לדרוש אלוהים

yair02

מודעות פרסומת

האיש שהודיע לאלוהים שהוא עומד לפטר אותו (הארץ, 27.11.15)

הפחד להיות ישראל
יאיר כספי

את שמנו קיבלנו כשלא היינו מנומסים. לא שמרנו על המצוות אלא התמודדנו עמן. ולפעמים נאבקנו במי שכופה עלינו אותן. יעקב נהיה ישראל לא בעקבות שמירה קפדנית על כבוד האל, אלא להפך, כשהיה מוכן להתמודד עם שליחו ולתבוע את ברכתו:
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כה-כט).
המפגש פנים אל פנים עם האמת גדול לפעמים מיכולת ההכלה האנושית. מי שמעז, או נאלץ לפגוש את מייעד האדם, עשוי לצאת מן הפגישה עם טראומה ארוכת שנים. יעקב המתגושש לילה ארוך עם עליונים יוצא מן המפגש עם שם וזהות חדשים: "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (שם, לא). ישראל סוחב רגל מהמפגש המזעזע עם האל: "והוא צלע על ירכו" (שם, לב). ישראל סגולת האל הוא גם נכה צבאות השם.
האנשים שפחדו להיות ישראל המירו אותו בדתי זהיר שהקטין את אלוהיו. בובת חרסינה שצריך לשמור מאחורי ויטרינה מפני מגע אנושי שאולי לא תשרוד בו. האפשרות להתעמת עם אלוהים, אינה עולה על הדעת הדתית כבר הרבה מאד שנים. שומרי אלוהים קטן חרדים שאם לא יהיו מאד מנומסים כלפיו, אלוהיהם לא יתקיים. מקפידים להודות לו ללא הפסקה, כאילו היה ילד דחוי הזקוק לאישורים בלתי פוסקים. ישראל הלך לאיבוד. נותר יהודי מנומס מאד. בורח ממגע. מרצה את אלוהיו ומגונן עליו.
האנשים שהיו צריכים לשווק אלוהים דרך ניפוח רחמיו ונדיבותו, הוציאו את "אל נורא עלילה" מתוך דמותו. הפחד לעמוד מול האקראיות הבלתי נסבלת של אסונות העולם, ידיעת הניסיונות שאדם לא יכול לעמוד בהם, והעדר האל מזיכרון הרגעים הפוסט טראומטיים, שבהם נזקקנו לו ביותר, הביאו לעיקור דמותו האל מחלקיו הנחווים על ידינו כ"רעים". את אליהו הנביא, איש האמת חסרת הפשרות, עשו באגדה למין צדיק כפרי המחזיר הביתה ילדים שאבדו. אלוהיו של ישעיהו הנביא, "יוצר אור, ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ז) הומר בתפילה בייצור יותר מזמין: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול" (קריאת שמע של שחרית).
בגלות הארוכה נמשך תהליך ההקטנה. בסופה זכה אלוהים במיתוג חדש: משגיח כשרות. גבאי של בית כנסת ובלן מקוואות. סידור נוח יותר מן האל המקראי שאוסר את השוחד אפילו למען תמיכות ממשלתיות לתלמידי ישיבות. שומריו נזהרים מאד מפני מפגש שלא דרך שולחן ערוך עמו שבו עשוי להתברר, למשל, שמצוותיו כוללות להוציא היום, בכל עסקה, חשבוניות.
לימודי הגמרא, מספרים לי עמיתים המלמדים אותה בחינוך הדתי לאומי, שנואים על התלמידים. אולי משום שאסור בהם לבטא את תרעומת הלומדים על דברי תנאים ואמוראים, ואסור להשמיע צעקה לאלוהים. אלו שהפסיקו להתגושש עם המלאך, קוראים את סיפור התנ"ך דרך שכבות כל כך מרובות של פרשנים מאד מנומסים, עד שהסיפור אובד בין הדפים. פרשת השבוע נעשתה לפינה משעממת המיועדת לדתיים הקוראים אותה כי הם חייבים.
לשעה אחת, בתחילת דרכה של התנועה הציונית, חזרנו להיות ישראל, לאחר הרבה שנים. יורשי האבות המקראיים היו מוכנים שוב להתגושש עם מלאכים, ולהודיע לשולחם שאי אפשר להמשיך לקיים את הקשר אתו בזמן ששוחטים אותנו:
"אם יש צדק – יופע מייד!
אך אם-אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע –
ימוגר-נא כסאו לעד" (ח.נ.ביאליק, "על השחיטה").
לאיש המתריע בפני אלוהים שהוא עומד לפטר אותו, היה אלוהים. הישראלים שביאליק קיווה בשבילם שיהיו "הַשּׁוֹמְרִים הַנֶּאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלֹהִים בָּעוֹלָם" (יהי חלקי עמכם) עברו מן העולם. את החלוצים, פרשני התורה החופשיים, החליפו אלו התובעים מחוק את ההבדל בין אזרח עולם וישראל. מצד אחד הם מעקשים לעמוד על שונותם ומקדשים את השונות של זולתם. אך בסתירה גמורה לערכיהם הם תובעים לבטל את שונותנו כעם. נאבקים על זכותם להיות מיוחדים בצרכיהם, בנטיותיהם, במלבושם ובמנהגם, ואוסרים עלינו להיות בעלי יעוד נבדל. לגלות ישראל מיוחד בין אומות עולם.
ההשתמטות מן השיחה הישירה, שאפשר כי רק לחילוניים יש רשות פנימית לעשותה היום, מותירה את היהדות בידי חנפני אל מתקתק: "צדיק", קורא מוכר הפלאפל השכונתי החובש כיפה שחורה גדולה לקונה גלוי הראש, "צדיק שלי שאני אשים לך טחינה?"

