ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון מאת יאיר כספי

קוראי "ניסיון" כותבים:

אני קוראת את ספרך "ניסיון" בנשימה עצורה, והוא מלווה אותי לאורך כל היום במחשבות ובתובנות העולות בי למקרא שאלותיך השזורות בספר. וכמו שכתבת, אני נושאת בי כמיהה לתיקון גדול, ולא בסתר, כמהה להיות חלק מחברותא רחבה שתתחיל תיקון. אז אנא, הפגש בינינו, לא רק בתל אביב אלא גם בירושלים ובחיפה ובבאר שבע ומטולה ואיפה לא, אז אנא, אם כבר התחלת את המהלך, תפיץ אותו בחברותות ברחבי הארץ, בקרב המשתוקקים לגלות עוד ועוד, אתי מירושלים

יאיר כספי היקר, גם אני קוראת את ספרך החדש בנשימה עצורה ואף מוצאת את עצמי מקריאה ממנו לבני ביתי משפטים, רעיונות ותובנות.  כל הקראה מעלה דיון סוחף, מרחיב ומעמיק ,כך שבחג  הזה אנחנו מודים  כל יום ,על כל דבר,  ובמיוחד, לך ועל רשימותיך המעוררות רוח ושמחה פנימית שקטה תודה רבה, רחל.א 

ניסיון הוא ספר ש ….מהמם אותי וניצב אני פעור פה נוכח הכנות והעוצמות הנידלות ממנו, ואיני מתרגש בדרך כלל מהר מספרים,,,,אחרי החיים כמשל דבר כמעט לא מרגש לי,,,,,עד הספר הנפלא הזה שמותיר בי המון מחשבות גם בסיימי לקרוא בו לאותו יום מה אומר,,,,,אדיר, יוסי רוזנבלט

 'ניסיון' הוא כמעט פלא. מובן, בהיר, כתוב עם הסתכלות מעמיקה לקוראים מהעבר השני. 

באמת עבודה נהדרת ומרגשת… יישר כח!  ליזה דנקנר

 סיימתי לקרוא את ניסיון, הוא נפלא, לירי, נוגע, חשוב, חכם, מחבר, משמעותי, מלא חסד. יאיר היקר, אתה בשבילי משורר הגשר של התהום שנוצרה בתחילת המשפט: כי אמי ואבי עזבוני, ועד למקום של: ואדוני יאספני. תודה רבה לך יאיר, רינה כורש

 אתמול סוף סוף קניתי את "ניסיון" לעצמי, התחלתי לקרוא בו, ולא יכולתי להניחו מידי, למרות המלצתך לקרוא לשיעורין. לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות והתפעמות! לפני כשעה סיימתי לקרוא, בתקווה ובדמעות. הבנתי שוב עד כמה הדברים מופנמים אצלי הפנם היטב, עד כמה הכלים האלה הפכו להיות חלק ממני. וגם נזכרתי שוב מה וכמה קיבלתי ממך. ונפתחה בי איזו נדיבות שמתוך ביטחון, לא ברור לי מה מקורם המדויק. החלטתי שלא אשמור את הספר לעצמי, אלא אצלם ממנו את הדברים שאני רוצה ללמוד, ואת הפרק "עת לכל חפץ", ואתן אותו לחברה שכבר סיכמנו בינינו לעבוד על  "שאלון מדרש". ובבוא היום, אקנה אותו שוב, ושוב ייפתח מעגל הנתינה. מרגש ומפעים ומעורר תקווה כבר אמרתי? מאשה

 את הקטע הנפלא הזה אני משאילה לטובת עולם האימון בו אני מוצאת את מקומי. לקוח מתוך הספר "ניסיון" של יאיר כספי העוסק בפסיכולוגיה ויהדות. קראתי, הנהנתי, חייכתי, התחברתי, ומביאה בפני כל מי ששואל עצמותהליך אימון, למה מותר לצפות? מיכל סלע

ספר שנוגע באמונה ובאהבת האלוהים שבאה לחזק את האדם ולבנות בתוכו גשר יציב לפנימיות שלו, במיוחד בתקופה זו כשהעולם מוצף בחומריות, טכנולוגיה ושאר רעות חולות, הגורמות לאדם לניכור ולהתמכרות גוברת והולכת היוצרת מצוקה וקשיים. בספר 'ניסיון' יש הכל גם פסיכולוגיה גם דת ויהדות וגם פילוסופיה, הוא כתוב בצורה מאירת עיניים בשטף ובביטחון בצורה כזאת שאינה מותירה ספיקות לקורא. יש בספר עשרה שערים ענפים ומלאים בהם נוגע המחבר במגוון תחומי דת אמונה וידע הנוגעים לאדם. עשרת השערים באים להזמין את הקורא להקשיב לגעגוע שקיים בו, להזמין אהבה ושמחה לעולמו ולמצוא את האלוהים שאבד בדרך וכל כך חשוב לו על מנת שימצא בתוכו כוחות ושלווה.

ציטוט מעניין: "כמיהת היסוד האנושית אינה נעלמת. חילוניות אינה קיימת. כשאין לך אלוהים, סופך שתעשה אלוהים מעצמך, מבני אדם או משיטתם, וכל האפשרויות האחרות גרועות יותר. אלוהים עדיף, כברירת מחדל." (עמ' 25).

'ניסיון' מציע לוותר על גדולת האדם הבאה מתוך אמונה כוזבת שאנחנו אלוהים. השאלה החשובה שנשאלת בספר היא 'האם אתה רוצה להאמין'? לשאלה האם יש אלוהים? התשובה בספר היא כי מי ששואל לא ימצא אלוהים, שכל כולו כל יכול ואינסופי וההכוונה מחזירה את הכדור לשואל בשאלה 'האם אתה רוצה אלוהים'?פילוסופיה כבר אמרנו.

הנרקיסיזם בו לוקים חלקנו גורם להאדרה מוגזמת ולציפייה גדולה של האדם מעצמו, לדברי מחבר הספר כספי, כשמאמצים לחיקנו את האלוהים מגלים שהאדם חוזר לגודלו הטבעי והאנושי כשלצידו יוצר נצחי ונפלא.

השער השני מדבר ומתאר על נפלאותיה של ההודיה. בפרק מלמד כספי איך מודים. על מה מודים? על הכל כמעט ועל הפרטים הכי קטנים ובנליים שיש לנו בחיים. הכרת תודה נמצאת בפרטים הקטנים אותם כדאי לשטוח ולהזכיר וכדאי להתמיד ולעשות זאת ממש כבדרך שגרה. מומלץ להודות ולא להוסיף תלונה לצידה. השער השמיני מוקדש כולו לתפילה. 'תפילה היא נטייה טבעית של הנפש, פנייה לשותפנו לשיחה פנימית סמויה.' תפילה משולה לביקור בחנות קסמים וירטואלית בה ניתן להזמין ולבקש הכל יש בה את כל אוצרות העולם רק צריך לבקש ולהיענות בשמחה ובאהבה. התפילה בתוספת הזיכרון שלנו הם הכלים בהם משתמשים כדי לבצע הזמנות בחנות הקסמים, מיותר לציין שהכל בחינם. עוד משובצים בספר מגוון של תפילות לכל בעיה/רצון שיש בחיים.

אני מכירה הרבה אנשים שספר כזה יעשה להם טוב והרבה אנשים שלא יהיו מוכנים לקרוא אותו, או ליהנות מרעיונותיו השופעים החכמים והמהנים. הייתי ממליצה במיוחד לספקנים שבינינו לפתוח ולקרוא את הספר ולהחכים. אני מאוד מאוד נהניתי לקרוא את הספר ולהבין שיש בו המון היגיון ונחת וזה כשלעצמו כבר עושה את העבודה.

ד"ר יאיר כספי מחבר הספר מייסד ומנהל את 'פסיכולוגיה ויהדות' שיטת העבודה שפיתח נוגעת במקומות הנסתרים של הנפש, מחברת אותה למקור של ביטחון ותקווה והוכיחה עצמה כבעלת יכולת יוצאת דופן לחולל שינויים בתשתית האישיות ולרפא פצעים ישנים בנפש האדם." ספרו הקודם הנו רב המכר  'לדרוש את אלוהים'. הבלוג של שוגי 21

 "ספר נפלא", ליאת רגב, קול ישראל

יאיר כספי היקר, קראתי בעבר את ל"דרוש אלוהים" היום אני יושבת עם ספרך השני "ניסיון" ביד ורוצה שוב לומר לך תודה על עוצמת הרגש שהספר הזה מעלה בי, על הידיעה הברורה שדברייך אמת, על שאתה מזכיר לי פעם אחר פעם שיש לי קשר ישיר עם אלוהים ועל זה שאתה מפעיל אותנו בין דפי הספר. אנחנו יושבים ומנהלים דיונים בין דפי הפייסבוק ביחד עם ספרייך, וקולך מהדהד בין קירות חיינו. אז תודה רבה, אושרית אלבז כרמלי

כמה מילים להודות. "ספר ששינה את חיי" אני אומרת לכל מי שרק מסכים לשמוע. בתקופה קשה של חושך, קושי, וחוסר אמונה פתחת לי העיניים. תודה שלימדת אותי להודות, להיות ענווה, לראות בכל קושי ניסיון בלתי פתור, להתפלל, לגלות אלוקים שהוא שונה מכל מה שהכרתי.
לשנה שלי היה פנוטציאל להיות מהקשות בחיי, והרבה בזכותך, בזכות הספר, אני מרגישה שהיא הטובה ביותר בחיי. אין מילים בפי כדי לתאר כמה משמעותי הצליח להיות לי ספר אחד. תודה.  עדן

