האיש ההולך בעולם עם כרם

מרגעי של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האיש ההולך בעולם עם כרם

יאיר כספי

לרב מאיר באים מתי שרוצים. אין צורך להודיע שמגיעים. כשדופקים על דלתו מגלים שהיא פתוחה. נכנסים, והוא מסמן לבא בידו לבוא לשבת בכסא סמוך לו ולהצטרף אליו  ללימוד דף הגמרא שהוא עוסק בו, כאילו נגלה לו סודו של מקום שאפשר תמיד להרחיב אותו מעט להכניס לתוכו את האורח שהגיע פתאום.

לרב מאיר מאה תלמידים בבית המדרש שלו, ושבעה ילדים בביתו. ועם כולם, כך נדמה, הוא מתחלק בקלות בזמנו. חשבתי שהוא קיבל ממך דבר שאינו מוכר לי, וביקשתי אותו לספר לי על מקורות יניקתו.

הרב מאיר סיפר שמשפחתו עלתה לארץ בסוף שנות החמישים ממרוקו. הוריו מצאו דירה קטנה ברמת עמידר והתפרנסו בצמצום. בכל שבת שנייה, ובחלק מן החגים הייתה המשפחה נוסעת לסבא שגר במושב עולים.

לסבא היה כרם. הכניסה אליו הייתה מחצרו של הסב. סבא היה נותן בידיו של כל אחד מנכדיו מזמרה ודלי ושולח אותם לקטוף ענבים.

"כמה מותר לקטוף?" שאלו הנכדים.

"כמה שאתם רוצים", סבא השיב.

מאיר קטף, ואכל, ואכל וקטף. וכשלא נותר לו מקום בבטנו, מילא את הדלי כדי להביא הביתה להוריו. הוא זוכר כרם עצום, שאת סופו לא ראה מעולם, ואף פעם לא נגמרו בו הענבים.

בגיל חמש נתן סבא נתן לראשונה בידו של מאיר מזמרה. ולא הלך אחריו לבדוק איך הוא קוטף. סבא לא האמין שיש ילדים רעים, או חסרי אחריות, או מסוכנים: שיקטפו ענבי בוסר, או שיקטפו יותר מדי, או שיפגעו בגפנים, או שיפצעו את עצמם.

מתוך אמון בנכדיו, הוא פטר את עצמו מעיסוק בהדרכת הקוטפים. ולא הרגיש שהוא צריך לקבוע להם כללים. או ללכת אחריהם כדי לפקח על מעשיהם. או לשלח אותם לדרכם עם אזהרות.

הייתה לו משימה צנועה: לפתוח את כרמו בפני נכדיו. להתחלק עמם בענבים. לשמח את לבם ביכולת שקיבלו להביא שי להוריהם. הוא היה מהלך עם נכדיו בכרמו כאילו גילה  לראשונה ביחד אתם, גן הנטוע שם מימות עולם ובו כל צרכיו של אדם מתוקנים.

סבא נענה לצורך הראשון של הילדים: לקבל סתם. רק כי אתה רוצה ומישהו רוצה לתת לך. ולא כתוצר של מעשה. או מפני שידעת לדרוש, או כי חייבים לך.

 הכרם היה קיים במושב עולים בדרום, וגם היה משל, כמובן, על מקום שהסב ואולי אמו או אביו של מאיר, ידעו להכיר לו בילדותו. מקום שבו רצונותיו של ילד טובים כולם. וסומכים עליו שידע לבדו לדעת את המידה שהוא זקוק לה היום.

מאיר הולך בעולם, וכרמו הולכת עמו. וכשהוא נותן מעצמו אינו חושש שיוותר בלא כלום. ובאים אליו אלו שקצבו את מנתם. או הרעיבו אותם. או האשימו אותם שהם תאוותנים. או אמרו עליהם שאינם יודעים להחזיק מזמרה. או הפחידו אותם שלא יפגעו בגפנים. והוא מסמן להם, בנחת רוחו, את שערו של גן שנודע לו מקומו.

ואם יום אחד באים אליו הרבה אורחים, ולא נותן לו מה לתת, מאיר יכול תמיד לנסוע למושב עולים בדרום, עם בתי סוכנות זעירים שאינם משתנים עם הזמן, וכרם שאינה נגמרת לעולם.

כשהתוודעתי לאיש ההולך בעולם עם כרם הבנתי איך יכלו מאמינים, גם בתקופות שבהן היה קשה למצוא מה לאכול, לברך את זה "שבטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד". שפע היא חוויה פנימית. ידיעה על מקום שבו אתה זן ומפרנס אותנו תמיד. בכל יום. ובכל עת. ידיעה על רצונך הגדול לתת ורשות לאכול כמה שצריך.

 

שפת התכנית

שפת התכנית

יאיר כספי

 התורה

 אלהים

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. בני אדם נוצרו כאשר החלו לראות במציאות תהליך יצירה ושמעו הזמנה לחקות את יוצרה. ההליכה בעקבות אלהים מסתבכת, כי הוא קשה להשגה, כי נדרשת בה פרידה מחלק ממצבנו החייתי, כי דווקא כאשר אנו מצליחים ללכת קצת בעקבותיו, נדמה לנו, בטעות, שהפכנו לאלים כמותו.