"הארץ תרבות וספרות", 27.11.2015.

The face-to-face encounter with the truth sometimes exceeds the human capacity for containment.

Parashat Vayishlach

Yair Caspi

We received our name, “Israel,” after we were impolite: Instead of observing the commandments, we grappled with them, sometimes wrestling with the one who imposed them on us.
Jacob became Israel not because he fervently respected God, but rather because he was prepared to wrestle with God’s messenger and even demand a blessing from him: “And Jacob was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh; and the hollow of Jacob’s thigh was strained, as he wrestled with him. And he said: ‘Let me go, for the day breaketh.’ And he said: ‘I will not let thee go, except thou bless me.’ And he said unto him: ‘What is thy name?’ And he said: ‘Jacob.’ And he said: ‘Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed’” (Genesis 32:25-29).
The face-to-face encounter with the truth sometimes exceeds the human capacity for containment. Whoever dares, or is forced, to meet the Creator could emerge with a trauma. After his night-long wrestling bout with a superior rival, as described in this week’s portion, Vayishlach (Genesis 32:4-36:43), Jacob has both a new name and a new identity: “And Jacob called the name of the place Peniel: ‘for I have seen God face to face, and my life is preserved’” (Gen. 32:31). However, after his frightening encounter with God, Israel “limped upon his thigh” (32:32). Israel, God’s chosen one, is also a wounded veteran of God’s army.

Those who feared to be Israel turned him into a cautious and pious individual who diminished God to a sort of china doll preserved behind glass lest human contact endanger its survival. The possibility of confronting God has not entered the mind of religious Jews for centuries. The preservers of a miniaturized God fear that, if they are not polite enough toward him, he will cease to exist. They thank him endlessly as if he were a rejected child in need of constant reinforcement. Israel vanished, and what remained was an extremely polite Jew, afraid of contact and determined to please, and protect, his Creator.
Those who needed to “market” God by inflating his compassion and generosity removed from his image the “terrible in his doing” (Psalms 66:5).
The fear of facing the intolerable haphazardness of the world’s disasters, the knowledge of the trials human beings cannot surmount, and God’s absence from those post-traumatic moments when he is most needed – all this led to the discarding of elements we considered “evil” from God’s image.