הספר שלך "ניסיון" פתח בי תיבה שמידי פעם מתפוצצת. והקריאה בספר שלך נתנה לי רשות לפתוח אותה. לעמוד מולה, לשבת, להרגיש, לרקוע ברגליים, לרעוד, לבכות, לשמוח, להודות, להתפעל ולהתפלל. על כך אני מאוד מודה לך. כל החיים אני יודעת שמשהו לא עובד ואני צריכה תיקון… עשיתי דרך, ואפשר להצביע על מגמת שיפור. אני מחוייבת למסע הזה ואני יודעת שזה יעוד לכל החיים. אלא שבכל השיטות יכולתי להשתמש נגדי (אני מצויינת בלהיות נגדי) ולהסתיר מעצמי את התיבה שמונחת במצולות וכשהיא מתפוצצת, אני יורה ו/או נכנסת לבונקר. ופתאום כשקראתי את הספר שלך משהו נפתח. לא יכולתי לאלף את עצמי באמצעותך. הייתי מוכרחה להקשיב לצעקה שהייתה בתוך התיבה… לא יודעת להסביר. כשאני מנסה לשתף חברות או את בן זוגי במה שיש בספר הזה, ומה שהוא מאיר – אני לא ממש מצליחה. תודה!!! בהתרגשות,  ציפי

"ניסיון" מעביר את הקורא באופן יסודי וממצה תהליך פנימי עמוק של התבוננות עצמית. המחבר, ד"ר יאיר כספי, פסיכותפיסט ואיש רוח, הציג את עיקרי השקפתו בספרו רב המכר "לדרוש אלוהים", שיצא לאור ב 2002. בספרו הנוכחי, ניסיון, ממשיך כספי את המסע הטיפולי ומתאר בסגנון אישי את הדרך יוצאת הדופן שלו ושל רבים מתלמידיו, לקראת שינוי מכונן באדם ובתפיסתו את האלוהים. ספר חדשני ונועז. (רשימת המומלצים לשבוע הספר העברי תשע"ד) מקור ראשון.

 

מתוך "ניסיון" מאת יאיר כספי (1+1 בצומת ספרים)

לְמה מותר לצפות?

אפשר לצפות לדרך מרתקת. לגילוי מקומות שלא מגיעים אליהם בטיולים רגילים.

            מותר לצפות למצוא בדרך חברים ישנים, כאלה שהלכו בה לפנים, אתמול או לפני אלפי שנים. והשאירו לך סימנים.

            מותר לצפות לקול של אמת ההולך ומתחזק, כמו מצפן, ככל שמתקרבים. מותר לצפות לבהירות, לאופקים רחבים, ליכולת לראות פתאום למרחקים גדולים.

            מותר לצפות ליהנות מן הזכות להשתתף במסע. לזכות בסיפוק של עושי מעשים נכונים.

             למצוא משימות ותפקידים חדשים.

            מותר לצפות לעייפות. מותר לתת רשות לקצב אישי של התקדמות. מותר לצפות לנווה במדבר. למקומות שאפשר לעצור בהם, לנוח ולאגור כוחות.

            מותר לצפות לתקלות וקשיים וספקות ומשברים. מותר לבקש עזרה. לייחל. להתחנן. לזעוק את כל הצעקות שנבלעו. מותר לצפות לנסים.

            מותר לצפות למורה דרך שיופיע פתאום, בצמתים חשובים.

            מותר לצפות לקבל תשובות. מותר לצפות שניסיון קשה, כמעט גדול מהחיים, יתגלה כשער למקום אחר. מותר לצפות לאוצר שהולכים אליו וקרבים. הולכים וקרבים. ממש כמעט נוגעים. מותר לצפות למצוא אלוהים.

            מותר לצפות שיגיעו פתאום עוד אנשים. שיהיה עם מי לחלוק את החוויות. מותר לצפות לשמחה גדולה וריקודים. מותר לצפות לעם שלם שיבוא, בסוף הדברים.

            לָמה הם מתמהמהים?


פרק נוסף מ"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון" מאת יאיר כספי

זיכוי

הסליחה מניחה שחטא הוא מצבו הרגיל של האדם. כדי להשתחרר מאחיזתו בפוגע ובנפגע, מן השנאה ומתוכניות הנקמה, צריך סליחה.

יש מדרגה גבוהה מן הסליחה שבה החטא אינו קיים כלל – הזיכוי.

זיכוי הוא פעולה של עין טובה הרואה בזולת בעיקר את מה שיש לו. את נתינתו. את מאמציו. את כוונתו. את מגבלותיו. המאמץ לדון את הזולת לכף זכות מציע את האפשרות שלא היה חטא ולכן אין על מה לסלוח. הזיכוי שם את המזכה והמזוכה באותה מעלה – שניים המתמודדים עם קשיי החיים כמיטב יכולתם. הסליחה מבטלת את הגירעון שיש לאדם שחטא בחשבונו עם יוצרו. הזיכוי מוסיף לו נקודות זכות שיעמדו לרשותו.

זיכוי הוא פעולה מתמדת של הורות אוהבת, הרואה בילד את חִנו, את נתינתו, את יכולתו ההולכת ומתפתחת ופוטרת אותו מתפקידים שאינם שלו או שעדיין אינם ביכולתו. מי שזכה בזיכוי הולך בעולם ראוי ובעל זכויות. אם טעה בתמימות, הוא יודע שהטעות החוזרת היא חלק בלתי נפרד מן המסע האנושי. אם נכשל בדבר שהיה מעל לכוחותיו, הוא יודע שאפשר שהאחריות לא היתה שלו. אם מוטחת בו אשמה שאינה שלו, הוא יודע לזכות את עצמו.

ילד שראו אותו, זכה למשוב על יכולותיו. ילד מוערך זכה לשבחים על הצלחותיו. לכבוד על מאמציו. ילד שאהבו אותו זכה לפטור מאחריות של הוריו או אחיו. הוא מפנים את הקול הזה. כשהוא עוזב את הבית, דעת האל המכבד ונותן הפטור ממשיכה להנחותו, לגלות לו את תחומי אחריותו, לטעת בו ערך על הישגיו ורשות לכישלונות בלתי נמנעים.

 זיכוי אינו מטרה בפני עצמה. הוא חלק ממנעד היכולות של האדם להעריך את מעשיו, לזהות אחריות, לחוש אשמה כשאינו עומד בה, ומאידך לפטור עצמו ממה שאינו בתחומו. לזַכות עצמו על מעשיו ונתינתו.

קשה לאדם לזַכות את עצמו לבדו. הוא זקוק לבעלי זכוּת החולקים עמו דעת-אל מקבל, מגלים לו רשות שלא ידע שעומדת לו, פוטרים אותו מאחריות שאינה שלו, מגלים לו שהטעות בשלה הוא מלקה את עצמו היא מצבם של בני אדם, מכירים במגבלה שבשלה לא יוכל לעמוד במה שנראה כמו דרישה רגילה בעולמו, מכניסים את קשייו להקשר רחב, שבו נתינתו מכסה על מגרעותיו, מצביעים לו על נטייתו המובנית להאשים את עצמו בכל מקרה, מגלים לו שהתביעה לשלמות אינה באה מאת אלוהיו, מזהים את נטייתו לאמץ את אשמת הזולת לעצמו, מאבחנים את אשמתו כניסיון להשיג שליטה בכאב שמולו הוא חסר אונים, מחייכים מול חששותיו שלימוד הזיכוי יעשה אותו מושחת כמו אלה שהכול מותר להם.

 זיכוי עצמי

מי שלא זכה בדעת אוהבו הסולח, יבקשו. המשימה קשה למי שאינו מורגל בה ונדמית בלתי אפשרית למי שדובר בתוכו בהתמדה הקול המבקר. היא דורשת למנות באופן שיטתי את שבחי עצמו, לבחור אירוע או תחום שיש בו ספק לגבי אשמתו ולרשום את כל הנימוקים לזכותו, לרשום, גם אם התהליך נדמה שכלתני וכפוי. לחצוב באבן הקשה עד שנגלה מעיין מי קודש מטהר, זיכוי אמת המשנה את הסיפור שאתה מספר.

 א' חושב שהוא אשם כי אינו נוטל חלק בהכנות לנסיעה של המשפחה. מותיר את כל העול על אשתו. הוא בודק אם הוא זכאי משום שהוא עובד קשה, משום שהוא תורם הרבה למשפחה בתחומים אחרים, משום שהוא מוכן לקבל כל תוכנית שאשתו תעשה. הוא מזדכה מאשמתו כשהוא מגלה שזו דרכו לבטא אכזבה מאשתו שאינה שותפתו בנושא אחר שחשוב לו.

ב' מרגישה אשמה כי הרימה קול על בנה בן השש ששיחק בדוושות של האופניים שלה עד ששבר אותן. היא מבקשת זיכוי משום שהזהירה אותו שהוא עומד לקלקל אותן, משום שנתנה לו כמה התראות שתכעס אם יקלקל אותן, משום שמותר לפעמים לכעוס על ילדים, משום שהיה יום חם נורא. היא מזדכה כשהיא מרשה לעצמה להכריז שיש בבית צעצוע אחד שהוא רק שלה.

ג' מרגישה אשמה משום שפירקה את המשפחה. היא מזדכה כשהיא משיבה את האשמה לגבר שבגד בה.

