ירידה לצורך עלייה:

כלוב הזהב של הבן המועדף
יאיר כספי

א.
אני יודע שהגיע הזמן לעשות שינוי מקצועי. שלוש שנים אני יודע שהגיע הזמן ולא מסוגל לבצע. בחודשים האחרונים ההחלטה סגורה. שלמה. הציעו לי לנהל עמותה המתאימה לי. אני לא מסוגל לעשות את השיחה עם מנחם, המנהל שלי.
שלוש עשרה שנים אני לצדו של המנכ"ל. הקמנו ביחד את הארגון. הוא המאור המקצועי. אני איש השטח, שחיבר אותו אל הפונים ואל העמותות שאנו עובדים אתם. כולם מכירים אותי כ"איש של מנחם".
העבודה לצדו של מנחם העניקה לי עוצמה. אני עושה מה שאני רוצה. האווירה בינינו טובה. השותפות בינינו נותנת לי השפעה יוצאת דופן על החברה הישראלית.
לפני שבועיים ביקשתי מהמזכירה של מנחם לשריין לי רבע שעה אתו בסוף היום. נכנסתי והקאתי עליו את החלטתי לעזוב. מנחם מלמל משהו על אנשים שצריכים לגדול. אנו ממשיכים לעבוד יחד שעות רבות ביום, בלי להחליף מילה על אותה שיחה. דיברנו על אלף נושאים בשנים שלנו יחד. מעולם לא ניהלנו שיחה עלי.
מנחם חלק עמי משנה סדורה. עקבית. כיוון ברור. משמעות ותקווה. מח"ט הצנחנים לשעבר לימד אותי לדבוק במשימה. לא נכנע לקשיים. הייתה בינינו קרבה מדהימה. אני מעריץ את האיש שאף פעם לא מתעסק בעצמו. שקט וישר. ממלכתי, וצריך אותי. בפגישות שבהם העניינים קצת הסתבכו הוא היה מתחיל לסמן כיוון, ומסתכל בעיני לקבל אישור.
ב.
אל תדברו על הצרכים שלכם, הייתי מדריך אנשים שבאו לפגישות עם מנחם. דברו על משימה שצריך לעשות. הוציאו את עצמכם לגמרי מהסיפור. זאת הייתה השפה שלנו. מה המשימה. מה סדר הקדימויות. מה דחוף לבצע. מה חייבים לעשות כי אין ברירה.
הדאגה לעתידי המקצועי היא בגידה בערכים שלנו. שנינו האמנו בקדושת המשימה ובזנו לאנשים שעסקו בעיקר בקידומם האישי. ועכשיו מנחם בז לי. היו אנשים שעזבו את הארגון במשך השנים. "ממך ציפיתי ליותר", נדמה שהוא רוצה להגיד לי.
מנחם הוא הישראלי האחרון. על ידו זכיתי להיות חלק ממפעל שהולך ועובר מן העולם. אתו הייתה אמונה. ותכלית. והקרבה עצמית. כשאני עוזב אותו אני נשאר בלי ערכים. בלי זהות. אפשר שאצליח מאד במשרתי החדשה. נדמה לי שחיי יהיו ריקים.
ג.
צריך לחזור על השיחה עם מנחם. להתחיל אותה שוב. להגיד מה קיבלתי. ומה ניסיתי לתת לו. ומה הייתה בשבילי השותפות אתו. לשחרר את עצמי מכבלי שיח המשימה הענייני שלו. לדבר עליו ועלי.
אני לא נוטש. אני הולך לעשות במקום אחר את מה שלמדתי אצל מנחם. אני הולך לעשות עבודה קשה בארגון שממשיך את מה שהתחלנו לעשות. אני הולך בשבילי. כי מיציתי את עצמי כאן. אני הולך כי קוראים לי למלא משימה במקום אחר. אני מרגיש ששם אתרום יותר.
נותר מחסום אחרון שנדמה כי לא אוכל לעבור. אני הייתי הבכור המושלם שכל המשפחה התפעלה ממנו. מלכודת זהב שאליה אני שב ונשאב. נשארתי הבן המועדף. לא גדלתי לתפקיד האב.
לא יהיה לי את מנחם יותר. לא יהיה לי מי שיביא את האמת שעליה אסור להתפשר. לא יהיה מי שיגיד מה חייבים לעשות. אני אצטרך להיות המנחם של המקום שאני הולך אליו. ועוד לא קיבלתי סימן שאני מוסמך להיות.

