסתיר את ההר הנכון. ישנו הר אחר שעליו צריך לעלות היום וממנו משתמטים, חילוניים כדתיים. אין זה הר הטקסים, הר החגים, או הר המזבחות. זה הוא הר גבוה יותר מהר הבית. הר שעליו עלינו פעם, או לפחות שלחנו נציגים. ההר שממנו אנו חיים. מקום שבו כמעט ראינו אלוהים.
זהו ההר שלמרגלותיו קיבל העם העברי את תפקידו, יסוד זהותו. זהו ההר שעליו עלו חלוצי העליות הראשונות ששינו לנו את רשימת המצוות העמידו פרשנות נועזת של המקורות, לפני בית כנסת וכשרות.
התיקון הישראלי התחיל כששאלנו איפה מקום ההר הנכון. איך עולים ואיך יורדים ואיך מקבלים סימנים ושומעים קולות. איך יודעים מה תפקידנו היום. ההר נמצא. הלוחות מחכים. חסר רק מי שיעלה לקבלן.

"הארץ תרבות וספרות", 13.11.2015