ד' מרגישה אשמה משום שבבקרים היא מתקתקת את הילדים: בגדים, ארוחת בוקר, תיק בית ספר, סנדוויץ' ויוצאים כדי לא לאחר. "אני לא מספיקה לחבק אותם לפני שהם הולכים." היא לא יודעת כי מתנתה היא ללמד ילד לעמוד במשימות הבוקר שלו ולשלח אותו נקי, לבוש נאה, שבע, מצויד ובזמן לבית ספרו.

ה' מרגיש אשמה על שאינו משקיע מספיק באשתו ובילדים. הנימוק המזכה בבית הדין של מעלה אינו ההוכחות שהוא כן משקיע באשתו ובילדים, אלא נטייתו המובנית להרגיש אשם בכל דבר שהוא נמדד בו ביחס לאחרים.

ו' מרגישה אשמה על שאינה נחמדה לאמה החורגת שמנסה להיות חברה שלה. היא מזדכה כשהיא רואה שגברת הבית החדשה לא מנסה לתת לה משהו, אלא תובעת אהבה.

ז' מרגישה אשמה מפני שהיא הולכת הביתה בשתיים, כמו שמאפשרים חוקי העבודה לאם מיניקה. היא מזדכה כשהיא מגלה שהיא מרגישה אשמה כשהיא מתנהגת קצת כמו אמה, שהיתה מרוכזת בעצמה.

ח' מרגיש אשמה על הכעס שהוא מרגיש כלפי אשתו שמצפה כי בדרכו הביתה, לאחר שתים-עשרה שעות עבודה, יעצור לקנות עוד דבר-מה. אשמתו תחלוף אם יגלה שהעולם יכול לשאת אותו גם כשאין לו מה לתת.


 

ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות מסע תיקון. ספר חדש מאת יאיר כספי

שער שני

הודיה

 נדמה לפעמים שהמחסום בינך ובין אושרך הוא אהבה או הכרה שעוד לא זכית בה. אבל אפשר כי הדברים שבהם אתה רוצה כבר מוכנים ומזומנים לך. המתנה כאן, אך אתה חסר יכולת לקבלה. לראות את היש. להודות עליו. אהבה לא מזינה אותך אם לא נרשמה בתודעה.

רישום החסד הוא פעולת קבלתו. הפנמתו. הפיכתו לאחד מיסודות העצמי. כשאני מודה בחסדי, אני מגלה שקיבלתי הרבה. אפשר שהייתי רצוי יותר ממה שהיה נדמה לי. פתאום נולדת בי יכולת לחלוק את השפע שנגלה לי.

מבחינת יחסי עלות-תועלת, הודיה היא הדרך הקצרה ביותר להתקין חיבור בין אדם לאלוהיו. מתנה אחת, שהיום הבנתי שהיא ממך, עושה אותי שלך.

שער שלישי

התגלות בשמחה

אושר שזכית בו בעבר ואפשר שלא החשבת, יפתח לך שער ללימוד הדרכים שבהן נוצרת שמחה. לימודה של שמחה דומה ללימוד מהצלחות בתחומים שונים. טיפול ממוקד בדכדוך יכול לזהות את הגורמים לו ולהקטין את השפעתם, אבל לא יכניס שמחה לחיים. שמחה לומדים משמחה.

יש לך אלוהים. תמיד היה. אפשר כי בשל איסורים חברתיים או אישיים נוכחותו לא היתה ידועה לך. נזהה ונסמן את מקומו ברגעי שמחה שבהם קיבלת אישור למעשיך.

נפגוש שמחה שייצרת בכוחותיך, בבגרותך, ושמחה שהביאו לחייך אחרים, בילדותך. שמחת הבגרות תגלה מה עשית נכון בחייך – איפה ידעת לבקש ולקבל את צרכיך, איפה עמדת באתגריך ואיך אפשר אולי לחזור על המעשים האלו היום. זיכרון שמחת ילדות יחשוף את נכסי היסוד שלך, רגעים שמישהו תיווך לך את חסדה של ההוויה ופתח לך שער שאתה יודע לשוב ולפתוח, לאחרים ולעצמך.

ניסיון מאת יאיר כספי

"ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון" ראה אור השבוע בהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר" ויגיע לחנויות הספרים בשבוע הבא (תחילה לצומת ספרים). 

פרק ראשון

חמש שאלות

חמש שאלות נשאל אדם. בתשובתן ימצא אלוהים ואת עצמו. חמש שאלות שכל אחת מהן מכוננת יסוד בשיחתו עם יוצרו. מוסיפה צד בנוכחותו. בונה חלק מן העצמי, שהוא ידיעתו: מהו חסדי? מהו חטאי? באיזה ניסיון מעמידים אותי? מהי מצוותי? מהי תפילתי?

בחמשת ערוצי הדעת נודעים תפקיד, אפשרות, רצון, אתגר וטעות.

 חמש שאלות בהן אדם נישא מעל למאורעות, מעל למקרים, מעל לנטיות, מעל הפצעים. מתנהל מול יוצר העולמות.

            מה ניתן לי ואני יכול להשתמש בו? מה אין לי ואני פטור ממנו? מתי אני בורח או משתמט מתפקידי? איזה אל-כזב פוטר אותי מאחריותי או מטיל עלי אחריות שאינה שלי? מאיזו ידיעה קשה על עצמי ועולמי אני נמנע? איך ההימנעות הזאת מנהלת אותי, לפעמים במשך שנים, מכתיבה מסלול חיים מוגבל? אילו משימות ומעשים משבר לא פתור מטיל עלי? מה אני רוצה? מה נכון ברצון הזה? מה רק אלוהים יכול לתת לי?

 "ניסיון" הוא סיפור מסע בן עשור של תלמידים ומורם שיצאו לפגוש את שברי היחיד והתרבות. אחדים יצאו למסע מתוך כמיהה. לאחרים לא היתה ברירה כי נגמרו להם הדרכים הישנות. הספר מזמין את הקורא להרהר בשאלותיו. לכתוב את סיפורו שלו.

 "ניסיון" מתאר רגעים של שינוי מכונן שבהם למדנו לוותר על אשליית גדולת האדם. השתחררנו מדימויי כזב של אלוהים שאותו חשבנו, בטעות, לבעל הסמכות. התמסרנו לשליחות ייחודית שהוטלה עלינו בתוקף נסיבות חיינו, וגילינו מעיין מרפא שמימיו מאחים פצעים שלא הגלידו מעולם.

            עשרת שערי הספר מלמדים להקשיב לכמיהה, לגלות אהבה, למצוא אלוהים בזיכרונות שמחה, להשתחרר משעבוד, לעמוד בקשיים שנדמו גדולים ממידת האדם, לשאת תפילה אישית. פרקי עיון והדרכה מופיעים לצד סיפורים אישיים. לפעמים סיפור מקדים למדריך. לפעמים המדריך פותח את השער. לפעמים הם באים לסירוגין.

            "ניסיון" נכתב לקריאה איטית. פרק או שניים ביום. ישנם שערים שאולי ידרשו יותר מקריאה אחת. ישנם פרקים שעשויים לעורר רגשות שקשה להכילם. מותר לדלג על פרקים כאלה ולשוב אליהם בזמן אחר.

            המספר בספר הזה הוא לעתים תלמיד זה, ולעתים תלמיד אחר, לפעמים הוא המחבר. "אנו" הם שותפי המסע, תלמידים, מורה וקוראים. כשכתוב פה "איש" הכוונה היא תמיד גם לאישה. כשכתוב אדם, הכוונה היא לאדם וחווה. "אתה" – היא פנייה ישירה לקורא, "הוא" – תמיד גם "את", הקוראת. "אתה" הוא לפעמים שר ההוויה.

ניסיון עטיפה חזית (להקליק)

מכתבים

סיפרתי לה זיכרונות… ופתאום עצרנו, ושמנו לב שאני מתמקדת באירועים שמחים שהיו לי בקיבוץ שלא דיברתי עליהם בעבר! והיא אמרה לי, "את מבינה את השינוי שמתרחש פה?  ההבדל בין איך דיברת על השנים בקיבוץ ואיך שאת מדברת עליהן היום?"

אני מרגישה כאילו ענן שחור שכיסה חלקים רבים של חיי ומנע ממני ליהנות ולחגוג את השמחה והחסד שישנם בחיי, התמוסס.  ואני עומדת במקום חדש/ישן – אותו מקום עם נוף אחר ואופק רחב ומרהיב. אני יודעת שבזכות ההשתתפות שלי בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" אני חווה את החיים אחרת, יותר בהירים ויותר שמחים. וגם כשהם פחות שמחים, יש בי פחות פחד והרבה יותר אמונה ואני יכולה להירגע ולהיות בקושי וללמוד מה שדרוש כדי שאעמוד בניסיון.

אני מודה לבורא עולם על המתנות שקבלתי לאורך תשעת השנים שאני משתתפת בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות". על הגאונות שלך, יאיר, להשתמש בעבודה בחברותא לעבודה אישית ולתרגול דברים שלמדנו בשיעורים אתך.

אני מודה לבורא עולם על העבודה בשיעורים של קבוצות העבודה שאתה מוביל, מלאי חסד ואמת, תעוזה, רגישות ויצירתיות. על הברכה להשתתף בלמידה כל כך אישית שהיא גם עבודת ה'. 

אני מודה לבורא עולם, על הזכות להיות עדה לצמיחה האישית שלך, יאיר, במשך השנים.  על הזכות להשתתף במסע מעניין ומאתגר עם מורה דרך שמוכן להקשיב, לשנות כיוון כשמתאים, להמשיך בכיוון כשמתאים, שמשתוקק ללמוד בעצמו על עצמו ועל בורא עולם ושמהווה דוגמא אישית של מי שדורש אלוקים. על הזכות לראות איך שמקום החסד גודל וגודל בחייך, וללמוד ממך ולהגיע למקום שתחושת החסד נוכחת הרבה יותר גם בחיי.

