הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.

 

 

 

 

 

 

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

 

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

אהבתה ורישעותה של גאיה (חלק ב')

ג.

כשאמנון עזב את הבית לא הרגשתי אבדן מיוחד. חשבתי כי אפשר שהבנות ואני לא זקוקות יותר לאיש המתעקש לשמור על עמדה ביקורתית עצמאית. מרשה לעצמו לפעמים לכעוס ולהתעמת. ואינו מתמסר לגמרי לאהבה המרפאת.

כשבתי הבכורה הגיעה לגיל ההתבגרות החל המשבר הגדול. היא התחברה לנערים שניסו סמים. הידרדרה בלימודים. והפסיקה לאכול.

היה ברור לי מאד שאצלנו בבית לא נגנה אותה ולא נשפוט. נלמד יחדיו להרחיב את היכולת לראות אפשרויות שונות. ננסה להבין יחדיו ולפתור דברים בהידברות.

בישלתי לה יום יום את כול הדברים שהיא אהבה לאכול.

אמרתי לה שהיא בסדר גמור, עם הפירסינג, הבגדים הגותיים, והחברים המוזרים. רק לא יכולתי לראות את הרזון שהלך והחמיר.

היא החלה להעלם.בתחילה לשעות. אחר כך לימים. חייתי באימה גדולה מפני דבר נורא שקורה לה באיזה מקום.

כשהייתה מגיעה להחליף בגדים, ומסרבת לקבל ממני דבר לאכול, חשבתי שאני הולכת להתפוצץ בפנים. הייתי נושמת לאט שבע נשימות עמוקות, ומגייסת את כל הכוחות כדי להתעלות מעל לכעס הגדול. למצוא במקומו רצון גדול לתת. מצבה של ילדתי רק המשיך להחמיר.

נותרה בי רק תחינה אחת שהייתי נושאת לפניה: שלא תנעל בפני את דלתה. שלא תנתק בינינו את החוטים. שלא תוציא אותי מחוץ לעולמה. שתמשיך לספר לי מה קורה לה בפנים.

כשהייתי נואשת ובודדה מאד, ולא ידעתי מה לעשות, באתי אליך. שאלתי אם גאיה הייתה טעות. זה לא היה לי פשוט, כי לאלוהים היה אצלנו, הבנות של גאיה, שם רע מאד. זכר שיפוטי שמחלק את העולם לאלו שהוא מאשר או שולל, ומכנה את גאיה עבודת אלילים.

 יום אחד, כשראיתי את המספר 40 על המשקל שעליו הכרחתי את בתי לעמוד, לא יכולתי להכיל יותר. התפוצצתי. בכיתי וצעקתי במשך שעות. הודעתי לבתי שהיא חוזרת ללמוד. ולא יוצאת יותר לאחר השעה עשר. והיא חוזרת לאכול או שאוציא לה צו אשפוז.

להפתעתי מצאתי אהבה בצעקה גדולה מאד. באבדן שליטה גמור. בהורה שאינו מוותר. באמת קשה שחייבים לומר: "לא אתן לך להרוס את עצמך יותר". באם שמוכנה לסכן את הקשר עם בתה למען תפקיד שהיא חייבת למלאת.

הבאתי לך את בתי. ביקשתי אותך ללכת אתה, להיות לה שומר ומדריך כשהיא יוצאת מביתי לעולם לא נודע. הילדה החלה להתארגן. המשקל לא ירד יותר. ביקשתי מאמנון לחזור.

ד.

כשהוספתי לעולמי את נקודת מבטך התחלתי להבחין בכמה דברים בקשר שלי עם בתי, שתורתה של גאיה לא אפשרה לראות: 

שהאנורקסיה הייתה דרכה של בתי להשתחרר מאהבה גדולה מדי, שלא השאירה לה מקום לנשום.

כשלא הרשיתי לה לא לרצות, לא להתחבר, ההקאות היו דרכה לקבל ממני פחות. כדי להימלט מן השד הגדול שדחפתי לה לפנים היא הייתה חייבת לא לאכול. כשהייתי אם גדולה מדי נאלצה בתי לצמצם עצמה למקום שבו כמעט לא נשאר ממנה כלום.

בגיל חמש עשרה בתי הייתה זקוקה ממני לדבר שונה מזה שהייתי רגילה לתת: אפשרות לא לספר. לא לקבל ולא לבקש ממני דבר. רשות לא להתחבר. לנתק את צינור ההזנה. לעמוד, לשעה אחת לפחות, על רגליה שלה. לבד. להיות מישהו אחר.