 יהדות

יהדות היא שליחות מיוחדת במינה: לקרוא את סיפור האדם ההולך אחר יוצרו, ומקבל על עצמו את קשיי המסע הזה: עידון היצרים, דחיית הסיפוקים, ובעיקר הוויתור הגמור על היומרה להגיע למדרגתו של אלוהים, שביטויה הוא עבודת האדם את עצמו וכליו.

 אמונה

אמונה היא פעם אחת ידיעת האל הסולח לי על אנושיותי, ופעם היא ידיעת האל המזמין אותי לתפקיד בעולמו. פעם היא ידיעת האל שהטיל עלי משימה שלא הטיל על אחרים, ופעם היא ידיעת האל השומע אותי, בדרך כלשהיא. ופעם היא שמחה גדולה בגילוי כל האפשרויות שבוראי השאיר לי בעולמי. ובכולן: אמונה היא החוויה המתקנת את שברי עולמי.

 אדם

קשה להיות אדם. אנושיות היא תוצר מאמציו של אדם ההולך אחר יוצרו, מודע בכל העת למגבלות חומריו שלא יאפשרו להשלים את המסע, ומגלה את מקומו המיוחד של האדם, המחבר בכל יום דעת אלוהים ויצרים חייתיים.

 סבל וייסורים

סבל וייסורים במקורות היהדות מובנים בשתי דרכים: ברוב המקרים הם תוצר מעשיו של אדם. בחירתו באמונת שווא המנהלת אותו. השתמטותו מתפקידו האנושי. ניסיונו להיות אלוהים. ולפעמים הם ניסיון, אתגר מיוחד, לא מובן ולא "צודק" שנשלח לו מאת בוראו, ואשר אפשר שכרוך בו צער וכאב שלא ניתן למנוע, אבל ניתן לשאתם בלי להיות מיוסר או אומלל.

תיקון

תיקון עצמי ותיקון עולם משמשים אותנו לתאר יסוד בתפקידו של אדם: ההתפתחות האנושית רק החלה. בכל מעשה שלנו אנו תורמים ומשתתפים  במפעל בניית האדם וחברתו, או מקלקלים אותו.

 תשובה

חזרה בתשובה הוא הביטוי המסמל בספרות ישראל אדם המתקן מעשה אחד בעולמו. המושג התקלקל בעת החדשה וצומצם, כמו היהדות כולה, לציין חילוני שמצטרף לדתיים. תשובה היא תורת השינוי הפסיכולוגי של היהודים והיא מאמינה שהשינוי אפשרי ותמיד תלוי, במידה אחת לפחות, באדם, היכול לבחור, בכל רגע, להתנהל עכשיו מול בוראו, גם אם אתמול קלקל הכול ומחר ישוב לסורו. האיש ההולך ומתקן את עצמו נמצא כל חייו בתשובה.

 ענווה

ענווה היא הידיעה האמיצה ביותר של אדם על מעמדו בעולמו. היא הפרידה מכזב התרבות שסיפרה לאדם שבזכות הישגיו הטכנולוגיים שוב אינו דומה לאבותיו ואפשר שהוא מתקרב למדרגת אלוהים. ענווה היא תכונתו של האיש שהציע את התיקון העמוק ביותר של התרבות המערבית: "והאיש משה ענו מאד".

 ישעיהו ליבוביץ'

ישעיהו ליבוביץ' פתח לרבים שער לאמונה תמימה, התמסרות עמוקה לתורת ישראל, שאינה תלויה ב"דתיים" ואפילו בנויה על ביקורת קשה של יסודות אליליים בעולמם היום ("דיסקו כותל"). ליבוביץ' ידע גם ללמדנו ש"הומניזם" היא עבודת האדם את עצמו הנעלה לכאורה, כלומר עבודת אלילים.

 קבלה

הקבלה החסידית העניקה לנו  את היכולת לזהות במשאלה אסורה, ביצר רע געגועים לא מודעים לאלוהים ופתחה לנו את הדרך למעלה שמתחילה בדרך למטה. מן הקבלה קיבלנו יכולת הקשבה שהפסיכולוגיה אינה מכירה: הקבלה לימדה אותנו לזהות את המציאות כולה כשיחה שהוויה משוחחת עם יוצרה.

 בית מדרש

בבית המדרש של סוף בית שני המציאו החכמים מחדש את היהדות. חזרו ליסודותיה ויצרו תורה לאלף שנים. בית המדרש הישראלי הוא הזמנה ליצור את תורת החיים של הזמן והמקום מתוך יסודות הנצח.

 ארון הספרים היהודי

החזרה לארון הספרים היהודי היא שלב ראשון בתהליך לימוד שבו, בשלב השני נגלית כמיהה לאלוהים. בשלב השלישי, שתנועת החזרה לארון הספרים עוד לא הגיעה אליו, מגלים תפקיד, משימה ייחודית של החילוני השב אל התורה: לזהות בה את העיקר, המהות, הייעוד שהלך לאיבוד.