אני מבקשת שאלוקים יברך אותך, יאיר… ושתזכה לפתוח עוד הרבה לבבות לעבודה עמוקה של ה', של תיקון אישי ותיקון עולם.                     

שרי לנס

*****

ישנו קולה של החברותא – ארבע אנחנו ביחד כמעט חמש שנים וכל שבוע, במשך שעתיים, לומדות זו את זו, קונות זו מזו, מאירות זו לזו, מוכיחות זו את זו ובעיקר בנינו לנו אהבת אמת וחיפוש אמת אחר רצונותינו העמוקים והרגישים ביותר.

וישנו הקול הקבוצתי. מזה חמש שנים, בכל שבוע, אחת תביא עצמה. והקבוצה כולה תשאל, תדרוש אלוהים עבורה, תתפלל את תפילתה, לעתים כי שלה דמומה מכאב, תנסח מחדש רצונות, תעודד להביט אחרת, תהיה החסד שלה.

ועל כל קווי החמשה הזאת, בנחישות, בחיפוש, בשאילה נבונה, בהחלטה, בהומור שזור, בהתעניינות יוצאת דופן ודוגמא אישית, בחיבור לאקטואלי והזמנה לתור יחד לעומק. בהזמנה להסיר שקרים, לחקור סליחות מוקדמות מדי, לברור זיכויים אפשריים. על כל אלה יאיר כמו סורג המפה המעניינת הזו שבה חייו וחיי וחיי חברותי וחיי הישראלים וחיי היהודים מקבלים עיגון, ביטחון, הסכמה לחיים שייכים, מלאים ומחוברים יותר, בהודיה, בפליאה ובתפילה חיה.

תודה רבה עד מאוד,

רינה כורש

*****

בתום עשור להשתתפותי בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות" כתלמידה וכמנחה, ברצוני להביע

את תודתי העמוקה לך, על שזכיתי להשתתף בתכנית כה מצוינת, כה מעשירה, כה מעמיקה

וכה רבת חסד.

למעלה מ-40 שנה אני פסיכולוגית, ובמהלך שנים ארוכות אלו עברתי

טיפולים במספר גישות וגם השתתפתי בהרבה מאד השתלמויות וסדנאות טיפוליות.

 נעזרתי והפקתי תועלת מחלק גדול מהן, אך מעולם לא הרגשתי משיכה כה חזקה לגישה

 זו או אחרת, כפי שאני מרגישה לגישה שלך, ומעולם גם לא חוויתי שינויים אישיים כפי

 שחוויתי בתכניתך.

 אני רואה בך שילוב מרתק של תרפיסט מעולה ושל אדם עתיר ידע במחשבת ישראל. פתחת לי שער רחב ליהדות.

 אני מוקירה גם את הברית שנרקמה בינינו במהלך העשור- ברית שמושתתת  על מחויבות ואמון, על פרגון הדדי ועל נדיבות רבה מצדך, ואשר תורמת מאד לצמיחתי האישית והמקצועית.

 חנה ברוק.

 

*****

ליאיר המאיר

גידלת אותך ואותי במשך השנים.

בגיל ששים ושבע המשכתי לחפש מוצא לשאלות הלא פטורות של חיי.

קבוצות התמיכה שיצרת היו בעיני מעבדה לפיתוח הספר "לדרוש אלוהים" ולספרך הבא שעתיד להתפרסם בקרוב.

לאורך השנים אתה יאיר עם הקבוצה הייתם מקום בטוח להביא את שאלות חיי הלא פתורות.

קיבלתי תשובות וגם פתרון.

למדתי לאחרונה שלא הכול נתן לפתרון ולמדתי לחיות עם זה בשלום.

זכיתי לתקן את הקשר שלי עם בתי והיום יש לי מקום חם ומכיל בחיק משפחתה.

נפלא בעיני שמצאתי מורה שממשיך ללמוד אינו קופא על שמריו וממשיך לדרוש מעצמו ומתלמידו.משנה לשנה אתה גדל ואנחנו אתך.

מאחלת לך שנים רבות של עשיה עם צבא לומדים אתך.

מתלמידתך הנאמנה,

שוש הרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

"הפסיכולוג שפיטר את אלוהים" נשלח אתמול ל Ynet על ידי דוברת אגודת "אנוש", שבכנס השנתי שלה הרציתי השבוע.

המאמר זוכה למאות תגובות מקוטבות.

הוא "מכונן" לחלק מן הקוראים,

ומעורר התנגדות עזה אצל אחרים.

גירסה מוקדמת וארוכה יותר של המאמר הופיעה בעבר באתר "פסיכולוגיה ביהדות".

שבת שלום

יאיר כספי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4383076,00.html

הסיפור משתנה

מתנת ההודיה חלק ו'

הסיפור משתנה

יאיר כספי

 הודיה היא הפוגה במרוץ. שעה של התבוננות בדברים שאתה לא רגיל לראות. היא מלמדת שחשיבה היא לפעמים בחירה, ואפשר ומותר לחשוב על מקום מרגיע, חבר נאמן, אהבה לא מותנית, במקום על דברים אחרים. היא משיבה לי בערב שמחה מן הבוקר. מאפשרת לחזור ולהזין את עצמי במקורות חסדי הישנים. אבי שאהב אותי והלך, חוזר לבקר. מתנתו מתקיימת בי כל הימים.

 הכרת תודה משנה את סדר החשיבות של האנשים שאתה פוגש היום. אפשר שתגלה כי דמות שולית, לכאורה, מביאה לעולמך הרבה יותר מן האיש שלהכרתו אתה מייחל. ראיית החסד בכל מקום שבו הוא נמצא משנה מעמדות בחברה. אב הבית שהזמין אותי לשתות עמו קפה שעשה חימם את לבי. הפרופסור הנודע, שהביא לי מאמר שכתב, ביקש ממני תשומת לב. בסוף היום רק אחד מהם הופיע בדברי תודתי.

 הודיה מלמדת את בעליה להבחין מתי נותנים לו. ואיזה נתינה ממלאה בו מחסור. הודיה לאורך זמן, מגלה מי אוהב אותי, ומופיע שוב ושוב ברגעי חסדי, ומי מתחזה לנדיב.

 הכרת תודה לאורך שנים מלמדת את אנינות טעמו של חסד, כמו זו של חובב המוסיקה או היין היודע להבחין בדבר המצוין. היא מפתחת כישרון לגלות מחוות זעירות בעלות משמעות גדולה ומגלה את הזולת כשליח של ההוויה  נדיבה.

 הכרת תודה מרימה את המובן מאליו ועושה אותו יקר וחשוב. יסוד של קיום. הדבר ממנו אני חי היום. היא מגדלת את היכולת להיות מוזן מאירועי היום הצנועים, הופכת הזדמנות פשוטה לברכה, ויום רגיל לערב חג.

 הודיה היא שיעור בענווה. היא מגלה שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן. אתה תלוי יותר משאתה עצמאי. אתה זמני אבל למזלך, מקור חסדך, נצחי.

 כשהאמנתי בבני אדם מדדתי את עצמי על ידי השוואתי לדמות "אדם מושלם" שיש לו, כאילו הכול והרגשתי כישלון. כשחשבתי שאני מרכז העולם, הרגשתי שמגיע לי הרבה יותר ממה שקיבלתי, וחיי היו קיפוח בלתי נסבל. כשנהייתי פחות חשוב, הופתעתי לגלות אנשים שאהבו אותי ונתנו לי יותר ממה שנתתי להם.

 עשרה אנשים אהבו אותי. חלקם הלכו. חלקם נפטרו. חלקם הפסיקו לאהוב. אחד בגד. שניים חזרו. כולם אהבו.

 מה נכון לזכור מן הסיפור? הבחירה לזכור בעיקר את הפרידה, הבגידה, המוות, אבדן האהבה אומרת שיש כאילו בעולם דבר שאינו נגמר. בעלות מלאה. שליטה גמורה. הבחירה לזכור בעיקר את שעות החסד, הנדיבות, ההתעלות, יודעת את המצב האנושי. מודה על אפשרות לחוות אהבה לזמן קצוב, בעולם שבו הנצח שייך למארח בלבד.

 הודיה משנה את סיפור חי. היה מי שאהב אותי. קיבלתי תכונה טובה. ישנה רשימה חשובה שאני נכלל בה. נתנו לי הזדמנות חשובה. קיבלתי את ההנחה שביקשתי. ישנו יתרון שניתן רק לי. הייתה ציפור אחת שרק עיני ראתה. ישנה אישה השמחה לראותי. היה רגע שהעולם היה שלי.

 הודיה משחררת את בעליה מן השעבוד למחוות גדולות, מהציפייה לפרסים. מתחושת הקורבנות. מחשיבה על אסונות. הודיה, פעם ביום, מחלחלת לאיטה ליום כולו. לרגעים שבהם חסדים מתקבלים.  הנה, אומרים, עכשיו אני מקבל דבר שיכנס לרשימה. תודה. חיפוש היש מגלה נתינה שאינה נגמרת. מקום שאפשר לקבל בו עוד. כלל שצריכים.

 הודיה  מגלה כי אפשר שיש לך מספיק. לא חייבים לחפש עוד. פח שמן שפעם ניתן יאיר הרבה ימים. השפע הנגלה מפוגג את הפחד שלא יהיה ומוליד רוגע ושביעות רצון.

