ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון. ספר חדש מאת יאיר כספי

שער שני

הודיה

 נדמה לפעמים שהמחסום בינך ובין אושרך הוא אהבה או הכרה שעוד לא זכית בה. אבל אפשר כי הדברים שבהם אתה רוצה כבר מוכנים ומזומנים לך. המתנה כאן, אך אתה חסר יכולת לקבלה. לראות את היש. להודות עליו. אהבה לא מזינה אותך אם לא נרשמה בתודעה.

רישום החסד הוא פעולת קבלתו. הפנמתו. הפיכתו לאחד מיסודות העצמי. כשאני מודה בחסדי, אני מגלה שקיבלתי הרבה. אפשר שהייתי רצוי יותר ממה שהיה נדמה לי. פתאום נולדת בי יכולת לחלוק את השפע שנגלה לי.

מבחינת יחסי עלות-תועלת, הודיה היא הדרך הקצרה ביותר להתקין חיבור בין אדם לאלוהיו. מתנה אחת, שהיום הבנתי שהיא ממך, עושה אותי שלך.

שער שלישי

התגלות בשמחה

אושר שזכית בו בעבר ואפשר שלא החשבת, יפתח לך שער ללימוד הדרכים שבהן נוצרת שמחה. לימודה של שמחה דומה ללימוד מהצלחות בתחומים שונים. טיפול ממוקד בדכדוך יכול לזהות את הגורמים לו ולהקטין את השפעתם, אבל לא יכניס שמחה לחיים. שמחה לומדים משמחה.

יש לך אלוהים. תמיד היה. אפשר כי בשל איסורים חברתיים או אישיים נוכחותו לא היתה ידועה לך. נזהה ונסמן את מקומו ברגעי שמחה שבהם קיבלת אישור למעשיך.

נפגוש שמחה שייצרת בכוחותיך, בבגרותך, ושמחה שהביאו לחייך אחרים, בילדותך. שמחת הבגרות תגלה מה עשית נכון בחייך – איפה ידעת לבקש ולקבל את צרכיך, איפה עמדת באתגריך ואיך אפשר אולי לחזור על המעשים האלו היום. זיכרון שמחת ילדות יחשוף את נכסי היסוד שלך, רגעים שמישהו תיווך לך את חסדה של ההוויה ופתח לך שער שאתה יודע לשוב ולפתוח, לאחרים ולעצמך.

הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הבת שאביה אסר עליה לחזור הביתה

יאיר כספי

השנה הראשונה באוניברסיטה הלכה והשתפרה. הוקסמתי מן האפשרויות הרבות שהעיר הגדולה הציעה. התקבלתי ללמוד מקצוע שבחרתי. נתנו לי חדר משלי במעונות הסטודנטים. בסוף אותה שנה מצאתי את החבר הרציני הראשון שלי.

באמצע אותה שנה אמי חלתה. לסרטן היו גרורות בכול גופה. הודעתי לאבי שאני מפסיקה את הלימודים וחוזרת הביתה כדי להיות עם אמי.

"המחלה", אמר אבי, "היא אחריות של אמא ושלי".

ביקשתי, לפחות, לחזור לגור בבית. אבל אבא לא ויתר. הוא אסר עלי לצמצם את היקף השעות שלי באוניברסיטה. הוא אסר עלי להגיע הביתה לפני יום ששי, כפי שהייתי רגילה לעשות בחודשים הראשונים של הלימודים. "לך", הוא אמר, "יש תפקיד אחר חשוב השנה".

חסדי היה האוניברסיטה. החדר שלי. החברים החדשים ובן זוגי. חסדי היה אבי שלא ויתר ולקח על עצמו את עיקר הטיפול באמי.

בשנה ההיא הגשמתי רצון לצאת לעולם ולקבל רשות למצוא בו את מקומי.

הגבול שהציב לי אבי, וקיבלתי על עצמי, הוא הקו התוחם את אחריות ההורים לחייהם, ומפריד את הבת מעולמם.