 מסורת

תנועה מהפכנית המבקשת לכתוב את היהדות מחדש, ראוי לה שתכבד סמלים של מסורת שממנה צמחה. סמלים של שייכות למפעל ולמסע. ביטויים של שייכות לכלל האומה. כשאיש או אישה עושים קידוש בנוסח ישן הם מתחברים למאה דורות שעשו כך לפניהם, ולאלפי בתים שבהם עושים כמותם באותה שעה, ולמילים המשמשות כן המראה למקום שבו חשים, לרגע, קדושה.

התכנית

 לימוד

הלימודים בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות"  עוסקים בהכרת מושגי היסוד של היהדות כשפה פנימית של הנפש: השמחה הנובעת מהכרת החסד. הכמיהה לאל עליון. הסבל הנובע ממעבר הגבולות שבין אדם ואלוהים, או מויתור על האדם וחזרה להווייתו החייתית.

 סדנה

בסדנאות של "פסיכולוגיה ויהדות" חברי הקבוצה משתתפים בסיפור חייו של אחד החברים, ולומדים ביחד אתו לשמוע בתולדותיו את הרגעים שבהם ידע אלוהים, נענה לאתגריו, עמד בניסיונותיו, קיבל בשמחה את מתנותיו, או, לחילופין, מרד בגבולותיו ושילם מחיר, עקף את ניסיונותיו והם חיים בו כאתגר שלא נפתר.

 תפילה

תפילה היא דרך הטיפול העמוקה ביותר ברצון האנושי. היא מגלה ביסודו הלא מודע של הרצון כמיהה לאלוהים. בקשה ליסוד בקשר איתו שבעל התפילה לא קיבל בילדותו.

חלום

עבודת החלום שלנו משתמשת בהבנת הסמלים שפיתחה הפסיכולוגיה הפסיכודינמית אך מוסיפה לה יסוד החסר בפסיכולוגיה: את היכולת לזהות את חטאו של בעל החלום, את הסבל שהוא מביא על עצמו במעשיו, ואת האתגר העומד בפניו ונרמז בחלום: הזמנה לתפקיד שאליו עוד לא התגייס.

 קורס

קורס היסוד של פסיכולוגיה ביהדות הוא תכנית מבוא בת חמישה חודשים העוסקת בהכרת תכני היסוד של העצמי המקבילים למושגי היסוד של הספרות היהודית. לאחריו נפתחת בפני הלומדים אפשרת להצטרף לאחת מקבוצות העבודה של התכנית.

פסיכולוגיה

טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי או טיפול נפשי, כשהוא מצליח, הוא מעניק, באופן לא מודע לעתים למטפלים בעצמם, יסודות של דעת אלוהים כמו: סליחה, נדיבות, קשיים כאתגר מאת הבורא, זיהוי השקפת עולם שקרית ("עבודת אלילים") ועוד. שאלה חשובה בטיפול היא האם הפסיכולוג ידע להקשיב לכמיהתי לאלהים, ולא יצמצם אותה לדברים אחרים.

חרדה

חרדה במקורות היהדות היא שני דברים שונים: פחד שווא, שיסודו בהתנהלות מול אל שווא, התובע שלמות מן האדם, או שונא את האדם, וריפויה במפגש עם אל המכיר היטב את המגבלה והחולשה האנושיים, ואוהב אדם עם מגבלותיו. חרדת אמת היא יראה, פחד ראוי שבו אדם יודע את המחיר שישלם עם יחצה את הגבול שבינו ובין אלוהיו, או ישתמט מתפקידו האנושי. את החרדה הזו אסור לסמם בתרופות: היא מכשיר חשוב בידיעת גבול וטעות.

דיכאון

דיכאון במקורות היהדות נובע בדרך כלל מיוהרה שהתנפצה. אכזבה של אדם משלמות שלא השיג, ולא הייתה אמורה להיות בו. ריפויו של דיכאון כזה הוא בענווה, קבלת מקומו האמיתי של אדם בעולמו. ויתור על חלומות גדולה שאדם חולם לגבי עצמו או מישהו חלם בשבילו. דיכאון מסוג שני עוסק בהעדר שמחה, הגדלה עם הכרת החסד. השבת הבעלות על העולם לבוראו עושה את כל היש בו למתנת אהבתו. ואז אפשר לשמוח. דיכאון שלישי קיים בריקנות, בהיעדר חווית תפקיד משמעותי של אדם הנמנע מלבקש את ייעודו. יש גם דיכאון רביעי, של מי שידכאו אותו, והוא ממשיך להתנהל מול עריצו.

אלוהים במעגל החיים

זוגיות

זוגיות היא מסע משותף למצוא אלוהים. הוא מביא את האמת. היא מביאה את החסד. או להפך. אחד מהם, לפחות,  צריך להביא גם את היצר והכוונה האלוהית הגלומה בו. אז יכירו איש ברעותו כנציגיו של בורא העולמים וישלימו אחד לשני חלקים חסרים. זוגיות טובה היא בית מדרש לבניית ילד שיהיה בו מידה מאוזנת של יסודות שונים והכרחיים של דעת אלוהים.