ועוד אמת קשה שנאלצתי להכיר: מאחורי אהבה גדולה מדי עומד לפעמים משהו אחר. עוינות סמויה האסורה בדיבור. רצון להחזיק ילד קטן שלא יתבגר. שלא יעזוב. שלא יותיר את גאיה ללא עילת קיום.

הבנתי שגאיה היא מתנתך, כשהיא כלולה בך. וקלקול מסוכן כשהיא עומדת לבד. חצי דבר שאינו מכיר את חציו השני, ומונע מעובדיו מחצית מהתפקיד אנושי.

היא אוהבת אותך כמו שאתה, ואינה מכירה את הערך והכבוד שבהם זוכה מי שסימנו לו אתגר קשה שבו הוא יכול לעמוד. 

היא מקבלת אותך בלי לשפוט, ולא תכיר את נדיבות ההורה המתעקש על גבול הכרחי, שבשלו אפשר שידחה ויאבד לזמן מה את אהבת ילדו.

היא תומכת נדיבה, שאינה מכירה את הרגע שבו, בלית ברירה, אדם חייב לגדול, דווקא משום שלקחו לו הכול.

היא סולחת תמיד, ואינה מכירה את הגבול השומר על מי שקיבל על עצמו לא לעבור. היא סולחת תמיד, ולעתים מאפשרת למי שמרגיש שלכול מעשיו ימצאו הסברים ונסיבות מקלות, להרוס את עצמו או אחר.

היא יודעת ללמד לאהוב יותר, ולא תדע להכיר בכעס, שלפעמים מסמן חוסר יכולת לקבל את מה שאדם אינו יכול להכיל.

היא מחברת טובה של אדם למקומו, ולא תשמע את הקול שאומר לך לך מארצך. לך מכול הנמצא. לך למקום שבו רק קול אלוהיך ישמע. והוא ינחך למקום יעודך.

כשבאתי אליך גילית להפתעתי שגאיה נמצאת אצלך. כלולה בפנים. היא האם היודעת את האב ועובדת אתו יחדיו. אשת סודו המגיעה ללבו ומרככת אותו. האומרת לו עצור דקה, חכה, אולי הילד לא הבין אותך. אולי אינו יכול עדיין לבדו לעשות את המעשה. באו נגיד לו שלא מוותרים לו על תפקידו, אבל נותנים לו זמן ללמוד אותו. וגם תמיכה אם צריך.

ה.

1.

שכינתך היא אתה הנמצא,

אתה היורד לשכון עם בריותיך בעולמך.

היא הנוכחות הממלאת את לבנו בשמחה.

היא זיק האור בעיניך המגלה לי שראית אותי, שאני נמצא.

היא מי שאנו מקווים לפגוש, כשאנו יוצאים לקראתך.

 2.

היא אתה המתחלק בעצמך.

היא אור השמש וחומה ששלחת לאדמה.

היא הפותחת לנו שער למקום שבו דבר לא נגמר ולכל איש שמור מושב ששמו כתוב עליו.

היא דרכך לומר לנו שמצאנו חן בעיניך, סתם כך.

 3.

היא הרגע שבו נדמה שאתה אוחז בידי ומלמד לי את סוד המלאכה.

היא שותפה בשמחת היצירה.

היא החוט המחבר את השניים שעובדים אצלך.

היא האם שעל ידה אני בנך.

 

4.

היא אתי כשאני פותח את ידי ומתחלק, עם מי שחסר לו, בדבר שהתחלקה בו עמי.

היה מתרגשת כשאנו פורשים ממנה לשעה קלה, בשל מישהו שיותר מאתנו צריך אותה.

 5.

היא ידיעת התינוקות אותך.

היא אתה המשיב לביתו ילד שטעה בחשכה.

היא האלוהים של הקטנים, ושל כל מי שנשאר בו מילדותו זיכרון אחד של שמחה.

 

6.

היא אתה שנוח לו כשפונים אליו.

היא אתה הפותח את פי לצעקה.

היא אתה הנענה לבכייה.

היא אתה המושך אותי לרגע למשכן כבודך.

 7.

היא אתה האומר שיהיה בסדר ואין סיבה לפחד הנורא.

היא הנושאת עמנו צער הגדול מכפי יכולת הנשיאה.

 8.

היא הולכת וקטנה כשאנו מתרחקים ממך.

היא מתרחקת כשאנו נמנעים, מבזבזים זמן, מתייאשים, ומנסים לטשטש בהתבדרות את הכאבים.