בפרקים אחרים של חיי פגשתי אנשים שלא זכו במתנה הזו. במשברים משפחתיים נשאבו חזרה לעולמם של הוריהם. יש ביניהם שהיו צריכים לנהל מאבק ארוך כדי לזכות בעצמאות. יש ביניהם שלא קיבלו רשות להיפרד, ולא ידעו לקחת אותה לעצמם, וחייהם עדיין אינם שלהם.

הניסיון הקשה אותה שנה היו הגעגועים לאמי. היינו מדברות כל יום בטלפון. מצבה השתפר. ואחר כך הידרדר. היא נפטרה בתחילת השנה השלישית ללימודי באוניברסיטה.

המצווה הייתה להמשיך את לימודי. ואת חיי החברתיים. לבנות את עולמי שהחל להתבדל מעולמם של הורי.

קשה להסביר איך אפשר שאני זוכרת את שנת מחלתה של אמי כשנה המאושרת שלי.

בשנה ההיא קיבלתי ממך, דרך אבי, את הרשות לחיות את חיי.

הזקן הצרפתי

רגעי הדעת:

הזקן הצרפתי

יאיר כספי

זיכרונות של  שמחת ילדות,  מתעדים לפעמים חוויות מכוננות שבהן נתגלו לאדם יכולת, רשות או תפקיד שילוו את חייו. מקומות אליהם הוא יכול לשוב בבטחה. שעות שבהן היה אלוהים בעולמו:

לזקן יש זמן. הוא מגלף לאט גזע עץ קטן. אין  מקום שהוא ממהר להגיע אליו. אין משהו שצריך להספיק. הוא מזמין את הילדה להיכנס עמו לעולם שבו נעצר הזמן.

הזקן נותן לילדה מקום ביצירתו. הוא נתן בידה של בת החמש נייר החלקה ולימד אותה ללטש את העץ שהוא מגלף. כשימלאו לה שבע שנים יפקיד בידיה גזע עץ עם כלי פיסול משלה. פסליו אינם חשובים בעיניו יותר מהאנשים סביבו. הוא אינו נמדד יותר בכמה ייעשה. הוא גם אינו חדל ממלאכתו כשהיא באה לביקור היומי שלה אצלו.

זו מתנתו של איש שידע לפרוש. והוא מתחלק בה עם נכדתו. פותח לה שער למקום הנמצא מעבר לזמן.

זהו תפקידו הייחודי של הסב. דבר שאב ואם, השקועים במרוץ, מתקשים לתת.

הזקן ומשפחת הילדה גרים בבית משותף באשדוד באמצע שנות הששים. במפעלם הם גוברים על קושי שנדמה היה, בתחילת היכרותם, שימנע את הקשר ביניהם. אין ביניהם שפה אחת ששניהם מדברים. הוא עלה מצרפת לפני כמה שנים ומדבר רק את שפתה. והיא מדברת עברית שלא ידע. שפה אחרת יש ביניהם. משימה שלה השניים שותפים, והיא עושה את קשיי השפה ופערי הגילים ללא חשובים.

הזקן הוא הסבא המאומץ של הילדה. אמה, שאיבדה את הוריה בשואה בגיל דומה לזה של הילדה, אומצה בתחילה על ידי דוד שאצלו גרה זמן מה, ואחר כך נמסרה למשפחת איכרים לא יהודים שטיפלו בה באהבה. כשרבו קשייהם, הם מסרו אותה לנזירות, שגידלוה במסירות.

בלב הזוועה, האם גילתה כי יש בעולם אנשים היכולים ומוכנים להיות הורים חילופיים למי  שהוריו אבדו לו.

האם זיהתה את רצון הבת בסב, בדור שאבד. האם גילתה את הזקן הזקוק לנכדה. היא נתנה לקשר את ברכתה, לא דורשת בלעדיות על בתה. אימא, חייה גילו לה, יש יותר מאחת. סבא יכול להיות איש מארץ אחרת המדבר שפה לא ידועה.