 הורות

הורות היא פיקדון. ילד של יוצרו שקיבלנו לזמן מוגבל, כדי שנלמדו דבר על מעמדו אצל בוראו. חן שנתן לו ועומד לרשותו. גבול שהציב בפני בני אדם כמותו. דרכים שבהם הוא שומע אותו. ניסיונות וקשיים שבהם הוא מעמיד את יצוריו בעולמו.

 התבגרות

התבגרות מתחילה ברגע שבו הנער מבקש לפגוש את בוראו ללא תיווכם של הוריו. ההתבגרות מסתיימת כאשר האיש מבקש להיות מנוהל ישירות מול אלוהיו. לשאול אותו על תפקיד ואפשרות שנתן לו בעולמו. לשמוע בעצמו את תשובתו. ההורה המאפשר את ההתבגרות, מצמצם את עצמו מתוך אמונה שהילד העוזב את הבית אינו הולך אל הריק: יש שם מי שינחה אותו.

 שפת הידיעה העצמית

 גילוי עצמי

בגילוי עצמי אדם מגלה את עצמו עומד, תמיד עמד, לפני בוראו. מקבל ממנו את חסדו, כמהה למה שלא קיבל. מאותגר לתפקיד אנושי. מוגבל בניסיונותיו לקחת על עצמו תפקידים אלוהיים שאינם שלו. מופתע לגלות כל פעם מחדש את המנהל האמיתי של חייו.

 מודעות

מודעות עצמית היא הכרת האדם את תפקידו אצל בוראו, ידיעת כמיהתו הלא פוסקת אליו, זיהוי סבלו כאתגר קשה מאת אדונו, הכרת מתנותיו המקיימות אותו.

 אמת

האמת קשה להשגה, כי האמת כולה נמצאת אצל אלוהים לבדו. אבל ניתן לדעת את האמת על התפקיד האנושי. ואסור להתייאש מן המאמץ לגלות את האמת הזו, כי בה נבנה אדם. האמת החשובה לנו איננה לעולם תיאוריה או הסבר סופי של המציאות. החכמים, יוצרי המשנה והתלמודים, הסתפקו בגילוי האחריות האנושית בתחום מסוים של החיים. גילוי האמת הזו יש בה הרבה מאד: הצעה לתפקיד, ובהירות, ושמחת חיים.

 סוד

הסוד השמור ביותר של תורת ישראל הוא ידיעה מזעזעת על מצב האדם שאף פעם לא יהיה אלוהים ולא יתקרב לדרגתו, ומבחינה זו זהו סוד הפוך לכזב שכל מיני שיטות מיסטיות מספרות ללקוחותיהם התמימים: אין בעולם הזה שליטה מלאה בחיים. אין שליטה מלאה בתודעה. יש כמיהה גדולה לבעל הסוד, זה היודע את כל הדברים. ויש אפשרות, לפעמים, להצצה קצרה, לרמז של סוד, הנותן כיוון ודרך לחיים.

 מטפל

מטפל אינו נותן למטופלו טכניקה או שיטה או ידע סודי. מטפל טוב נותן תמיד את אותו דבר: יסוד של דעת אלוהים שהוא מכיר ולא נודע למטופל. אם אין בידו החלק החסר לא יעזרו לו כל שיטות הטיפול בעולם. השימוש בהם יהיה כוזב ולא ימלא את החלל החסר.

 שינוי

שינוי בספרות היהודית אפשרי תמיד. זהו הרגע שבו אדם בוחר להפסיק להיות מנוהל מול אל שווא שבנה לעצמו (כמו "אני היודע", "אני השולט", "אני הנדיב כמו אלוהים", "אני העצמאי כמו אלוהים" ועוד) והיציאה למסע חיפוש בעל הבית האמיתי שלו.

 משמעות

משמעות היא שכרו של אדם שקיבל על עצמו את המשימה האנושית: להתגייס למסע תיקון עצמו ותיקון העולם. להשתתף בתיקון היהדות שאיבדה את עיקר מפעלה בשנים ארוכות של גלות.

 חירות

שני סיפורי חירות מסופרים בספרות ישראל: חירות משעבוד, כשאדם מגלה שהמשפחה או המעביד, ההורים בני הזוג והילדים, המדינה או השיטה החברתית או הכלכלית, אינם אלוהים. וחרות מן הייסורים ומלאך המוות, כשאדם מקבל על עצמו להתנהל מול תפקידיו אצל בוראו, ולא מול סבלו: "עבד אדוני הוא לבדו חופשי".

 שיטות שונות

 בית תפילה

בתי התפילה (הקרויים גם "בתי קהילה") של הציבור ה"חילוני", מבטאים את המימד הקהילתי של החזרה לארון הספרים היהודי: היהדות אף פעם לא הייתה עניין לגמרי פרטי. המסע לבניית אדם הוא מפעל של קהילה שלמה במשך אלפי שנים. מרכיב יסוד בעצמי של כל אדם הוא האחריות ההדדית שהוא שותף לה בקהילתו.