Legend turned the prophet Elijah, the uncompromising truth-seeker, into a village saint who returns lost children to their homes. Isaiah’s God – “I form the light, and create darkness; I make peace, and create evil; I am the Lord, that doeth all these things” (Isaiah 45:7) – is transformed in Jewish liturgy into a palatable figure, who “forms the light, and creates darkness; who makes peace, and creates everything” (from the morning service).
During the Jewish people’s long exile from its homeland, God ultimately was given a new label: kashrut supervisor, synagogue official and ritual-bath attendant. This was much more convenient than the conception of a biblical god who forbids bribes even for the sake of public support for yeshivahs. God’s guardians take pains to meet him only through the Shulhan Arukh codex of Jewish law lest they discover, for example, that his commandments also oblige one to work with receipts.
Talmud classes, as I am told by colleagues who teach them in state-religious schools, are detested by their students – perhaps because the students cannot express their anger over the declarations of tanaim and amoraim (sages), and cannot scream in protest to the high heavens.
Those who have stopped wrestling with the angel read the biblical story through so many layers of commentary by very polite exegetists that the story gets lost.
For one moment in time, in the Zionist movement’s initial stages, we again became Israel – after so long. The heirs of the biblical patriarchs and matriarchs were again prepared to wrestle with angels and to inform the one who sent them that it is impossible to maintain contact with him when we are being slaughtered:
If there’s justice – let it come now!
But if it should come after I’ve been
blotted out beneath the sky,
let its throne be cast down.
– Haim Nahman Bialik, “On the Slaughter” (as translated by Peter Cole)
Those who warned God that they were going to fire him had a god. The Israelis whom Bialik hoped would be “faithful servants of God’s image in the world” (“That I Could Be One of You,” as translated by Atar Hadari) are gone.
The Zionist pioneers have been replaced by those post-modern Jews who want to relinquish the distinction between a citizen of the world and a citizen of Israel . On one hand, the post-modern Jew insists on the Other’s uniqueness and sanctifies his otherness; on the other, in contravention of his own values, he demands the nullification of Israel’s uniqueness as a nation. While struggling for the Other’s right to be unique in his needs, inclinations, attire and customs – he forbids us to have a mission and to reveal an Israel that is unique among the nations.
Judaism is now in the hands of the flatterers of a saccharin-sweet God. “Tzadik” (“righteous one”), cries out the neighborhood falafel seller, his head covered with a large black kippah, to the buyer who does not wear one: “Do you want tahini with that?”

Haaretz, portion-of-the-week, November 27, 2015

התגלות בשמחת ילדות חלק א'

 

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

התגלות בשמחת ילדות (חלק א')

יאיר כספי

שלוש מתנות ממתינות לאדם בעבר. הראשונה היא אפשרות אשר רק לעתים נדירות מתקיימת ביקום: עולם שחיים יכולים להתפתח בו. השנייה היא הזמנה  ייחודית שקיבל  אדם ללמוד דבר על סוד היצירה. מתנה שלישית מחכה לאדם בעברו האישי: שם משמותיו של בוראו שנגלה לו בילדותו.

 זיכרון  שמח משנות חייו הראשונות של האדם מבטא בדרך כלל יסוד שהיה בבית, במשפחה, בשכונה, או בידי נציג כלשהו  של הבורא שמילא תפקיד, לפעמים יותר חשוב יותר ממה שידע, בעולמו של הילד הזה.  אנו זוכרים אירוע מיוחד המבטא כנראה מספר רב של חוויות דומות. זיכרונות אלו מתעדים את הדרך שבה הועברה תכונה חשובה או הוענקו כישורים לעתיד. לפעמים שמחת הילדות היא יום אחד שבו לא התקיים הקלקול  הרגיל שהיה בבית. זיכרון מן הסוג השני מכיל בתוכו רמז יקר לאפשרות שנתן בוראו בעולמו, ובו תיפטר מצוקת הבוגר.

 פענוח שמחה הילדות יגלה אלוהים שיש לך. יסוד מן הבריאה שחלקו עמך. צליל מן הקול האלוהי שלמדת לשמוע. סגולה שהועברה אליך והיא יסוד כוחך. שליחות שנתקבלה והיא המקום שממנו אתה פועל בהצלחה. הדבר שאותו אוהביך מבקשים בך.  

 התרבות שעשתה את האדם אדון בעולמו לימדה אותו שהכול מגיע לו. לכן, כשהוא נזכר בילדותו, עולים לו בעיקר המקומות שבהם לא טיפלו בו בהתאם למעמדו. בהמשך מסענו נלמד לזהות פציעות ישנות שלא נפתרו וממשיכות לנהל אותנו. כדי לרפאן צריך להכיר תחילה את המצב המתוקן: איך נראה החלק הזה באישיות כשהוא פועל כהלכה.