 

 

הודיה למתקדמים

הודיה למתקדמים

יאיר כספי

 הכרת החסד היא תהליך מחקר ארוך. מטרתו: שלא תישאר מתנה אחת שקיבלת בחייך ולא הוכרה, נרשמה, נזכרה, הזינה אותך. שתלמד להיות נפש מברכת היודעת את כל חסדה. שתלמד לזהות את שליחי חסדך. שתכיר חסד בכל פינה בעולמך.

 הודיה על נושא

לאחר כמה חודשי הודיה אפשר להתחיל לפתח יסוד אחד של חסד בנושא מסוים. שבעה מתנות שקיבלתי בעבודה הזו. בבית הזה. בילד הזה (כדאי להתחיל מן הילד שקל לראות את מתנותיו ולהגיע בהדרגה לזה שקשה לראות מה הוא נותן).  העמקת תודעת החסד בנושא מסוים מלמדת לראות מחוות קטנות. שנייה של חן. רישום חסדו של ילד שקשה אתו היום עשוי להחזיר את הקושי למשקלו הנכון.

 הודיה על מתנות בפרקי חיים

לאחר שהתבסס מקומם של חסדי התקופה האחרונה, החיים, והיום, מוצע להחליף לפעמים את אחד הפרקים, ולהתמקד לחילופין בלימוד חסדים מתקופות שונות של החיים: מתנות הילדות, הנעורים, הבחרות, וכל עשור בחיים. אפשר גם סתם להיזכר בחסדים מכל מיני זמנים.

 תקופה שמתנותיה רבות מזמינה לשאול: מה עשיתי נכון באותה עת?

תקופה שמתנותיה מועטות מזמינה לשאול: מאיזה אליל שווא ציפיתי לקבל את חסדי באותה עת?

 רשימות אישיות

עשה לך רשימה של אוהביך מכל התקופות. ורשימה של רגעי בטחון. ורגעי שלווה. ורגעים של שפע וסיפוק. אם יין אהבת, או אוכל מיוחד, נא ציין את הארוחות או היינות שבהם חשת חסד מיוחד. האם היו יצירות שהצליחו להעביר לך את מתנת יוצרן?

  אהבה שאינה תלויה בדבר

מי שלא זכה בה, כמהה לאהבה שאינה תלויה בדבר, המכריזה עליו רצוי, ונכון. נחמד ומיוחד. אהוב כמות שהוא. מעורר התפעלות. נציג של חן נשגב.

 אבל צריך להיזהר. במקום שבו מאלילים אנשים מאמינים שאהבה היא רק אהבה ללא תנאי, כאילו שיש בינינו כאלו שהגיעו למדרגת אהבתו של אלוהים.

 הכרת המגבלה האנושית תזמין אותנו להסתפק בגילוי יחסים של נתינה וקבלה הדדית, שבהם, לרגעים, מישהו יכול היה להתעלות מעל צרכיו, ולתת לנו דבר שאפשר ולא נוכל להשיב עליו. האם תוכל להיזכר באנשים שהייתה לפעמים בנתינתם איכות כזאת? אנשים שרצו לתת לך כי גילו שאתה צריך דבר מה שהם יכולים לחלוק.

 מי ראה אותך? מי התפעל? מי נתן לך יותר ממה שנתת לו? מי נתן לך ולא ציפה לתמורה? מי נתן לך מתנה שלא תוכל להחזיר? האם אתה מכיר סיפור על נתינה כזאת? לפעמים נרצה להודות על חסד מרגש, שלא אנו היינו מקבליו, אבל היה בו גילוי חשוב של מותר האדם. תקווה לאנושות.

 מתנות כאלו מגלות כי יש לי סיכוי לקבל גם אם לא אתן. ולא אוכל לדרוש. או לשלוט. או לכפות. ידאגו לי גם אם לא אצטיין.  לא אציל. לא אקריב. לא אספוג בלי גבול.

 

חסדו של משבר

מתנת ההודיה חלק ד': חסדו של משבר

יאיר כספי

ישנן מתנות שאי אפשר היה לקבלן אלא דרך משבר או כישלון שתבעו שינוי ובחירה בדרך נכונה יותר. ניסיונות שלמדנו מהם דבר חשוב הם מן היקרות שבמתנות החיים. הן מגלות שהחסד האלוהי יכול להימצא באתגר קשה כמו שהוא נמצא בנדיבות. ראיית המתנה בניסיון מאחדת את הנותן והלוקח בלבנו.

א. "תודה על הפסיכוזה שלי, בגיל 19. הייתי ילדה אילמת שהסתגלה לצורך של אמה לעסוק בעצמה ולמדה לא לבקש מאומה. מחלתי נתנה לי רשות, לראשונה, לגייס לטובת עצמי את כל המשפחה".

ב. "המשבר שנקלענו אליו בעקבות מות אבי והדיכדוך של אמי, בעקבותיו, גילה לי דוד שלא הכרתי לפני כן, שנכנס לחיי, ולימדני שאנשים שונים יכולים ומצליחים למלא בחיי תפקידי אב ואם".

ג. "הייתה לי בת שנפטרה בגיל שנה עקב רשלנות של בית החולים שטיפל במחלתה. בעקבות המשבר, בתחום אחד של החיים, האחריות לבריאות בני המשפחה, תבעתי ולקחתי לעצמי את ההובלה. לא הייתי מוכנה יותר לקבל את תפקיד "סוג ב'" שאליו הייתי ממיינת את עצמי בכל מקום שהגעתי אליו".

ד. "תודה על הסרטן ששלחת לי, שהרשה לי להכיר בחולשתי, לפרוש מתפקיד האימא הגדולה, ולהרשות לחברי, משפחתי, ואנשי המקצוע, לטפל בי. לראשונה בחיי הרגשתי שמגיע לי ונתתי לאנשים לתת לי".

ה. "נזדעזעתי לגלות את הדחייה וחוסר הסבלנות שעוררה בי בתי התינוקת, והייתי חייב להיפרד מדמות "האב הדגול" שניסיתי להיות, ולפתח אבהות צנועה יותר, כזו שמכירה גם במגבלותיי וצרכי".

ו. "משבר המתנה שלי היה דיכאון ממושך שפטר אותי, סוף סוף, מתפקיד "הילדה המוצלחת והשמחה של המשפחה" והרשה לי להביע, לראשונה בחיי, כאב ומחסור".

ז. "חבר ותיק וקרוב, שעשיתי איתו שותפות עסקית, רימה אותי. בגידתו הוציאה ממני אכזריות ונקמנות שלא ידעתי שקיימות בי כלל ושחררה אותי מתדמית "הבחור הטוב", שצמצמה את חיי שנים רבות".

ח. "תודה על סכרת נעורים, שפרצה במפתיע בסוף שנות העשרים שלי. המחלה הוציאה אותי ממסלול הדוקטורט בפילוסופיה, וחיפוש התיאוריה על  משמעות הקיום, והפגישה אותי עם גופי, עם האוכל שאני מביא לפי והאחריות ליום יום האנושי".

ט. "תודה על הקשר עם העבריין, שהורי תעבו, וכמעט הרס לי את החיים, אבל שיחרר אותי סופית מתפקיד הבת שחייה לפי הציפיות שלהם".

י. "תודה על פרידה לניסיון שעשיתי מארוסתי, שגילתה לי עד כמה אני זקוק לאישה שיכולה להכיל את תלותי בה".

י"א. "תודה על גירושי מבעלי הראשון, שגילו לי דבר שלא ידעתי על עצמי: אני יכולה לחיות לבדי. אני שמחה כשאני עם עצמי".

י"ב." תאונת דרכים שעברתי כפתה עלי פרישה מקריירה תובענית. בתקופת השיקום הארוכה גיליתי  אצלי עולם פנימי שקיומו לא היה ידוע לי".

מתנת ההודיה חלק ג': קשה להודות

מתנת ההודיה חלק ג':

קשה להודות

יאיר כספי

אני רושמת המון חסדים ולא מרגישה הכרת תודה.

את מנסה לפצות בכמות על האיכות. נסי לרשום פחות ולהתרכז  רק בחסדים שמעוררים בך התרגשות.

רישום הדברים שיש לי בעולמי עורר בי פחד שיילקחו ממני.

הפחד יודע דבר על תלותנו בנותן חסדנו ועל זמניותם של כל מתנותינו. זהו הצער הקטן מצוי לפעמים ברגעי קרבה גדולים. אי אפשר לזכות בהם בלי לשאת ידיעה על מצב האדם.

ניסיתי לרשום את מתנותי והשתלטו עלי מחשבות על דברים רעים שעלולים לקרות.

אתה מגן על עצמך בהכנות לכל האסונות האפשריים. כדי ללמוד להודות תצטרך לקחת חופשה מהנטייה הזאת. לדחות את הפחד לשעה מאוחרת יותר. להבטיח לו שיקבל מקום וזמן אחר. אפשר כי לאחר פגישה עם נותן חסדך, תזדקק פחות להכנות שאתה עושה לפגוש את בעל דינך הקשה.

אני חושש שאם אגלה שיש לי הרבה אאבד את המוטיבציה להתקדם.

להפך. עיסוק בכישלונות משמש לפעמים כדי להקטין אחריות, כי אולי אין סיכוי למאמצים. זיכרון ילדות קשה נותן לפעמים פטור מדומה מאחריות ומאפשר להציג תביעות לפיצויים. התמקדות בחולשות יכולה לשרת את הרצון להימנע ממעשים. גילוי מתנות נשכחות וכוחות חבויים מזמין עשייה, נדיבות, נותן תקווה לתפילות.

ניסיתי להודות ולא מצאתי כלום, כי אני כועס על כולם.