 אנונימיים

המכורים האנונימיים (אלכוהוליסטים אנונימיים, אכלני יתר אנונימיים, מהמרים אנונימיים ועוד) היו הראשונים במאה העשרים שידעו לחבר דעת אלוהים ופסיכולוגיה ויצרו מתוך החיבור הזה קבוצות תמיכה רבות ערך. שיטת 12 הצעדים שלהם קרובה לחלק ממסלולי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות".

 פסיכולוגיה יהודית

"פסיכולוגיה יהודית" הוא שם שבחרו לעצמן מספר תכניות המיועדות בעיקר לציבור הדתי. לפסיכולוגיה ביהדות יש יסודות משותפים עם חלק מהן, אך גם הבדל גדול: אצלנו יודעים שאי אפשר לתקן את היהודי בלא לתקן את יהדותו.

 רוחניות

רוחניות אינה מופיעה בתנ"ך, ולא במשנה, או בתלמודים. יהודים ידעו פעם להתקדש, להתבדל מסביבתם, להתעלות לרגע מעל עולמם החומרי, כדי לשוב אליו עם תובנות חדשות לגבי תפקידם האישי והחברתי. ה"רוחני" הדתי הוא מוטציה כוזבת הרומזת על אפשרות של קיום "אלוהי" ללא תלות בגוף ובחומר. ה"רוחני" החילוני גרוע עוד יותר:  ניסיון לרכוש התעלות כמוצר פרטי שאינו מחייב אחריות לזולת.

בודהיזם

בודהיזם הפך מפלט לישראלים רבים בשל ניוונה של היהדות. הם מוצאים בבודהיזם אפשרת להתעלות מעל המציאות, כזו שפעם ידעו לקבל מן הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני". הבודהיזם יודע לתת את קבלת המציאות כמות שהיא. את אפשרות קדושתה של אי העשייה. אך לא ידע לגייסנו לפעולה: האחריות לתיקון עולם המעשה וקידושו. שליחות ישראל בעולמו.

מדיטציה

מדיטציה היא אחד מתפקידיה של השבת. יום שבו אדם רק מתבונן בעולם ובעצמו ולא עושה דבר לשנותו. מקבלו כמות שהוא. בשל קלקולה של השבת, שמולאה בעשרות מיני עשייה כפייתית, היא אבדה לרבים מאתנו הנאלצים לחפש אותה במדיטציה.

מושגים ומשמעותם בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות"

מושגים ומשמעותם בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות"

 אלהים

אלהים אצלנו הוא בעיקרו הבורא, יוצר העולם. בני אדם נוצרו כאשר החלו לראות במציאות תהליך יצירה ושמעו הזמנה לחכות את יוצרה. ההליכה בעקבות אלהים מסתבכת, כי הוא קשה להשגה, כי נדרשת בה פרידה מחלק ממצבנו החייתי, כי דווקא כאשר אנו מצליחים לפעמים נדמה לנו, בטעות, שהפכנו לאלהים.

 בית מדרש

בבית מדרש של סוף בית שני המציאו החכמים מחדש את היהדות. חזרו ליסודותיה ויצרו תורה לאלף שנים. בית המדרש של הזמן הזה הוא הזמנה ליצור את תורת החיים של יהדות שיבת ציון.

 יהדות

יהדות היא שליחות מיוחדת במינה לקרוא את סיפור האדם ההולך אחר יוצרו, ומקבל על עצמו את קשיי המסע הזה: עידון היצרים, דחיית הסיפוקים, ובעיקר הוויתור הגמור על היומרה להגיע למדרגתו של אלוהים, שביטויה הוא עבודת האדם את עצמו וכליו.

 תפילה

תפילה היא דרך הטיפול העמוקה ביותר ברצון האנושי. היא מגלה ביסודו הלא מודע של הרצון כמיהה לאלוהים. בקשה ליסוד בקשר איתו שבעל התפילה לא קיבל.

 גילוי עצמי

בגילוי עצמי אדם מגלה את עצמו כמי שעומד, ותמיד עמד, לפני בוראו. מקבל ממנו את חסדו, כמהה למה שלא קיבל. מאותגר לתפקיד אנושי. מוגבל בניסיונותיו לקחת על עצמו תפקידים אלוהיים שאינם שלו. מופתע לגלות כל פעם מחדש את המנהל האמיתי של חייו.

 לימוד

הלימודים בתכנית עוסקים בעיקר בהכרת מושגי היסוד של היהדות כשפה פנימית של הנפש. השמחה הנובעת מהכרת החסד. הכמיהה לאל עליון. הסבל הנובע ממעבר הגבולות שבין אדם ואלוהים, או מויתור על האדם וחזרה להווייתו החייתית.

 סדנה

בסדנאות של "פסיכולוגיה ויהדות" חברי הקבוצה משתתפים בסיפור חייו של אחד החברים, ולומדים ביחד אתו לשמוע בתולדותיו את הרגעים שבהם ידע אלוהים, נענה לאתגריו, עמד בניסיונותיו, קיבל בשמחה את מתנותיו, מרד בגבולותיו ושילם מחיר, עקף את ניסיונותיו והם חיים בו כאתגר שלא נפתר.