 מה ידעו לתת לך האנשים שגידלו אותך? מתי שימחו אותך? היכן זה קרה? מי שימח אותך? מה קיבלת במתנה? איזה רצון נענה? מה עשו נכון אתך? מאיזה אמונת שווא נפרדו כדי שיוכלו לתת לך? באיזה קושי או אתגר עמדו בעלי שמחתך?  התשובה לשאלות האלו תגלה את בעל ביתך נחבא בזיכרון שמחה קדומה. מי שימצא אותו מוזמן לסמנו בצבעים עזים, כדי שידע לזהותו בפעם הבאה שיבוא. כל איש היה אהוב באופן כלשהו. מכיר רגע אחד לפחות שבו חלקו עמו משהו ממתנות הבורא לעולמו. הרגעים האלו יקרים מפז. נחבא בהם פתרונה של חידה. 

 איסוף ניצוצות הדעת של תלמידינו גילה לנו מבחר יסודות חיבור בין אדם ואלוהיו, שאנשים קיבלו בילדותם, והיו לנכסי היסוד שלהם. האם תמצא ברשימה מתנות משלך? מה מן הרשימה חסר בעולמך?

 המשביע

האיש היודע את השפע, שפגשנו ב"איש ההולך בעולם עם כרם" אינו זקוק לאגירה בלתי פוסקת של אמצעי קיום כדי להרגיש בטחון. הוא יכול לעמוד בניסיון אימת המחסור בלא שהיא תנהל אותו. מכיר דבר שלא נגמר. רצון למלא מחסור. מקום בו אפשר לקבל את כול הצרכים. שמחתו מעוררת בו רצון לחקות את בעל חסדו. לזהות ולמלא מחסורים אנושיים.

האנשים שזכו להכיר את השפע מתחלקים בו בקלות. מפתיעים אותנו בנדיבות. דבר אינו נלקח מהם כשהם נותנים. נותנים דבר שהם כל העת מקבלים. יודעים מעיין שמימיו אינם נגמרים.

ההרגשה שהיש לעולם לא יגמר, אפשר שתתקיים בבית שחיים בו בצמצום. ויש בית עשיר שילדים יוצאים ממנו עם תחושת רעב גדול. השפע תלוי חלקית בלבד בקיומם של אמצעים. השפע צריך אלוהים.

 הווה

"אבי הולך לפנים ואמי מאחור. ואני בתווך, ביניהם, שוכב על המיטה שהם נושאים מן הפעוטון של בני הארבע לפעוטון של בני החמש. כך היה נהוג בקיבוצנו להעביר את הילדים ללינה המשותפת בקבוצת הגיל הבאה שלהם.

 היה להורי באותו היום זמן בלתי מוגבל בשבילי. הקשיבו לבקשתי להיות אתי במעבר. נשאו אותי כאילו אני אדונם. לא דרשו מן הפעוט להיות עצמאי. ידעו שנוכחותם הכרחית כדי שיפנים נוכחות גדולה מהם.

 כשהתגייסתי לצבא הגעתי לבסיס הטירונים וראיתי חיילים שנראו כאילו עולמם נחטף מהם. אני באתי רגוע, עם המיטה מבית הילדים. אבי ואמי ואתה ניצבו על ידי בשנתי. החלפתי הרבה בסיסים בצבא. לפעמים זרקו אותנו בהתראה קצרה למאהל בשדה. תמיד מצאתי לעצמי כר, או קיטבג צבאי להניח עליו את ראשי. בכול חור היית אתי".

 שומע תפילה

 "לא הלכתי לגן. לא רציתי. אמי הרשתה לי להישאר בבית עוד שנה. היינו עושות ביחד קניות. מבשלות. מנקות. לאמא הייתה רשות באותה שנה להקשיב לצורך פרטי ולא מקובל שלי.  בשכונתנו כולם הלכו לגן חובה.

 באותה שנה למדתי שלבקשתי יש בעיניך חשיבות רבה. שהעולם יכול לפעמים להתנהל לפי צרכי הילדים, או האמהות, שעוד לא מוכנות להיפרד מהם.