היא פורשת מאתנו כשאנו מתעקשים לנהל לבד את העניינים.

היא מסתלקת, כשאנו עוזבים אותך.

 

9.

היא האם שהאב נמצא עמה.

היא הממתנת אותך. יוצרת תנאים ליצורים מוגבלים לעמוד על ידך.

היא אתה המצטער כשאתה גוזר את הדין, בלית ברירה.

היא ההולכת אתנו כשאנו מגורשים למקום שהוא, כך נדמה, מחוץ לתחומך.  

היא היוצאת למסע במדבר עם אלו שאיבדו את ביתם, ולא איבדו אותך.

 

10.

היא הרשות שיש לבן, שנפרד לדרכו, לשוב ולבקש תחבושת לפצעיו.

היא אתה המותיר נורה אחת דולקת למי שמחפש את הדרך חזרה.

היא אתה המקבל אותי כשאני שב, גם לאחר הפעם האלף שבו עזבתי אותך.

 11.

היא אתה הפונה אלי בדברים.

היא הרגע שבו מילותיי מתעלות, כאילו מעצמן, לשירים.

היא המילים הממלאות את לבנו בהתרגשות גדולה.

 12.

היא אתה, ואתה אחד.

ואין שנייה לך.

נוכח תמידי, ונעלם לא יוודע.

דבר שאיננו יודעים להגיד.

 

 

 

 

 

 

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

יאיר כספי

 א.

גאייה לימדה אותי לרצות. כי היא רצתה לתת. עם גאייה נעלמה לי האשמה על הרעב הנורא. הפחד שאבלע הכול.

הפסקתי לשמוע את קול אמי האומרת שאני מבקשת יותר מדי לעצמי. נעלם ממני הפחד שלה, שעבר אלי, שאם תיענה לי, תתרוקן לגמרי.

גאייה פתחה לי שער לעולם שבו החול והים, ברק השמיים, החיטה שבאסם, הפירות על העצים, ולידת התינוקות לא נגמרים לעולם. ויש מספיק לכולם. והכול מוזמנים לבוא וליטול לפי צרכם. אמא אדמה משגיחה שכולם יצאו מרוצים.

המפגש עם האלה גאייה שינה את חיי, והציל אותי משלטונו של האל המחמיר והתובעני, שהכרתי בבית הדתי של הורי.

הפסקתי לרוץ. לאסוף. לאגור. להתקדם. למדתי לראות, להריח, לחוש, להרגיש, לשמוח במה שיש בעולם.

גאייה לימדה אותי לאהוב את מי שאני עכשיו. במקום לצפות להצלחה גדולה. מראה מדהים. פרסום. אצלה הייתי כבר היום יצירה גדולה של היקום. פלא הראוי להתפעלות.

"אל תשתני" שמעתי אותה אומרת. זה היה אושר גדול. חופש עצום. ונולדה בי רשות שלא הכרתי לפני כן, לעצור. לנוח. להתבונן. להתכרבל עם ספר טוב על יד חלון צופה לעמק רחב.  הכול שם. דבר לא חסר.

מגאייה למדתי לחשוב מהרחם. לקבל. להכיל. לסלוח לעצמי ולכל העולם מראש על כל השיעורים שאדם צריך ללמוד לפני שהוא מתחבר ליקום.

גאייה מלמדת סליחה ללא גבול. כמו אם לתינוק המנסה לאחוז בכפית ולהביאה לפיו. הוא שופך על עצמו את המחית הרבה פעמים. ומבין, מצחוקה הטוב של אמו, שמותר לו לטעות, ולחזור ולנסות, כמה פעמים שצריך.

בעזרתה יכולתי לראשונה לסלוח גם לאמי, שהייתה משועבדת לדרישות של אבי להיות הגיונית, לדחות סיפוקים. לא לוותר לילדים.

גאייה לימדה אותי להסיר את הקיר ששמתי ביני ובין האנשים שמסביבי. להיכנס לשותפות. להתחבר. לגלות אם אחת עוטפת כול. והיא היסוד לשתיים המחוברות מבפנים.

לגלות להפתעתנו, שהשותפות בינינו גדולה משתינו. ויש מקום בתוכה לכול היקום, וגם לילד שנכנס בריצה פתאום.

לפגוש את הבא, מתוך מה שהוא מבקש, ויש לי לתת. ומה שאין בי, והוא מביא בקלות.