מתאפשר שהייתה לך שעה יפה עם בעל חיים? רגע שהתרגשת לקרוא שורה בספר? פריחה יפה שראית בדרכך? אין להודיה שום רשימה שחייבת להיכלל בה. רק אותם דברים, לפעמים מיוחדים מאד לך, שהם מתנה בעולמך.

הייתי מדוכא ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר טוב בעולם.

הברכה היא הכרח קיומי בתקופות של דכדוך, דאגות, פחדים, ספקות וכעסים. לפעמים היא הפעולה היחידה היכולה להוציא אדם, לשעה קלה, מעיסוק באובדן או בכישלון. אפשר שתגלה דרכה כי דיכאון אינו האפשרות היחידה לפרש את הקורה בעולמך.

נזכרתי במשפט נחמד שאמי אמרה ועלה בי החשש שהיא תרצה ממני דבר מה בתמורה.

אפשר שאמך לוקחת ממך יותר ממה שהיא נותנת. כדי להכיר את נותן חסדך כדאי לציין בתחילה רק רגעים של נתינה לשמה ולא למנות מקומות שבהם יש ספק בכוונה.

משהו שבור אצלי והודיה אינה משנה את מצבי הפנימי.

הכרת תודה היא מרכיב אחד בתיקון האנושי ולא תעשה לבדה את כל העבודה. אבל הודיה מכינה את הקרקע ליסודות הבאים. אם תכיר רצון אמיתי לתת לך, אפשר שתוכל לסמוך על הנותן גם במקום שהוא מקשה עליך.

הכרת תודה היא שיגרה שאני מקיימת שנים רבות וקשה לחדש לי בה.

אפשר שאינך זקוקה לעזרה כדי ללמוד הכרת תודה. חסרה לך אולי יכולת הפוכה: לערוך לפני בורא עולם רשימת תרעומת. להשמיע צעקה.

נחמד לגלות שגם אני קיבלתי בחיי כמה מתנות.

"גם אני" רומז שחווית החסד שלך שמה אותך בסוף רשימת המקבלים. לאחר שכל אחיך קיבלו את מנתם. חפשי את האנשים ששמו אותך ראשונה. או את המקומות שבהם רק את קיבלת דבר מה.

דרשתי מכל המשפחה להתחיל כמוני להגיד תודה.

את חוששת שהכרה בחסדי בני משפחתך תעשה אותך תלויה בהם וחייבת להם יותר ממה שהם חייבים לך. הודיה, לאורך זמן, מגלה את מקור חסדך, ומקטינה את תלותך בשליחיו המקומיים.

למה אני צריכה להגיד תודה על דברים שעבדתי עליהם כל כך קשה?

ברכתך מגלה רק את המקומות שבהם עשייה רבה שלך הביאה תמורה. כלומר את חוזרת ומכריזה על עצמך כמקור הברכה. בקשי את המקומות שבהם קיבלת בלא שעשית מאומה. חפשי איפה היית אהובה.

אם אשתי לא מופיעה ברשימת נותני חסדי, האם צריך להתגרש?

לפעמים היעדרותו של מישהו מעידה שלא מקבלים ממנו הרבה. ולפעמים אפשר שהוא נעדר כי אנו מתקשים להכיר במתנתו. מסרבים להכיר בתלות בו ובהזדקקות אליו. דורשים שייתן דברים שאין בו ומסרבים לראות את מה שהוא יכול ומוכן לתת. אפשר שאתה נמנע מלראות את מתנותיה של אשתך, כי אתה חושש ממחויבות כלפיה.

אני מפחדת לגלות שלא אמצא על מה להודות ואצטרך לעמוד מול מציאות חיי העגומה.

בהודיה, כמו ביחסיך האחרים, את מנוהלת מול שופט מחמיר שיגלה לך בעוד רגע עד כמה את גרועה. כדי ללמוד להודות תצטרכי להסתכן באמונה ובתקווה לפגוש אחד שמנסה לתת לך מתנה.

אני מפחד לגלות שהמצבי טוב יותר משאר בני המשפחה.

אם תרשום לפני אלוהיך את מתנותיך, אתה חושש, הוא ידרוש ממך מייד לחלוק בהם עם אחיך. זהו אל כזב שמזכיר קצת הורים שקידמו אח אחד כדי להעביר אליו את אחריותם לאחיו. חפש בברכותיך מתנות חינם שלא באו עם משימה בצידן.

מתנת ההודיה חלק ב': אבדן החסד

אבדן החסד

יאיר כספי

 המהפכה הטכנולוגית העצימה אותנו. אנו יודעים יותר. יכולים יותר. מחוברים לכוחנו. מגלים צרכים ודורשים את סיפוקם. מגיע לנו יותר. אבל אבדה לנו חלק מן היכולת להרגיש. לשמוח בחלקנו. אנו עוסקים במה שאנו רוצים שיהיה, במרדף אחר הדבר הבא. במקום במה שיש עכשיו. העיסוק במתנה שמגיעה לנו מחמיץ את מתנת היום.

 למדנו לקחת ואיבדנו את היכולת לקבל.  למדנו לתבוע את הטוב ביותר, ואיבדנו את הטוב הרגיל. למדנו להתפעל מהילד הנפלא והמדהים, והוא איבד את היכולת להכיר תודה כי מגיע לו הרבה יותר. ציפינו להפוך לבני אלים, ואיבדנו את היכולת לשאת  עצב, מגבלה, פחד, אבדן. מצב האדם נעשה סימן לכישלון.

 הכרת תודה סותרת את סיפורה של תרבות זמננו. היא מגלה שאנו מקבלים יותר ממה שאנו נותנים. שאנו זקוקים לחסד, ואיננו עצמאיים. שאיננו שולטים במה שיש לנו, שניתן בהשאלה, ונצטרך, יום אחד, להשיבו לבעליו.

הכרת תודה נוגעת בכמיהה ששום טכנולוגיה לא יכולה לספק: גילוי אהבת שאינה תלויה. לא בידע, לא בכוח, לא בכסף,  לא במעמד. דודה חיה שמחה מאד בכל פעם שהייתי בה לבקר אותה בילדותי. היא הייתה מכינה לי אוכל נפלא ושמחה בשמחתי.

במסורת אמונת הייחוד הודיה היא פעולה יומית של תיקון מעמדו של אדם לפני יוצרו: הכרה בעולם כמתנתו. הכרה בחיים כמתנתו. הכרה בבאי עולם כשליחי חסדו. אני נוסע עכשיו באוטו שנבנה בעזרת החכמה שחלקת עם בני אדם. יכולתי לקנותו תודות לשפע שהענקת לי. התזמורת שמנגנת עכשיו אצלי, היא נס שעשית במיוחד בשבילי. החנייה שמצאתי היא הוכחה סופית שאתה אוהב אותי.

 או, כמו שאומרים, קמת בבוקר? ברוך השם. כל השאר בונוס.

 אבל, המסורת היודעת את החסד, הפכה לדת שצריכה להבטיח את קיומה, ואיבדה במשך השנים את האמון במאמיניה. היא אינה סומכת עליהם שיגלו את חסדם לבדם. לכן היא נותנת להם רשימה של ברכות שעליהם צריך לחזור, גם אם לא קיבלנו את מרביתם. לאיש אין סמכות לשנותם. הרשימה, שנסגרה לפני אלף שנים, לא יודעת את רוב חסדנו היום.

 הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הדינמית שנבנו על מודל המחלה הרפואי המעניק את  עיקר תשומת הלב לפתולוגיה, ויתרו על הכרת תודה. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והגישה הנרטיבית החזירו משהו ממנה לסיפור האנושי כשהן מלמדות את המטופל לספר מחדש את סיפורו באופן שלא יוציא אותו כישלון. הפסיכולוגיה החיובית מתחילה מהכרת חסד, בלי לומר למי מודים, ובדרך כלל מתוך הסתפקות ברישום חסדי היממה האחרונה. ההתבוננות במתנות היום לבדן, מחמיצה הרבה מהדברים העומדים בעולמנו וקיימים. מתנות יקרות שהתרגלנו אליהן והן, כאילו, מובנות מאליהן.

 רישום קבוע של רגעי חסד, גילה המחקר בפסיכולוגיה חיובית,  מביא שמחה, מגדל תחושת ערך וקבלה עצמית, משפר יחסים בין אישיים, מפתח יכולת לבקש עזרה כשצריך, מקטין דכדוך וחרדה, משפר את השינה.

 מפעלנו לוקח לך יסודות משני עולמות ומרכיבן: הכול מתנה, ומוטלת עלינו אחריות אישית ללמוד לבדנו את חסדנו המיוחד ולהודות עליו. אל תסמוך על מי שאומר לך שהכול תלוי בך. אל תסמוך על מי שתובע ממך לדקלם תודה.

מתנת ההודיה חלק א': כיצד מודים?

רגעי הדעת:

מתנת ההודיה חלק א'

כיצד מודים?

 יאיר כספי

טוב להודות לך. כשאני מודה לך טובך נרשם אצלי. מתקבל בברכה.

חלקו נשלח אלי לפני זמן רב והושאר בכניסה. בעמדת המתנה. לא הופנם. לא נחגג. לא הזין את נפשי.

תודה לך מתקנת את נטייתי ליחס את העולם לעצמי. תודה לך מודה בתלותי הגמורה ביוצר האור, והאדמה, אוויר לנשימה בדיוק במידה נכונה. תודה לך שהזמנת אדם להשתתף במפעלך. תודה על ההתחשבות במגבלה האנושית, הרשות לטעות ולתקן. לשוב ולמצוא אותך לאחר שאתה אובד לזמן מה.

