גדולה וענווה

גדולה וענווה

שני שברי אדם: האיש המודרני הגדול מדי, והאיש המסורתי הזעיר מדי, ואתגר תיקונם בדמות אדם המחבר את שניהם.

הרצאה במרכז ללימודי טאותרפיה מיסודו של תלמידי היקר אבי מזרחי: איש גדול מדי ואיש קטן מדי

רגעי הדעת: האיש שניהל את עצמו מול אב קטן

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש שניהל את עצמו מול אב קטן

יאיר כספי

במשך שנים הייתי בטוח שחיי אינם מתנהלים כפי שרציתי כי לא הצלחתי לעלות למדרגתו של אבי, שהיה בעיני הגבר האמיתי.

עד שהבנתי שהיה זה רק סידור העבודה המשפחתי. הבן היחיד שאבי יכול היה לשאת הוא זה שנשאר תמיד שתי דרגות מתחתיו.

כשהתחלתי לגדול, בסוף בית הספר היסודי,  והפער בינינו הצטמצם, רמזה לי אמי שצריך לגדל גם את אבי. הוספנו לו גובה, צבענו אותו בצבעי מלחמה. הושבנו אותו על כסא כבוד. וסיפרנו עלילות גבורה על שרותו הצבאי.

קיבלתי על עצמי לשמור תמיד את אבי יותר גדול ממני מתוך אמונה כי  אם הוא ירגיש גדול מספיק אולי הוא ימצא לצידו מקום גם בשבילי.

כשיצאתי לעולם היה בידי ספר מצוות קטן ונעלם, ובו היו כתובות החובות שקיבלתי על עצמי  בעבודת אבי:

לא תעמוד על דעתך. איש אינו אוהב שיודעים יותר ממנו, או כשמתעקשים שהוא טועה. אמור רק את מה שהכול מוכנים להסכים לו, ומנע תרעומת כלפיך שאולי לא תוכל לשאת.

נאמן לביקורת של אבי, עשיתי רק את מה שאני בטוח בו לגמרי. נזהרתי לא להסתכן. היססתי הרבה לפני כל החלטה.  נמנעתי מן המקומות שהם אני יכול לצאת טיפש. לא עשיתי משהו רק כי אני רוצה.

כדי לשמור את אבא גדול, התרגלתי להסתכל הצידה בכל פעם שנגלתה בו חולשה. אסור היה לי לפגוש אותו אנושי כמותי. נהגתי כך גם בסובבים אותי. אף פעם לא ראיתי בהם יסוד עלוב או נבזי.

כדי לא לעורר את קנאתו נזהרתי תמיד לא להשיג אותו בהרבה. לאחר שנים של לימודים אקדמיים דאגתי לא לסיים את התואר, שאין לאבי. בכל מה שעשיתי נזהרתי לא להצליח יותר מדי. האמנתי שהצלחה גורמת לאנשים לשנוא אותך. בהצלחה אתה  מתייתם.

היה לי חלום על היום שבו אצא ממקומי המצומצם: תגלית שאגלה. ספר שאכתוב. עסק שאקים. מעשה גבורה. לפעמים עבדתי קשה בדרך לשם, אבל תמיד נשארתי צעד אחד לפני יעדי. פחדתי שביום שאגיע לשם יתקפל אבי ויעלם.  זה מה שאבא תמיד אמר כשהייתי מבקש ממנו לשחק אתי בילדותי: לא כדאי לך להתחרות בי, כי תמיד תפסיד. ואני הבנתי: גם אם תנצח אותי, תפסיד. תפסיד אותי.

כאשר נסיבות החיים אילצו אותי להתעלות לרגע, ללכת לקורס קצינים, או למלא תפקיד ניהולי, נהגתי להקטין את הישגי, להציג אותם כשוליים ליד מפעלו של אבא, שהקים, עם חבריו, את תחנת מוניות השרות הגדולה של עירנו.

קיבלתי על עצמי את המקום המצומצם שאבי, גיבור ילדותי, סימן בשבילי: לא יודע הרבה. קצת רך, ולא מקורי. בכך, האמנתי, אני מוכיח לו את נאמנותי.

הערצתי אנשים שיש להם את זה. מצליחנים, יוצאי סיירת, שמעיזים ללכת על כל הקופה ולא דופקים חשבון לאף אחד. האמנתי שיום אחד קורבני ישתלם. ואבא, או מישהו מדמויות המופת שלי, יוותר על קנאתו בי, יצליח להזדהות אתי ויכניס אותי למועדון המצומצם של הגברים האמיתיים בעולם.

המחשבה לוותר על אבי. לראות אותו בגודלו האמיתי. לפטר אותו מתפקיד המגדיר שלי נראתה לי בלתי אפשרית. האמנתי שזהו סדר הדברים הנכון: בן אינו יכול ללכת לדרכו לפני שאביו אישר לו שאפשר לסמוך עליו. שיש בו חכמה וגבורה ודעת אלוהים משלו.

האמנתי שאובדנו הוא משהו שלא אוכל לשאת. שבלעדיו לא יהיה לי לעולם למי לפנות, למי להשוות את עצמי, למי להידמות. לא יהיה מי שיאשר לי את הישגי וייתן להם משמעות. שיילקח ממני הסיכוי לדבר האמיתי, שרק אבי מוסמך לתת.

כדי לצאת מביתו הייתי צריך ראשית להכיר את מחיר עבודתו: אבא היה אומר שאני חלש כי תמיד ויתר לי. והאמת, אני חלש כי תמיד התחשבתי בו. לגלות שחיי לא הולכים לשום מקום. לקבל שאבי לעולם לא יראה בי את מה שאין בו. וכי אפשר שיהיה לי אב אחר, תחליפי.

לא היה צורך לעמוד מולו. להתעמת. רק להכיר שאין מול מי. שלא נתת לי את האב שביקשתי בעולמי.

בן שלושים, הלכתי לחפש לי אב אמיתי. חיפשתי אחד שאינו מתקנא בבנו. לא חושש מהישגיו. לא חייב כל הזמן לנצח אותו. אב שיודע להתעלות לשעה מעל צרכיו. נדיב. אמיץ לב. יודע אמת, מאתגר אותי להוכיח את עצמי, ומזמן לי אפשרות.

אנא אלוהי, גלה לי את האל שלא פגשתי בבית הורי. חולק עם בנו את סוד כוחו. מכיר בי כנושא דברו. זקוק לי חזק ועצמאי. ספר לי שאתה נהנה לראותי, לפעמים, עולה עליך, אבי.