מודעות פרסומת

האב שהרשה לבנו לעלות עליו ("הארץ" 4.12.15)

הבן שזכה בברית עם אביו
יאיר כספי

יוסף פותר החלומות עובר בחייו ארבעה משברים שכל אחד מהם נדמה כמוביל לסופו הבלתי נמנע: אחיו החליטו להרגו. הוא נמכר לעבדות בארץ רחוקה. אשת מעסיקו מאשימה אותו באונס, והוא מושלך לבית סוהר שלא תמיד יוצאים ממנו.
אך יש לו ליוסף מקור של כוח פנימי השומר עליו במצבים בלתי אפשריים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו… … ועשה לו כותונת פסים" (בראשית לז, ג').
הפסיכולוג יגיד: יוסף יודע לגייס "אבות" כי יש ביחסי האובייקט שלו נוכחות של אב אוהב שהוא יודע לשוב ולמצוא. בעל האמונה יוסיף: האיש שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו, יודע למצוא ברית כזו עם אחרים שמחפשים אלוהים, גם אם הם קוראים לו בשמות אחרים.
האב שהייתה לו ברית עם אביו, שהייתה לו ברית עם אלוהים, לא חושב שהוא מרכז הסיפור, וגם לא מאמין שבנו גדול מהחיים. בבית שאין מאלילים בו אבות או בנים, יש אפשרות לשניים להיות בעלי ברית בעבודתו של אחד גדול מהם.
יוסף יודע להקשיב לחלומות. לשמוע כמיהה נסתרת אצל בעליהם. הוא ניצל מנפילותיו תודות ליכולתו לחזור ולחדש שותפות כמו זו שהייתה לו עם אביו עם בעלי ברית אחרים: אחיו הבכור ראובן המוציאו מן הבור. פוטיפר אדונו המצרי הלומד לסמוך עליו ומקדם אותו: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי. וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" ( בראשית לט, ב-ד ). שר בית הסוהר המוצא בו שותף לניהול המקום: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר. ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה… …באשר ה' אתו ואשר הוא עשה ה' מצליח" (בראשית לט, כא-כג). שר המשקים שיחבר אותו בהמשך לפרעה: "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בראשית מ, ח).
הבן שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו ידע למצוא אותה שוב עם אבות אחרים: מורים, מדריכים, מפקדים, מנהלים. זה הוא הבן שמבקשים אבות שהייתה להם ברית עם אביהם וממשיכים אותה עם בניהם ותלמידיהם. זהו יסוד השותפות האנושית העמוקה. ידיעה שנהיה שם אחד בשביל השני מעבר לצרכים האישיים. ההזדהות של האב עם בנו והבן עם אביו מאפשרת לפעמים לוותר על התחרות ביניהם. אני מרשה לבני לעלות עלי כי הצלחתו היא הצלחתי. אני גידלתי את הממזר הזה.
אם הייתה שותפות כזו בתחילת הדרך, גם אם נפגמה או הייתה חלקית, יכול המחנך, או המטפל, לחזור לשחזר אותה, ולגדל שותפות ואמון שהיו בברית המקור.
לבן שלא זכה בברית עם אביו דמויות אב תהיינה בני תחרות על מקום השמור רק לאחד מהם. הבן שלא הזדהה עם אביו שלא הזדהה עמו, ינסה לפעמים לגבור על אביו, לקחת לעצמו את אשת אביו, או לרשת אותו בחייו. או להפך, יזהר מאד לא להתחרות לעולם באביו, מחשש שהאב ידחה אותו סופית, או, במקרה של ניצחון הבן, יעלם האב.
בברית אמת ישנו חיבור בין האב לבן שיש בו שותפות, הזדהות, תחרות, אתגר וגבולות. במקומות שהברית לא נוצרה או הופרה נמצא לפעמים אחד מן היסודות האלו המתקיים לבדו באופן מופרז ומאיים: ארבע דמויות אב מופיעות או מוזכרות בסרט "הר ברוקבק" ולאף אחד מהם אין ברית עם הבן, העובד, או החתן. אחד מטיל על בניו – עובדיו – משימות ששום גבר לא יכול לעמוד בהן. אחד הציב לבניו גבולות אכזריים. אחד רצה את התהילה והתפקיד הגברי לעצמו בלבד ולא חלק ממנו עם בנו דבר, אחד רואה את בתו כאשתו, נכדיו – כילדיו, ומייתר את חתנו.
כאשר הקשר עם האב היא שותפות בברית שיש לאב עם אלוהיו, לאב הביולוגי אין בלעדיות על הברית. בבית שבו האב לא יודע להזמין לברית כזו, אפשר שהיא תעבור דרך האם, הדוד, האחות, הסב, או המחנך. אם אב הוא רק שליחו של "האב", יש תקווה למי שלא היה לו אב בילדותו, למצוא מישהו שיש לו אלוהים והוא מוכן לחלוק בו עמו. הילד שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו עשוי לעלות על אביו. כי אביו איננו בשבילו קנה המידה הסופי להתפתחות אנושית. אביו הזמין אותו להתנהל מול אב גדול יותר.