 בשנה ההיא קיבלתי רשות שהולכת עמי להקשיב לרצון גם אם אינו מקובל או מובן לסביבה. גיליתי אותך, שומע תפילה.  בשנה שעברה נסעתי לחודש לסין עם קבוצה. לאחר שבוע הרגשתי בודדה. התקשרתי ליוסי אישי, הוא עזב הכול ובא".

 מי שפגש בילדותו שליחים ששמעו לתפילתו מעז לרצות. יודע לשאול. מאמין שיש סיכוי לבקשה גם אם היא לא מקובלת או לא אפשרית, לכאורה.

 

אוהב

"לא זכרתי שום שמחה בילדותי. שנים רבות התעקשתי שהכול היה נורא. כששמחתי הופיעה,  הבנתי: לא זכרתיה כי היא הייתה אסורה.

 גדלתי בצפון איטליה. בקיץ הורי היו שולחים אותי לקייטנה בתנאי פנימייה בשוויץ. פעמיים או שלוש במהלך אותו החודש אבי היה בא לבקר. אכלנו במסעדה. טיילנו ביער. צחקנו בלי הפסקה. אבא התפעל ממני בלי הפסקה. הרגשתי שאין לו שמחה יותר גדולה מאשר להיות אתי.

 רגעים כאלו היו לנו רק מחוץ לבית. בבית הייתה אמא שאסור היה לי, אפילו לרגע, להיות חשובה ממנה.  בשוויץ אבי עבד אותך. הכיר לי אל שנמצא מעל אמי.

 אהבתך שבאה אלי באמצעות אבי נשארה עמי. גילתה  בי דבר המושך את הלב. נחמד להיות אתי. הכירה לי אוהב שאין לו צורך באף אחד אחר, כשהוא עמי. נתנה לי רשות לבקש אהבה מיוחדת לי. ידעתי בעקבותיה להאמין לבחור שאהב אותי. לא ניקרו בי הספקות שהיו לכמה מחברותי: האם הוא יישאר. האם הוא יסתפק רק בי. כשילדי התחרו על אהבתי ידעתי לאהוב כל אחד מהם, כאילו היה יחידי.

האלוהים שלא ידעתם שאתם יודעים

האלוהים שלא ידעתם שאתם יודעים

יאיר כספי

במלחמות ובמשברים, וקצת לפני החגים, חוזרים הישראלים ותוהים על הערך המוליך אותם להתעקש על מקומם. שואלים למשמעותו של המסע לכינונה מחדש של מדינת היהודים, לטעם בשלו הם נלחמים.
לפעמים בתוך השאלה הזו ישנה בקשה סמויה לאלוהים. בקשה רפויה. עדינה ושבירה, שנעלמת מייד עם הופעת ההערה הצינית הראשונה.
הרבה מתנגדים יש לו לבורא בתוך עמו. יש כאלו המסרבים לפנות אליו בשל כעסם על אילו המתיימרים לייצג אותו. יש מחפשי חופש שאסרו על עצמם לגלות את תלותם. יש מאמינים בעצמם ומתנגדים לכל פגיעה במעמדו הבכיר של האדם. יש כאלו שאלוהים פצע אותם, ואינם רוצים אתו יותר שום עניינים. יש שהגיעו אתו, כך נדמה,  להסדר נוח: נתנו לו יום בשבוע, חדר אחד בדירה, שבוע בחודש עם האישה וחינוך דתי לילדים, והם מאמינים שמעשיהם מבטיחים אותם מפני התערבותו בעניינים אחרים.
לאלו שלא מוותרים, לאלו המוכנים ללכת בעקבות געגועים רחוקים, ערכנו שורה של שאלות למצוא אלוהים. אלוהים הנמצא בתשוקה. אלוהים הנמצא בזיכרון הלא נודע. אלוהים בצווי שאיננו יודעים את מקורו. אלוהים הנמצא בגבול שאסור לעבור אותו. האלוהים שלא נמצא ברגע קשה, ומוכרחים להביא אותו.