 קבלה

מן הקבלה החסידית קיבלנו את היכולת לזהות בלב הרצון הלא מודע, יצר הרע, המשאלה האסורה, את כמיהת האדם לבוראו. מן הקבלה קיבלנו גם כלים לעבוד עם הכמיהה שהפסיכולוגיה אינה מכירה. הקבלה לימדה אותנו לזהות את המציאות כולה כשיחה שהוויה משוחחת עם יוצרה.

 מודעות

מודעות עצמית היא הכרת האדם את תפקידו אצל בוראו, כמיהתו הלא פוסקת אליו, אתגריו הקשים מאתו, מתנותיו המקיימות אותו.

 משמעות

משמעות היא שכרו של אדם שקיבל על עצמו את המשימה לעמוד בפני בוראו. להתגייס למסע תיקון האדם ותיקון העולם של העם היהודי. להשתתף בתיקון היהדות שאיבדה את עיקר מפעלה בשנים ארוכות של גלות.

 חלום

עבודת החלום שלנו משתמשת בהבנת הסמלים שפיתחה הפסיכולוגיה המודרנית אך מוסיפה לה יסוד החסר בפסיכולוגיה: את היכולת לזהות את חטאו של בעל החלום, ואת מחירו הקשה, ואת האתגר העומד בפניו ונרמז בחלום, כהזמנה לתפקיד שאליו עוד לא התגייס.

 קורס

קורס היסוד של פסיכולוגיה ביהדות הוא תכנית מבוא בת חמישה חודשים העוסקת בהכרת תכני היסוד של העצמי המקבילים למושגי היסוד של הספרות היהודית. לאחריו נפתחת בפני הלומדים אפשרת להצטרף לאחת מקבוצות העבודה של התכנית.

 פסיכולוגיה יהודית

"פסיכולוגיה יהודית" הוא שם שבחרו לעצמן מספר תכניות המיועדות בעיקר לציבור הדתי. לפסיכולוגיה ביהדות יש יסודות משותפים עם חלק מהן, אך גם הבדל גדול: אצלנו יודעים שאי אפשר לתקן את האדם בלא לתקן את יהדותו.

 תיקון

תיקון עצמי ותיקון עולם משמשים אותנו לתאר יסוד בתפקידו של אדם: ההתפתחות האנושית רק החלה. בכל מעשה שלנו אנו שותפים במפעל החשוב של בניית האדם וחברתו, או מקלקלים אותו.

 שינוי

שינוי בספרות היהודית אפשרי תמיד. זהו הרגע שבו אדם בוחר להפסיק להיות מנוהל מול אל שב שבנה לעצמו (כמו "אני היודע", "אני היכול הכול", "אני האוהב כמו אלוהים", "אני העצמאי כמו אלוהים" ועוד) ומחפש את בעל הבית האמיתי שלו.

 טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי או טיפול נפשי, כשהוא מצליח, לפעמים, באופן לא מודע למטפלים בעצמם, מעביר יסודות של דעת אלוהים כמו: סליחה, נדיבות, קשיים כאתגר מאת הבורא, זיהוי השקפת עולם שקרית ("עבודת אלילים") ועוד. השאלה החשובה בטיפול היא האם לפסיכולוג יש אלוהים. האם המטפל ידע להקשיב לכמיהתי לאלהים.

 בודהיזם

בודהיזם הפך מפלט לישראלים רבים בשל ניוונה של היהדות. הם מוצאים בבודהיזם אפשרת להתעלות מעל המציאות שפעם ידעו לקבל מן הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני". הבודהיזם יודע יפה לתת את ה"שבת". את אפשרות קדושתה של אי העשייה. אך לא ידע לגייסנו למרכיב יסוד בזהותנו: האחריות לתיקון עולם המעשה וקידושו. שליחות ישראל בעולמו.

 מדיטציה

מדיטציה היא אחד מתפקידיה של השבת. יום שבו אדם רק מתבונן בעולם ובעצמו ולא עושה דבר לשנותו. מקבלו כמות שהוא. בשל קלקולה של השבת, שמולאה במאות מיני עשייה כפייתית, היא אבדה לרבים מאתנו הנאלצים לחפש אותה במדיטציה.

 חרדה

חרדה במקורות היהדות היא שני דברים שונים: פחד שווא, שיסודו הוא בהתנהלות מול אל שווא, התובע שלמות מן האדם, או שונא את האדם, וריפויה במפגש עם אל המכיר היטב את המגבלה והחולשה האנושיים, ואוהב אדם עם מגבלותיו. חרדה שנייה היא יראה, פחד ראוי שבו אדם יודע את המחיר שישלם עם יחצה את הגבול שבינו ובין אלוהיו, או ישתמט מתפקידו האנושי. את החרדה הזו אסור לסמם בתרופות.