"הארץ תרבות וספרות" 4.12.2015

האיש שסרב לקבל מתנה

רגעי הדעת:

האיש שסירב לקבל מתנה

יאיר כספי

אגדת הזן מספרת על לוחם צעיר ויהיר שבא אל מורה זקן לאומנויות לחימה, בשעה ששהה עם תלמידיו, התרברב בפני המורה בכוחו וכישרונו, והזמין אותו לקרב.

הזקן לא הגיב להזמנה. הצעיר ניסה להתגרות בזקן, קילל אותו ופגע בזכר אבותיו. המורה נותר שקט ולא התייחס לדבריו. בסופו של דבר התייאש הצעיר ועזב.

שאלו התלמידים את מורם: מדוע היית מוכן לסבול השפלה כזו? האם לא אכפת לך להיראות מוג לב?

השיב המורה: אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?

"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.

"דבר דומה", אמר המורה, "נכון באשר לקנאה, לזעם ולעלבון. כשהם אינם מתקבלים, הם שייכים למי שנושא אותם".

 מהו סודו של האיש שלא כעס ולא נעלב?

האם המורה לא נפגע משום שהוא בעל תודעת ערך עצמי גבוהה, ולכן אינו רגיש למה שאומרים עליו?

ואולי שתיקתו היא סוג של תוקפנות שבה הוא מייאש את זולתו?

ואפשר שהמורה עשה תיקון גדול בתוך עצמו, שבו העלה וריפא פצעי עלבון מעברו, ולכן נגיעה במקום הזה אינה כואבת לו?

ואולי יש לזקן יכולת לראות ולקבל את מצבו הקיומי העלוב של האדם, ועל כן דברים משפילים אינם מחדשים לו דבר על עצמו?

האם אפשר שהמורה בעל האמונה  מקבל את  העלבון כקושי שבוראו מטיל עליו לשאת, ולכן איננו מתקומם?

ואולי  אהבת אדם גדולה יש למורה, המאפשרת לו לראות את מצוקתו של הצעיר, ולדון אותו לכף זכות, על מאמציו הנואשים לזכות בהכרה?

אפשר כי יכולתו המופלאה של המורה שלא להיעלב, נבנתה מתוך שילוב של כמה מדרכי ההתבוננות וההתמודדות שהוזכרו כאן. אבל סיפור המעשה רומז לכיוון אחר:  המורה אמר לנו כי המפתח ליכולתו לא להיעלב הייתה בחירתו שלא לקבל מתנה. איזה מתנה? איך אפשר לראות בהתגרות ודברים מעליבים הצעה למתנה?

מי שגדל בתרבות כמו שלנו, ששמה את האדם במרכז, ומציעה לו כפתרון למצוקתו להכיר בערכו המיוחד ולדאוג באסרטיביות למימוש צרכיו, מתקשה להבין את האירוע שלפנינו. המורה, שבא מעולם אחר, קרא כאן סיפור שאנו לא יודעים לקרוא יותר:

האיש המטיח בי דברים קשים, שאינם שייכים לי, מציע לי מינוי שאולי אני זקוק לו: להיות דמות חשובה בסיפור. ואני, בלי משים, עשוי להתפתות לתפקיד הגיבור. ולכן עיקר האתגר העומד בפני אינו למנוע את פגיעתו של העלבון בי, אלא לזוז מן המרכז. להיות פחות חשוב. לאפשר לאירוע להיות של הצעיר בלבד ולהישאר בו ללא תפקיד. לצאת מן הסיפור.

הלוחם הצעיר הבא להתגרות במורה הזקן, הוא משל למתבגר המעריץ את אביו, רואה בו קנה מידה לכל הדברים, ורוצה לבדוק את עצמו האם כבר הגיע למדרגתו. מנסה להרשים אותו, לזכות באישורו, ואם אישור כזה אינו אפשרי, לגבור עליו ולתפוס בעולם את מקומו.

וצריך האב לגייס את כוחותיו כדי לדחות את המתנה שהניח לפתחו הבן. לקבל על עצמו מעתה תפקיד צנוע יותר בחיי בנו, ולומר לו:

לא תהיה גדול אם תנצח אותי, לא תאבד אם תפסיד. לא אתי אתה צריך היום להתמודד.

ישנו רק אחד שמולו אתה צריך לעמוד, לבד. מעתה, רק מולו אתה נמדד.

 יש לנו בספרינו הישנים סיפור דומה על אב הנושא ברכה בטקס שבו בנו הגיע לגיל שבו כל חובותיו מוטלים עליו: ברוך שפטרני מעונשו של זה. כלומר, תודה לך אלוהי שמעתה חטאיו של בני הם עניין שבינך לבינו, ואני פטור מן ההתקוטטות הזו.