זיכרון השואה שלה לא לימד אותה לחשוד בכוונותיו של איש זקן, כשם שנוהגים בזמנים שבהם אבדו אמונה ואמון בסיסיים. היא למדה לזהות את אלו שיכולים גם בצל סכנה גדולה להסתכן בנאמנות לאחר הזקוק לה.

האם מתחלקת עם סביבתה במתנות שקיבלה ומקדישה חלק מזמנה לעזרה לעולים החדשים בסידורים שהם מתקשים לעשות בארץ חדשה. לפעמים מביאה ארוחה.

האם אינה דורשת את מקום עושה הטוב רק לעצמה, היא חולקת בשמחה עם בתה את מעשי חסדה. מוכנה לתת לבת להתעלות על אמה במפעל הנתינה.

הזקן, האם והבת לא נפלו למקום שניצולי שואות לפעמים מוצאים עצמם בהם:  אימת הזר העלול להיות שליח של יצר רע. או עבודת המתים המותירה את החיים עם אשמה, או עבודת כאב האבדן הנורא, שמנסים לשלוט בו על ידי הימנעות מאהבה חדשה.

האם, הזקן והילדה אינם יודעים שהם שותפים למפעל גדול מהם: תיקון השואה. שם איבדה האם את מקורותיה, והזקן את מי שימשיך אחריו. הם משלימים איש לרעותו את החלקים שנלקחו מעולמם: "אב", "סב", "בת", "נכדה". מקימים מחדש את המשפחה הרב דורית, בשכונת ניצולי השואה שבה כל דור מכיר רק דור אחד נוסף.

הם קיבלו על עצמם את ניסיונם. שבר שהוטל עליהם לתקן בעולמם. יש להם, אולי בלא ידיעתם,  אב אחד משותף, והם מקבלים את הנחיותיו לבנות משפחה מן השברים שהותיר בידיהם. הם נתנו לך לקבוע מי יהיה פה אב, ומיהו סב, ומי הוא נכד שימשיך את מעשה החריטה.

בשנה השנייה למפגשי הסב והנכדה, ביקשה הילדה בת השש מאמה לשלוח אותה ללמוד צרפתית. האם נענתה, מורה פרטית נמצאה. הילדה הצטיינה בלימוד השפה ולאחר מספר חודשים כבר יכלה לפטפט עם הזקן בשפתו. גם לפני כן לא חסרו להם מילים. המאמץ שעשתה הייתה דרכה לומר לזקן שהם משפחה. צרפתית, בבית המשותף באשדוד, הייתה שפתך.

הגרביים לא מתאימות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הגרביים לא מתאימות

יאיר כספי

ישבנו כל המשפחה באוטו, רעייתי, ויילדי רן בן השמונה וגלית בת הארבע. סוף סוף כולנו באוטו מוכנים לנסוע לצפון. חשבתי שלא נגיע לרגע הזה. לקח כמעט שלוש שעות לארוז את המזוודות לחופשה השנתית. בגדים. משחקים. ציוד לים. הכול בפנים. הבית נעול, התריסים מוגפים. הפעלתי את המנוע. המיזוג התחיל לפעול. אם נצא עכשיו אולי עוד נספיק לעבור את ואדי ערה לפני הפקקים.

אז נשמע קולה של גלית מאחור: "הגרביים לא מתאימות!".

"מה?"

"הגרביים לא מתאימות!".

רציתי להתפוצץ. רציתי לצעוק: ילדה מפונקת ואנוכית שכמותך! שלוש שעות היה לך לבחור גרביים לפי טעמך. עכשיו, כשכולם מוכנים את חייבת לדרוש תשומת הלב לעצמך. בגלל הגרביים המטופשות שלך נעמוד שעה בוואדי ערה, בגלל שאת חושבת רק על עצמך. הסיבה היחידה שאני מוכן לעצור בשבילה מעכשיו ועד ראש פינה, היא פיפי שאי אפשר לדחות. וגם זה רק בנסיבות מיוחדות, כלומר לאחר התאפקות של חצי שעה לפחות. "גרביים לא מתאימות!" לאיפה את חושבת שאנחנו נוסעים? לבכורה שלך בהיכל התרבות?