השאלות שלפניכם אינן מחייבות אמונה, אלא סקרנות. רצון להאמין, אם אפשר. תקווה שיש דבר מה מעבר למוכר. הן מסכמות שנים רבות של עבודה בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב, בסדנאות ותהליכי טיפול בשיטה דומה.
השאלות מתאימות לחילוניים שרוצים מפגש חופשי,ללא מתווכים, עם אלוהים. הן מתאימות לדתיים התוהים על חובתם בתחומים שבהם אין להם "עשה" ו"לא תעשה" ברורים.
השאלות מתאימות גם למי שהן מרגיזות אותו. אפשר שבכעס הזה מסתתר חשבון לא פתור עם אלוהים. עניין  שחוזר ועולה וכדאי לו להתברר. השאלות מתאימות במיוחד לעובדי אלילים. שהרי הם זקוקים יותר מאחרים לגילוי של סמכות גבוהה יותר שתשחרר אותם משעבודם לכזבים.
השאלות לא מתאימות לפילוסופים. הם יעדיפו לשאול "האם יש אלוהים". שאלה שלעולם לא תמצא אלוהים. כי האל הגדול, הכל יכול, האין סופי ולא נודע במהותו, לא יימצא בשאלה המכפיפה לנו אותו ובכך מוחקת את מהותו.
1. איזה אלוהים היית רוצים?
נשמע קצת חצוף. כאילו שאלוהים בא לפי הזמנה. אבל השאלה לא עוסקת באדון עולם אלא בקוראים. איזה תשוקה לאלוהים מפעמת בכם? איזה תקווה?
שאלתי את השאלה הזו הרבה אנשים. והתשובות חזרו על עצמן: אנשים רוצים אלוהי חסד. אלוהים הנותן חיים לבני אדם ומאפשר להם לממשם. אלוהים השומע זעקה אנושית. אלוהי אמת, המודיע את כוונותיו לאנשים. אלוהים הגומל לעושי מעשים נכונים ומעניש את הרשעים. אלוהים שלא יעמיד אותנו בניסיונות בלתי אפשריים.
ומצאתי שאלו הן מן המשאלות החשובות ביותר שיש לבני אדם. ואז שאלתי אותם:
2. מה אתם עושים עם הרצון באלוהים?
היכן אתם שמים את המשאלות העמוקות ביותר שלכם?
האם אתם מצפים מאנשים למלאן? האם אתם מחפשים איש או אישה אלוהיים? האם אתם מבקשים אלוהים בילדים? האם לא חדלתם לחפש שיטה מושלמת לחיים? ערכים או נכסים נצחיים? האם אתם מקווים להגיע יום אחד למדרגה אישית של שליטה מלאה בחיים?
מה קורה ביחסיכם עם אנשים שמהם ציפיתם להיות אלוהיים? מה קורה לאדם הדורש מעצמו להיות אלוהי? איך יוכל לפטור את עצמו מן האשמה על מגבלות יכולתו? מה יוכל לעמוד בציפיות שיש לנו מאלוהים ולא ייפול ויאכזב?
ומה אתם עושים כאשר אתם מתאכזבים מן האנשים והשיטות שמהם ביקשתם להיות אלוהיים? האם ויתרתם בעקבות אכזבה כזו על המשאלה להישמע, למצוא חסד ואמת,  להיות נכונים? האם החלטתם לדכא את הרצון הזה ונותרתם בלא אמונה. בלא תקווה. בלי רצון?
ישנה אפשרות נוספת. פחות בעייתית מן השתיים הקודמות: לאסוף את כל המשאלות הגדולות שיש לנו מעצמנו ומאחרים ולעשותם בקשות אליו, למי שאפשר ויוכל לשמוע את כולם, למי שעשוי, ברצותו, לתת אותם.
3. מהי תפילכם?
תפילה הנותנת לרצון גדול נתיב להתגשם. תפילה שאתם נושאים עמכם ליומכם. תפילה הנושאת ומעלה אתכם ושומרת שלא תשקעו, שלא תוותרו על תקווה רחוקה. לשוב ולחדש את העבודה.
שאלנו שלוש שאלות על אלוהים הנגלה ברצון. עתה נעבור לפגוש את אלוהים המופיע בזיכרון. אני מאמין שפגשתם אותו מזמן. אבל אפשר שלא למדו אתכם לזהות את הסימנים האופייניים.
