מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.