 דיכאון

דיכאון במקורות היהדות נובע בדרך כלל מיוהרה שהתנפצה. אכזבה של אדם משלמות שלא השיג, וגם לא הייתה אמורה להיות בו. ריפויו של דיכאון כזה הוא בענווה, קבלת מקומו האמיתי של אדם בעולמו. דיכאון מסוג שני עוסק בהעדר שמחה, כזו הנובעת מהכרת החסד. השבת העולם לבוראו עושה את כל היש בו למתנת אהבתו. ואז אפשר לשמוח. דיכאון שלישי צומח מהעדר חווית תפקיד משמעותי של אדם, ששכח לבקש אותו מבוראו.

 אנונימיים

המכורים האנונימיים (אלכוהוליסטים אנונימיים, אכלני יתר אנונימיים, מהמרים אנונימיים ועוד) היו הראשונים במאה העשרים שידעו לחבר דעת אלוהים ופסיכולוגיה ויצרו מתוך החיבור הזה קבוצות תמיכה רבות ערך. שיטת 12 הצעדים שלהם העניקה השראה לחלק ממסלולי העבודה של "פסיכולוגיה ביהדות".

 אנושיות

אנושיות היא מקום קשה להשגה. תוצר מאמציו של אדם ההולך אחר יוצרו, ומודע בכל העת למגבלות חומריו שלא יאפשרו להשלים את המסע, ומגלה את מקומו המיוחד של האדם, בין האלהים והחייה.

 ארון הספרים היהודי

החזרה לארון הספרים היהודי היא שלב ראשון בתהליך לימוד שבו, בשלב השני מגלים את הכמיהה לאלוהי ישראל, ובשלב השלישי מגלים תפקיד, משימה ייחודית של החילוני השב לארון הספרים היהודי: לזהות בו את העיקר, המהות, הייעוד שהלך לאיבוד.

 בית תפילה

בתי התפילה (הקרויים גם "בתי קהילה") של הציבור ה"חילוני", מבטאים את המימד הקהילתי של החזרה לארון הספרים היהודי: היהדות אף פעם לא הייתה עניין לגמרי פרטי. מרכיב יסוד בעצמי של כל אדם הוא האחריות ההדדית שהוא שותף לה בקהילתו.

 מסורתי

גם תנועה מהפכנית המבקשת לכתוב את היהדות מחדש, ראוי לה שתכבד סמלים של מסורת ארוכה. סמלים של שייכות למפעל ולמסע. סמלים של שייכות לכל האומה. כשאדם עושה קידוש בנוסח המקורי הוא מתחבר למאה דורות שעשו כך לפניו, ולאלפי בתים שבהם עושים כמותו באותה שעה, ולמילים המשמשות כן המראה למקום שבו חשים לרגע קדושה.

 סבל וייסורים

סבל וייסורים במקורות היהדות מובנים בשתי דרכים: הם תוצר מעשיו של אדם. אמונת שווא המנהלת אותו. השתמטותו מתפקידו האנושי. ניסיונו להיות אלוהים. או שהם ניסיון, אתגר מיוחד, לא מובן ולא "צודק" שנשלח לו מאת בוראו, ואשר אפשר שכרוך בו צער וכאב שלא ניתן למנוע, אבל ניתן לשאת בלי להיות מיוסר או אומלל.

 אמונה

אמונה היא הרבה דברים. פעם היא ידיעת האל הסולח לי על אנושיותי, ופעם היא ידיעת האל המזמין אותי לתפקיד בעולמו. פעם היא ידיעת האל שהטיל עלי משימה שלא הטיל על אחרים, ופעם היא ידיעת האל השומע אותי, בדרך כלשהיא. ופעם היא שמחה גדולה בגילוי כל האפשרויות שבוראי השאיר לי בעולמי. ובכולן אמונה היא החוויה המתקנת את שברי עולמי.

 ישעיהו ליבוביץ'

ישעיהו ליבוביץ' פתח לרבים מאתנו שער לאמונה תמימה, התמסרות עמוקה לתורת ישראל, שאינה תלויה ב"דתיים" ואפילו בנויה על ביקורת קשה של יסודות אליליים בעולמם היום ("דיסקו כותל", "יהודו נאצים"). ליבוביץ' ידע גם ללמדנו ש"הומניזם" הוא עבודת אלילים. עבודת האדם את עצמו המדהים.

סוד

הסוד השמור ביותר של תורת ישראל הוא ידיעה מזעזעת על מצב האדם שאף פעם לא יהיה אלוהים ולא יגיע לדרגתו, ומבחינה זו זהו סוד הפוך לכזב שכל מיני שיטות מיסטיות מספרות ללקוחותיהם התמימים. אין בעולם הזה שליטה מלאה בחיים. אין שליטה מלאה בתודעה. יש כמיהה גדולה לבעל הסוד, זה היודע את כל הדברים. ויש אפשרות, לפעמים, להצצה קצרה, לרמז של סוד, הנותן כיוון ודרך לחיים.

 חירות

שני סיפורי חירות מסופרים בספרות ישראל: חירות משעבוד, הניתנת כשאדם מגלה שהמשפחה או המעביד, ההורים בני הזוג והילדים, המדינה או השיטה החברתית או הכלכלית, אינם אלוהים. וחרות מן הייסורים ומלאך המוות, כשאדם מקבל על עצמו מול תפקידיו אצל בוראו, ולא מול סבלו: "עבד אדוני הוא לבדו חופשי".