4. האם פגשתם אנשים שהיה להם אלוהים?
שליחים של דבר גדול  מהם. אנשים שידעו אלוהים והתחלקו בו אתנו, בלי משים. אנשים שהכירו לנו אותו, גם אם לא קראו לו בשמו. אנשים שהמפגש עמם היה חוויה מכוננת על אפשרות או תפקיד המזומנים לכם.
איך יודעים שיש למישהו אלוהים? מה עושים אנשים שיש להם אלוהים?
למשל: הם היו בני אדם במקום שבו לא היו אנשים. הם היו נאמנים לאמת גם כשדרשה מהם לעשות דברים לא משתלמים. הם לא שמו עצמם במרכז הדברים ונתנו הרגשה שיש משהו גדול מהם שאותו הם משרתים. הם התחלקו במה שיש להם כאילו שישנו מקור שאינו נגמר המתחלק אתם.
5. מתי היה לכם אלוהים?
ברשות לקבל מתנה שנועדה לכם. בידיעה צלולה. בתודעת חובה ברורה, שלא נודע מקורה. באומץ יוצא דופן לעמוד על האמת. בגבול שקיבלתם על עצמכם. בעונש, שידעתם שמגיע לכם. ביכולת מפתיעה להתחלק במה שניתן לכם. בביטחון הבא מאמונה.
עוד לא פגשתי אדם שלא מצאתי בו ניצוץ של דעת עליון. מעשה אחד נכון שעשה, מתוך הכרה שיש לו חובה. מתנה שידע לזהות את מקורה ("זה ממש נס שנעשה לי"). לרוב האנשים יש יותר אלוהי
ם ממה שהם יודעים.
6. לאיזה תפקיד אלוהים מזמין אתכם?
מה אתה רוצה מאתנו, אנחנו שואלים אותו. כל הזמן. מה אנחנו אמורים לעשות?. אבל מסתירים את מכותב השאלה. שואלים מה החוק אומר, מה מקובל לעשות, מה הדת מצווה, מה רוצה האישה. ובעצם, מתכוונים לסמכות יותר גבוהה. מה הייתה פה הכוונה? למה דווקא אנו קיבלנו כזאת בעיה? או למה דווקא אנו קיבלנו הזדמנות כל כך גדולה? לשם מה?
מה אלוהים רוצה מכם? איך אפשר לדעת מה הוא רוצה? צריך לשאול אותו. לאסוף רמזים: אילו אפשרויות נתת? אילו אמצעים העמדת? מה אתה מאפשר? מאיזה אמת אינך נותן לנו להסתתר? לאיזה תפקיד מיוחד אתה זקוק דווקא לנו? מה אתה אוסר?
כדאי להתחיל להתאמן על פרוש הכוונה האלוהית בשאלות קטנות: מהי מצוותי בעניין המסוים הזה המעסיק אותי? ותמיד להישאר בעולם האחריות המעשית ולא לברוח לשאלות גדולות מדי.
דרישת האלוהים החופשית מאתגרת כללים חילוניים ודתיים. החילוני שוקל לקבל עליו סמכות הנמצאת מעליו. הדתי שוקל את האפשרות שחלק מחובותיו אינו מצוי ברשימות שהעבירו לו אבותיו.
תודעת החובה, המותר והאסור, בונה אותנו כבני אדם. קהלת אומר שהאדם הם הדברים שהוא יודע שמוטלים עליו והוא עושה אותם: "סוף דבר, הכל נשמע (העלינו את כל הספקות וההתנגדויות שמענו את כל התאוריות ולא הגענו לכלום) ולכן…"את האלוהים יירא אות מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".
מתקשים למצוא מעשה נכון לעשותו בעניין המעסיק אתכם? נקרעים בין שתי תחושות חובה סותרות? כאשר דבר והיפוכו נראים נכונים אפשר שיש לכם שני אלוהים.
מיהו האמיתי מביניהם?  משרתם של שני אדונים עושה דברים והיפוכם או משותק ואינו מסוגל לפעול עד שיגלה למי הוא מחויב בנאמנות, ומי אינו אלוהים בכלל.
7. ממה עשיתם אלוהים, ואיננו אלוהים?
אלילי חיינו בחלקם סמויים מעינינו. בחוויה הפנימית אלילינו נתפסים כנעלים, כמי שיש בהם דבר מאלוהים. מה אתה חושב לנעלה, ובכל זאת איננו אלוהים? מהו בעיניך "סוד האושר" בחיים, ועל פסלו של איזה אליל אפשר היה לכתוב את הסיסמה שלך?