תודה על האפשרות לבנות תרבות. ובעיקר, תודה על הרגע שבו קיבלתי דבר שלא עשיתי בשבילו מאומה. גן שהיה נטוע מימי קדם בעולמך. מתנות החינם שלך הן ההוכחה שאני אהוב בעולמך,  בלא השתדלות יתרה.

הודיה היא הכרעה, התלויה רק בי, להגדיל את משקלם של דברים מסוימים בעולמי, ולצמצם אחרים. למצוא את שותפי האמיתיים ולטפח אותם, ולהניח להתעסקות באנשים אחרים.

הכרת תודה היא מאבני היסוד של הידיעה העצמית, לצד חסרונותינו וניסיונותינו הלא פתורים, שמורים עמנו אוצרותינו הסמויים. הודיה היא השביל המוביל למקום שבו הם טמונים.

הודיה היא גם הפעולה הפשוטה והזמינה בין דרכי העבודה. היא נושאת עמה את יחסי העלות- תועלת הגבוהים ביותר. אם יש לך רק רגע פנאי לעצמך, שווה למצוא משהו להגיד עליו תודה.

על מה מודים?

משפחה. חברים. בריאות. עבודה. שינה מתוקה. תפילה שנתממשה. בטחון כלכלי. תובנה. אפשרות לתקן. סופו של רשע. זריחה. שקיעה. עולם. בריאת האדם. קידמה. הזמנה להכיר אלוהים.חביתה טעימה. עמק יפה. ציפור בחלון. שורה בשיר. ביצוע נפלא. זכות למלא תפקיד.

ההודיה נמצאת בפרטים

הכרת תודה מציינת את הדבר שניתן. מציירת אותו בפרטיו, ולא מוסיפה פירושים.

לא נסתפק ב"תודה על הילדים שלי". נציין שם, זמן, מה נתן, ומה קיבלתי. תודה על ציפורה בתי, שבשנה האחרונה מתקשרת לשאול לשלומי, ומתגלה בה צד בוגר, אימהי, ואני מרגיש בשיחות עמה אהוב גם כשאינה זקוקה למפתחות של המכונית.

והעיקר, תמיד, מה עבר אלי ממך דרך האיש, או המקום, או הדבר: תודה על אבי שסמך עלי, וממנו למדתי לסמוך על עצמי, ונודע לי בעל סמכות שהסמיך אותי.

איך לומדים להודות?

כמו התחלה של פעילות גופנית למי שאינו מורגל בה, בתחילה נדמה למתרגל שהעיסוק בהכרת תודה נועד לאחרים, אינו מתאים לו, ואין סיכוי שיתרגל אליו או ייהנה ממנו. ולא יוכל להתמיד. הודיה מפעילה חלק בנו שלא הפעלנו לפני כן, ואפשר שיכאב כשהוא נמתח לראשונה.

מתחילים במתינות. אפשר שיהיה קושי בתחילה להזכיר יותר משניים שלושה פריטים בכל פרק של הודיה. או שנתקשה להרגיש את הכרת התודה ושמחת הקבלה. בהמשך נלמד לראות מתנות שחמקו ממבטנו. אפשר שנידרש להתגבר על הרצון לראות שחורות או להתלונן. אפשר שנתקשה להאמין בנוכחות החן.

כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות, ומשמעת. למצוא לה שעה קבועה ומקום נעים. לפנות לה זמן, לפחות חצי שעה בתחילה. להיעזר ברישום. אפשר להודות בקול. אפשר לצעוק באוטו בזמן הנסיעה, כאילו מדברים בטלפון.

למי מודים?

לך. או לך (השכינה). "תודה לך על"… ההודיה לך עושה אותך נוכח ברגע זה.

"תודה על" סתם. בלי להגיד למי, נותנת לדברים משקל גדול מדי. מאלילה אותם. ומחמיצה את הנותן.

האם זה כמו להודות לאנשים, רק לאלוהים?

הודיה לבורא עולם שונה מהותית מהודיה לבני אדם. כשאני מודה, למשל, לשבעת חברי הצוות שלי על השנה האחרונה, אני מודה לארבעה שעבדו קשה, והשקעתי בהם הרבה. אני מודה גם לשניים שלא תרמו, בתקווה שיתרמו בשנה הבאה. וישנו אחד שהוא מתנה בשבילי.

כשאני מודה לבוראי אפשר שרק חברי האחרון יופיע כחסדי. הוא שואל מיוזמתו אם יוכל לעזור כשהוא רואה על פני מצוקה. הוא נותן לי הרבה יותר ממה שדורשת המשרה. הוא מייחס לי, בנדיבותו, את הצלחתו. כשאני מודה עליו אני מכיר בהזדקקותי לו, ובתלותי בך, שולחו. הוא מביא אלוהים לעולמי יותר ממה שאני נותן לו.

חובה להודות

הודיה מלמדת כי אחת מחובות היסוד האנושיות של האדם היא  להכיר בחסדו. ליהנות. לקבל מתנות. לשמוח. לנוח. לא לעשות.

הודיה היא תיקון יומי של המקום והמעמד האנושי. המקבל ואינו מודה עובד את עצמו כמטרת הבריאה או מקור הדברים. או מייחס את הטוב לדבר שהוא רואה ואפשר אולי לשלוט בו בדרך כשלהי ולהבטיח שהטוב לא ייעלם. בהודיה אני משיב נכסים שייחסתי לעצמי לבעלים האמיתיים. מזהה שליחים המעבירים לי מחסדי עולם.  מכיר בתלותי בנדיבות המקיימת אותי.

הכרת החסד באה לתקן נטייה רשימה אחרת שאתה מגדל: מה אין לי. מה מגיע לי ולא נתנו. מה לקחו. מי פגע. מי קיבל ולא אמר לי תודה.

ראה נתתי לפניך היום ברכה וקללה, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. אוהב הצרות, הדחייה, הטראומה, העצב, הפחד.

ההודיה מתקנת את הנטייה אנושית להאמין שדברים גדולים מאד הם האלוהים. כשרואה אדם לראשונה בחייו את היום הגדול, אפשר שיחשוב שפגש את מקור החיים. הברכה שמחייבים אותו בה במשנה "ברוך שברא את הים הגדול" משיבה לים את מעמדו הראוי כאחד מחסדיו של יוצר העולמים.

מה אסור לעשות בהודיה?

להגיד "אבל". להזכיר, לצד התודה, כאבים וחוסרים. הודיה היא מאמץ מכוון להתבונן ביש. בנוכח. בקיים. היא מצריכה להניח לרגע בצד את המקומות הלא פתורים, שאליהם נשוב בזמן אחר.

מה נוטים להחמיץ בתחילת הדרך?

את הדברים הברורים. הקרובים לעין ביותר. שכאילו תמיד היו. היכולת שיש לרובנו לבחור עיסוק שונה מאבותינו. סופרמרקט שיש בו אלף מיני מאכלים וכסף מספיק לבחור מביניהם. תרופה שבלעדיה דלקת עיניים יכלה לגרום לעיוורון. שעות הפנאי שיש היום לרוב האנשים. זכויות שניתנו לפני שנים לקבוצת מיעוט שאליה אנו שייכים. מכונת כביסה. מיזוג אוויר. ענבי סוף הקיץ המתוקים. מכשיר קטן שבו אני יכול לקחת עמי את המוסיקה הטובה בעולם לכל מקום. אנשים, שהיו לכאורה שוליים בחייך, ומהם קיבלת כמה מן היקרות במתנותיך.

האם הודיה יכולה להזיק?

א. הודיה על דברים שלא נתקבלו, או לא היו מתנה, מנתקת את הקשר בין המילים לחוויה. ילד מנומס מדי אינו יודע את חסדו.

ב. אם מודים בעיקר כי מפחדים מאלוהים, יגדל האל שראוי לפחד ממנו.

ג. אם ההודיה מיחסת לאדם את מקור החסד ("תודה לילד הנפלא והמדהים שלי"), היא מגדלת אותו למקום שלא כדאי לו להיות בו: אלוהים קטן, ועושה אותי תלוי בו, כמקור כל הדברים הטובים שלי, במקום להכיר בו כשליח של חסדי.

ד. אנשים שמתרגלים להודות נעשים לפעמים שמחים בלי סיבה. לא נורא.

האם הודיה היא סוד האושר כולו?

לא. אין אושר למי שבורח מתפקידו. אבל, גם אין שמחה במקום שלא רואים בו אפשרות שניתנה. רשות לקבל בלא עשייה.

חסדים שלא נרשמו הם כמו…

המחאה המחכה לך, לשווא, אצל המעביד. אישה יפה שרצתה אותך, ולא שמת לב. פרס שאיש לא בא לקבל. מעטפה ובה הזמנה לבית המלוכה שנשארה סגורה.

הודיה בשלושה פרקים

נסה למנות מדי יום שלושה עד שבעה פריטים בכל אחד מן הפרקים הבאים:

פרק א': חסדי התקופה האחרונה.

נתחיל מן הדברים שיש סביבנו: מה השתנה לטובה בשנים האחרונות? מה נוסף ונברך עליו? מה הובן או נסלח?  תודה על אפשרות להתגבר על קושי מסוים. תודה על החלמה. תודה על חופשה נעימה. תודה על ימים שקטים. תודה על תקופה שבה שבתי ומצאתי אותך.

אחר כך נמנה דברים שעומדים וקיימים: יכולת כלכלית. בריאות. יציבות. קשרים. ההתבוננות בדברים שיש עכשיו בעולמי מלמדת שדבר טוב שהתרגלתי אליו אינו מובן מאליו. הטוב אינו הכרחי, או חייב. כל יום הימצאו הוא חסד שיש להודות עליו.