תשובה

חזרה בתשובה הוא הביטוי המסמל בספרות ישראל אדם המתקן מעשה אחד בעולמו. המושג התקלקל בעת החדשה וצומצם, כמו היהדות כולה, לציין חילוני שמצטרף לדתיים. תשובה היא תורת השינוי הפסיכולוגי של היהודים והיא מאמינה שהשינוי תמיד אפשרי ותמיד תלוי, במידה אחת לפחות, באדם, היכול לבחור, בכל רגע, להתנהל עכשיו מול בוראו, גם אם אתמול קלקל הכול ומחר ישוב לסורו. האיש ההולך ומתקן את עצמו נמצא כל חייו בתשובה.

 אמת

האמת קשה להשגה, כי ידיעת האמת כולה נמצאת רק אצל האלוהים. אבל ניתן לדעת את האמת על התפקיד האנושי. ואסור להתייאש מן המאמץ להשיג את האמת הזו, כי בה נבנה אדם. האמת החשובה לנו איננה לעולם תיאוריה או הסבר סופי של המציאות, אלא האמת שהחכמים, יוצרי המשנה והתלמודים, חיפשו: גילוי האחריות האנושית בתחום מסוים של החיים. גילוי האמת הזו יש בה הרבה מאד: הצעה לתפקיד, ובהירות, ושמחת חיים.

 ענווה

ענווה היא הידיעה האמיצה ביותר של אדם על מעמדו בעולמו. היא הפרידה מכזב התרבות שסיפרה לאדם שבזכות הישגיו הטכנולוגיים שוב אינו דומה לאבותיו ואפשר שהוא מתקרב למדרגת אלוהים. ענווה היא תכונתו של האיש שהשפיע הכי הרבה על התרבות המערבית: "והאיש משה ענו מאד".

 מטפל

מטפל אינו נותן למטופלו טכניקה או שיטה או ידע סודי. מטפל טוב נותן תמיד את אותו דבר: יסוד של דעת אלוהים שחסר למטופלו ונודע לו. ואם אין לו את החלק החסר לא יעזרו לו כל שיטות הטיפול בעולם. השימוש בהם יהיה כוזב ולא יעביר את היסוד החסר.

 זוגיות

זוגיות היא מסע משותף למצוא אלוהים. אני מביא את האמת. היא מביאה את החסד. או להפך. ואחד לפחות צריך להביא את הכוונה הקיימת ביצרים. שנינו מכירים איש ברעותו כנציגיו של בורא העולמים. זוגיות טובה היא בית מדרש לבניית אדם שלם, ילד שיהיה בו מידה מאוזנת של יסודות שונים והכרחיים של דעת אלוהים.

 הורות

הורות היא פיקדון שקיבלנו. ילד של יוצרו שהופקד אצלנו לזמן מוגבל, כדי שנלמדו דבר על מעמדו אצל בוראו. חן שנתן לו ועומד לרשותו. גבול שהציב בפני בני אדם כמותו. דרכים שבהם הוא שומע אותו. ניסיונות וקשיים שבהם הוא מעמיד את יצוריו בעולמו.

 התבגרות

התבגרות היא הרגע שבו הנער מבקש לפגוש את בוראו ללא התיווך של הוריו. מבקש להיות מנוהל ישירות מולו. לשאול אותו על תפקיד ואפשרות שנתן לו בעולמו. לשמוע בעצמו את תשובתו. ההורה המאמין מאפשר את ההתבגרות, מצמצם את עצמו מתוך אמונה שהילד העוזב את הבית אינו הולך אל הריק. יש שם מי שינחה אותו.

 רוחניות

רוחניות אינה מופיעה בתנ"ך, וגם לא במשנה, או בתלמוד. יהודים ידעו פעם להתקדש, להתבדל מסביבתם, להתעלות לרגע מעל עולמם החומרי, כדי לשוב אליו עם תובנות חדשות לגבי תפקידם. ה"רוחני" הדתי הוא מוטציה כוזבת הרומזת על אפשרות של קיום ללא מימד חומרי. הרוחני החילוני הוא ניסיון לרכוש התקדשות כמוצר נפרד, אנוכי לפעמים, שאינו מחייב אחריות לזולת, למשל.

טיפול קבוצתי

קבוצות העבודה של פסיכולוגיה ביהדות מציעות מסגרת של טיפול קבוצתי למסיימי תכנית המבוא. הטיפול הקבוצתי נעשה בקבוצות קטנות של 10-14 משתתפים. הטיפול הקבוצתי מתקיים עשרה חדשים בשנה, מתחילת ספטמבר עד סוף יוני. יעדו של הטיפול הקבוצתי: פתרונם של ניסיונות חיים, פרידה מאמונות שווא, גידולן של חווית חסד ושמחה, גילוי של הקול הפנימי ועיליו בתפילה ועד.

מושגים נוספים: זהות יהודית, יהדות כתרבות, שיחות עם אלוהים, 12 הצעדים, תיקשור, טיפול אלטרנטיבי, ימימה, חילוני דתי, תרבות יהודית, פסיכודהרמה, הילינג

לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!