8. מה אתם מקריבים לאלילי השווא שלכם?
איזה תפקיד בעייתי כופים עלינו הדברים שמהם עשינו אלוהים?
לעבודת אלילים יש מחירים קשים: בזבוז של שנים. מלחמות שווא.ויתור על צרכים חיוניים. הליכה במעגלים. אבדן עצמי. שבר משפחתי וחברתי. מה אתם עובדים במקומו ובאילו מחירים?
9. איך תשתחררו משעבוד לעבודת אלילים?
מזהים מעשים הנעשים בשרותה. טקסים אופייניים של עובדיה. קורבנות שאנו מקריבים לה. שותפים לעבודתה. ופורשים מכל אלו. אם יש בה משהו ראוי, למשל, "אהבה" או "ארץ ישראל" משיבים אותה למעמד של ערך אהוב, במקום אליל העומד מעל לכל.
10. איפה אין לכם אלוהים?
באילו מקומות וזמנים אתם מרגישים לגמרי אבודים, בלא חסד, בלא דרך, בלא סימנים? מהו קושי שבו אינכם עומדים. מצבים בהם אינכם מוצאים תפקיד. נאלמים. נואשים. מוצפים. מתפרצים. מתפקרים. נמנעים. פורשים. מהו פצע שאינו מניח. מקום סדוק. מקום אבוד. מקום האימה. הריק שבגללו עשיתם אלוהים מדברים אחרים.
11. מתי איבדתם אלוהים?
באילו מקומות וזמנים הייתם זקוקים לו מאד, ולא היה בכלל? מתי חסד נעדר?
תפילה לא נשמעה? איפה שקרו וחטאו לכם ועבדו אלילים ושלחו אתכם לשאת בכל העונשים?
למי מהאנשים שפגשתם לא היה אלוהים, לא היה חסד, לא היה אמת ולא היו רחמים?
כאן ראוי לומר שלמחבר אין נוסחה למצוא אלוהים (הוא רצה מאד למצוא כזו ולא עלה בידו). גם אין לו יותר אלוהים מאשר לאנשים אחרים. הוא יצא למסע הזה דווקא משום שנטה לאבד הרבה את אלוהיו. ואבדותיו היו קשות מנשוא והשאירו אותו לגמרי לבדו. על כן נאלץ לחפש ולחקור את הדרכים שבהם משיבים אלוהים למקומו. ללמוד מאנשים שיש להם אלוהים ואינם זקוקים להרבה השתדלויות כמותו. ללכת לספרים ולחפש את המקומות והדרכים שבהם אנשים שאיבדו אלוהים שבו ומצאו אותו.
12. איך תשובו ותמצאו אלוהים במקום שבו אינו?
עמידה בניסיון לא פתור מזמינה הבנה חדשה של מעמדנו בעולם. גילוי שלא אנו לבדנו מנהלים  את מופע חיינו. עשינו תכניות. הכל היה מובטח וברור. ופתאום מוליכים אותנו לכיוון אחר. קוראים לנו למשימה שלא הכרנו. אנחנו מתנגדים. דורשים בעלות מלאה על מסלול חיינו. והניסיון הלא פתור אינו עוזב.
איזה אמת חייבים לקבל כדי להשיב אלוהים למקום שממנו נעדר? אילו יכולות חדשות צריך ללמוד? מהו עיקר האתגר? איזה חסד עומד לרשותכם? מי תהיו כאשר תעמדו בניסיון? איזה ייעוד מיוחד נגלה במקום הקשה ביותר?
יש תקווה. צדיקים שהעזו להתמודד עם המקום הנורא מדווחים: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי".
שאלנו את שאלותינו בלשון רבים. אפשר, כמובן, להתחיל את המסע הזה באופן אישי וללכת בו דרך ארוכה אדם ואלוהים. אבל ישנו רגע שבו היחיד זקוק לעם. הניסיון לפענח כוונה אלוהית היה אצלנו מאמץ קבוצתי, מפעל לאומי. לזאת צריך יהודים. זה הדבר שפעם היינו לו מומחים. זה היה יסוד השרידה שלנו הרבה שנים: חזון היום שבו נשקם את בית המלאכה, בית היוצר לנשמת האומה, בית המדרש לתורת חיים.