אז נוצרה בי יכולת שלא הכרתי פעם, להיכנס לחדר שלא ביקרתי בו, ולפגוש מישהי שלא ראיתי לפני כן, ולהרגיש שהכרנו תמיד. אם אחת הייתה לנו, מקדמת עולם.

ב.

מי שיכולה לתת לי מתנה עצומה כזאת, האמנתי,  היא בוודאי נציגה בכירה של אלוהים עלי אדמות, ואולי אפילו, היא האלוהות. אם העולם שהזמינה אותנו להיות בתוכו.

הייתי מתבוננת בגאייה ומנסה לחכותה. האמנתי שאם אגיע למדרגת אלתי אדע להביא לסובבים אותי אושר ושמחה כמו אלו שקיבלתי ממנה אני.

בבית שהקמתי עם גאייה במרכזו, נשכחו עקרונות ההתנהלות המפרידה הגברית, כמו טריטוריאליות, תחרותיות, עימות. ראינו כמה עיוותים ומלחמות הם יצרו בעולם.

הבית שהקמתי היה מקדש לאמא אדמה. מקום שמשיב לעולם את היסוד הארצי המכונן. הרחום. שממנו בקעו החיים.

ילדי ינקו כמה שרצו. השתדלתי, לשאת אותם על גופי ולתת להם תמיד מקום בקרבתי. נמנעו מחיסונים. כשמישהו מילדינו ביקש אותנו תמיד היינו מתפנים. הכלל של גאייה הוא שילדים אף פעם לא מפריעים.

כששכנותי במושב, שאליו עברנו מן העיר כדי להיות קרובים יותר לאדמה, התעניינו בדרכנו המיוחדת, התחלתי להנחות סדנאות. לימדתי את גאייה כדרך לחיות.

כדי שילמדו לחוות את השפע, לימדתי את חברותי להסתכל על הטוב בלבד (ולהפנות מבט ממה שחסר או פגום).

כדי לחדש את הרשות לרצות, לימדתי אותן להאמין כי כל מה שנבקש יתממש.

כדי שתלמדנה את המקום המיוחד השמור אצל גאייה לכל אחת, אסרתי עליהן למיין את עצמן למוצלחות יותר או פחות.

כדי ללמד אנשים לסלוח לעצמם, לימדתי אותם להיפרד מן המבקר הפנימי המחמיר. לא לשפוט.

כדי שילמדו לקבל את עצמם במלאות, לימדתי אותם לומר "אני מושלם ואין בי טעות".

כדי להתחבר מבפנים למי שנמצא על ידן, לימדתי אותן לראות את עצמן, בכל רגע נתון, כחלק ממהות גדולה מהן, הטווה חוטים ביניהן.

כדי לפרוץ את גבולות האני המצומצם לימדתי אותן נתינה שאיננה מותנית.

ובכל יום הזכרנו שיש לנו רק אמא אדמה אחת. ולכן פגיעה בעולם, בהרים, בנהרות, בעצים הקדושים, תעקור את השורש שממנו נשמותינו ניזונות.

גילינו שכדי להתקדם באהבתנו עלינו ללמוד לחבר אנשים ולא להפריד. להכיל את הכול ולא להשאיר דבר בחוץ. לחשוב חיובי, לראות תמיד את היש, ולהשתדל להימנע מעיסוק בחסר, במחלה, בריקנות.

 אסור למיין דברים לבעלי ערך או חסרי חשיבות. אסור לדרג. אסור לעשות השוואות. אבל מותר לבטא מיוחדות.

אסור לשפוט. אסור לקרוא למשהו "חטא". ובוודאי שאסור להעניש. קשיים פותרים בהידברות.

אסור לנסות לשנות את הזולת, גם אם הוא מפריע לך מאד.

אסור לכעוס. כעס יביא לעימות. אסור לריב כי ריב יצור קרע ברקמת החיבור העמוק. כעסים מתמירים באהבה גדולה מאד.

אסור לעולם לוותר על האהבה. כי היא המחייה את העולמות.

ובעיקר (את זאת גיליתי יותר מאוחר) אסור לומר לאמא שלא צריך אותה יותר. שיכולים לבד. שרוצים לחיות ממנה בנפרד. שלא רוצים שתדע. שאי אפשר לנשום יותר. שתפסיק לתת. שתמצא לעצמה  תינוק אחר שעליו תוכל להתעלק.

בלא משים עבודת הטוב המוחלט יצרה לנו ממלכה עם חוקים מגבילים שלא הותירו מקום למי שהתעקש לא לקבל את כולם כל הזמן.