במקום זאת עשינו שיחה קצרה, אני ואתה. הרגל שעשיתי לי לאחרונה. להקדים להתפרצות שלי ברור קצר אתך. מה המשמעות של גרביים לא מתאימות בעולמך? האם יש להן, ובאיזה מקרה, קדימות לפני צרכי המשפחה?

כיביתי את המנוע. סובבתי ראשי לאחור, ושאלתי "מה הבעיה עם הגרביים?"

"השמלה כתומה אדמדמה", אמרה גלית, "הנעליים כחולות. גרביים ירוקות בהירות ואינן מתאימות".

סובבתי ראשי אל גלית, רעייתי, היושבת לצידי, ואמרתי: "אני חושב שיש לנו פה בעיה אמיתית. לא נוכל לנסוע שלוש שעות עם גרביים לא מתאימות". חגית צחקה, ועלתה עם גלית הביתה לכמה דקות. כשהן חזרו, היו לגלית גרביים חומות, עם דוגמא של דובי קטן כחול רקום עליהן.

בשעות הנהיגה צפונה חשבתי שאפשר שהדרישה לגרביים מתאימות הוא שעור מיוחד שנשלח בשבילי. התפעלתי מהרשות שיש לגלית לבקש את מה שהיא צריכה, אפילו אם הוא נראה שולי, לא הגיוני, לא מתאים לאנשים סביבה. רשות שלא הכרתי בעולמי. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות שקוע, אפילו לזמן מה, רק בצרכים שלי. לפני צרכי עמדו תמיד אימא ומחלתה. אבא והעבודה.הבעיות של אחותי. חיילי המחלקה. מטופל שנמצא במצוקה.

ידעתי כבר, באותו בוקר, שאתה מציע לנו בכל עת תיקונים לגדולים שבשברינו. ידעתי כי כדי לקבלם צריך לזהות את רגעי החסד דרכם הם מגיעים, להכיר בחסר שהם באים למלא, ולדעת ממי נשלחו, ומה ביקש לגלות לנו על מקומנו אצלו, דרך חסדו. ידעתי כי בזיהוי שליחי החסד, מתנות קטנות הופכות להיות אוצר שגודלו לא ישוער.

דימיתי כי מתי שהוא מוקדם בבוקר, כשהמזוודות עוד היו ריקות, הייתה לך ולגלית שיחה מקדימה:

גלית יקרה, אמרת לה, יש לי היום בשבילך שליחות חשובה. דבר שהחסרתי בבריאתי ולך יש אפשרות להשלים בעולמי.

את צריכה להתחלק עם אבא במתנה שקיבלת ממני, ואין לו כמותה, ועוד לא מצאתי שליח שדרכו יוכל לקבלה. את יודעת שמותר לך לבוא אלי עם כל הבקשות, גם כאלו שאינן מתחשבות בסדר הציבורי, באפשרי ובבלתי אפשרי. את יודעת כי לא תמיד ייענו משאלותיך, אבל ידעת שחביבות עלי מאד בקשותיך. את מכירה צד שלי שאבא עוד לא ידע: אל שומע תפילה.

היום גלית, תלמדי אותנו על אלוהים שאינו דורש מאנשים להתבגר לפני זמנם. שאינו צריך בעולמו אנשים שעושים הכול בעצמם. אלוהים שיש לו זמן. המון זמן. שום פקק בדרך לא יותר חשוב מן המסע. והוא מוצא חשיבות רבה בגרביים יפות שמתאימות לבגדים האחרים. אלוהים שנמצא בפרטי הרקמה של דובי כחול קטן על גרב חומה.