חלק מחסדי התקופה יחזרו על עצמם כל יום. מעמדם יוכר. נוכחותם תגבר. אך הודיה היא גם מחקר של טוב סמוי. נסה לראות היום מתנה אחת שלא הזכרת אתמול.

פרק ב': חסדי החיים

שער שנפתח לי, לפני שנים, ואני נכנס בו, כמובן מאליו, מדי יום. איש שהסמיך אותי למלא תפקיד בעולמי ובזכותו אני כותב היום. קבוצה שקיבלה אותי אליה והעניקה לי יסוד מזהותי, מישהו ששמע את קולי, ודרכו למדתי לשמוע את עצמי. תורה שסידרה לי את הדברים והבהירה לי את מקומי. יכולת שקיבלתי ובעזרתה התגברתי על קשיים.

תחומי עיסוק הממלאים את האדם בשמחה. נותני אהבה. מגלי אמת. אנשים, לפעמים לא האנשים "החשובים":  קרוב רחוק, מורה, שכנה, בעל מקצוע ועוד. אנשים שידעו לתת לי אלוהים. יסוד בקשר עמו שהכרתי דרכם. ואז, לא לשכוח, אציין מה כל אחד מחסדי הביא לחיי: יסוד של קשר עם יוצרי שלא היה לי מוכר.

כשאני נזכר במתנות חיי נדמה שאני עוסק בעבר, ולא היא. אני סופר דברים משם הנמצאים אתי היום. ולכן חלקם יחזרו על עצמם בכל פעם שנשוב להכיר במתנות החיים: אהבה ישנה שממשיכה לחמם את לבי. סמכות שהואצלה עלי וזמינה בידי. רשות שנתנה לי לפני שנים ורק היום הצלחתי להפנים. נכסי יסוד קיימים ועומדים שהזכרתם ממלאת את היום בנוכחותם ועושה אותם זמינים.

כמו בפרק חסדי התקופה, תן לזיכרון שולי לכאורה להפתיע אותך ולהוסיף מדי פעם שותף נוסף לרשימה הקבועה.

מחקר חסדי העבר אפשר שיגלה כי אהבה שאתה מחפש שנים רבות, כבר ניתנה. חסר היה מי שיפתח את השער ויכניסה.

פרק ג': חסדי היממה האחרונה

בחלק השלישי נעצור את הזמן. נניח בצד עתיד ועבר.  ונתבונן בחסדו של רגע קטן. נגדל את כושר האבחנה ונחפש מתנות זעירות, כביכול. תודה על מיזוג נעים. חביתה אוורירית. קפה טעים. סרט טוב. תודה שהאורחים הלכו סוף סוף. תודה על שמיים כתומים עם עננים סגולים. תודה על אור הבוקר, על מנוחת הליל, על בריאות ואוכל, על אהבה וחבר (ותודה לאמרסון).

מחווה קטנה יכולה להביא שמחה ושלווה, כשהיא מוכרת, מקבלת את ערכה, ומתגלה בה רמז לכוונת שולחה.

במקום לחכות ליום מיוחד אפשר לחגוג יום אחד, היום, כמיוחד. למצוא בו נדיבות שיש בה התעלות. יופי שרומז על הנשגב. הכרת חסדי היום מלמדת אותנו משהו מכישרונו של האמן, היודע לתת את כל תשומת לבו לעלה אחד מן העץ, הנעשה ביצירתו לעולם בפני עצמו: מסתורי, מעורר פליאה ויראת כבוד. שלם כשלעצמו.

על תעשה תודתך קבע. חלק ממנותיך עומדות וקיימות בעולמך. חוזרות בכול יום. נסה למצוא בהן דבר שלא ראית אתמול. נסה להוסיף לפחות פריט אחד חדש לרשימה היום.

חברי המועדון

רגעי הדעת:

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.   

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.  

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.   

 

 

 

 

האישה שאיבדה את המפתח

האישה שאיבדה את המפתח למקום שבו התחבאה

יאיר כספי

 עבודת אלילים

לא תקבלו ממני שום חומרים עלי. אם תנסו לומר דבר מה על תחושה שאני מעבירה לכם, לא אכחיש ולא אאשר את הנאמר. אינני מחלקת סימני דרך למי שמנסה להתקרב אלי.

דתי היא עמימותי: שתיקותי הארוכות. הדיבור האיטי הנחוץ לצורך מיון ושליטה על התכנים היוצאים מתוכי.

אם תאמרו דבר מה שנוגע בי, אפנה אתכם לכיוון אחר, שבו לא תמצאו אותי. איש לא ייכנס לנשמתי.

לאנשים קרובים מידע יימסר על תחום צר בלבד, בהתאם לסוג הקשר שיש להם אתי. המידור לא יאפשר לאיש לדעת יותר מדי.

ניסיון

האמת שאסור לדעת עלי, היא שמערך הטשטוש וההטעיה שבניתי נועד למנוע בכל מחיר את האפשרות שתבזו אותי.

הפתרון החלקי, שהציל אותי כנערה, היה הטמנה עמוקה של עצמי במחבוא, שאיש לא ידע על קיומו.

כל כך עמוק החבאתי את עצמי, עד שאפילו אני לא יודעת למצוא אותי. "לחם קל או דגנים?" היא שאלה מזעזעת בשבילי. היא מחייבת אני זמין שיודע מה הוא רוצה. בהעדרו אנסה לפתור אותה בעזרת ההיגיון, או רמזים למה שקובל בסביבתי. מה הזמינו האחרים היושבים בשולחן שלי? איזה לחם נוהגת להזמין אישה בגילי ובמשקלי? כשהתשובות סותרות אני אבודה לגמרי. "מה את מביאה בדרך כלל?" אתן למלצרית להחליט בשבילי.

בת ארבע עשרה ישבתי לבד על המרפסת של בית הורי. אמי נכנסה לרגע לשאול דבר מה והעירה "את לא צריכה לקלקל לכולם את מצב הרוח עם הפרצוף החמוץ שלך". באותה שנה עמדתי שעות לפני הראי, כדי לוודא שפני לא יבטאו יותר רגשות מתוכי.

כשהייתי מסגירה  דבר מה. קושי. עצב. הצלחה. שמחה. היו אחיותי והורי משתמשים בו אחר כך כדי ללגלג עלי. חייתי באימה מפני ביזוי קבוצתי. הפסקתי לדבר בחדר שהיה בו יותר מאיש אחד. גם בקשר אישי למדתי לומר רק את המעט ההכרחי.

בקשתכם, כמוקבל בקבוצתנו, שאספר לכם את הסיפור שלי, היא סכנת מוות בשבילי. אפשר שאתם מבקשים את טובתי כשאתם מתעקשים שאביא לפחות רגע מעולמי. עדיין איני יכולה לתת לאיש להכיר את המחבוא הסודי.

שמונה עשרה קצר

אנא אלוהי, שלח לי אביר שיפרוץ את חומתי. והשב אותי מן השמן הרותח שאשפוך עליו, והבליסטראות שאני נוהגת להטיח בגופו.

סלח לי על אלף הפעמים שבהם שיטיתי באנשים שניסו לגלות מי אני. וסלח לי על הפעמים שעוד אהיה חייבת להחביא אותי.

גאל אותי מעבודת המבזה שמולו החבאתי את עצמי.  גלה לי אם ישנו איש שלעולם לא יפגע בכבודי. גלה לי אם יש מי שלא ישתמש בחומרים שלי נגדי.

רפא בי את פצעי המבזה, שהיה מוריד את ראשי כל פעם שפתחתי את פי.

חדש בי אל שמח עמי. מצטער בצערי. מכבד תמידי. נעלה מאד על אחיותי ואמי. חדש בי אותך, גדול ונורא, שורף באשך את המנסה לבזותי. אנא הכר לי אלוהים שהאדם לא צריך מפניו להתחבא.

 

הרב שסירב להיות רב

רגעי הדעת:

הרב שסירב להיות רב

יאיר כספי

תיקון ליל שבועות נכשל. השמיים לא נפתחו. השכינה לא ירדה להיות עם הקהל. הציבור הגיע ומילא את חלל בית הכנסת שלנו. עשיתי את מה שאני יודע לעשות. השקעתי שבוע בעריכת שני דפי מקורות מן היפים שאני מכיר. הצעתי במייל לחברי הקהילה להביא עמם מקור קצר משלהם לנושא שנבחר.

פתחתי את המפגש במדרש אהוב עלי. חשתי בקשר שהמילים יוצרות ביני ובין בוראי, ובינו לשומעים. לימדתי כחצי שעה ואחר כך הזמנתי את המשתתפים להציג לנו מן המדרשים שהביאו עימהם. ומכאן הלימוד הלך לאיבוד.

השתדלתי להיות מדויק. שיתפתי. אפשרתי. נתתי מקום לכול הקולות. באתי בתחושה של חסד גדול: המדרשים מביאים אותי כל פעם מחדש לחוויה של קדושה והתרוממות רוח גדולה. לבית הכנסת שלנו הגיעו יותר משתתפים מאשר בכל אחד מהתיקונים שעשינו בשנים האחרונות.

שיקרתי לעצמי שאנשים רוצים לדבר. להביא בפני הזולת את עולמם. לזכות בהקשבה לקולם הייחודי. מעטים מבין המשתתפים הביאו מדרשים. אלו שהביאו לא הכינו אותם ללימוד ולא ידעו להזמין את המשתתפים לשיחה מעמיקה עליהם.

האמת היא שהמשתתפים רצו שאני אלמד. שאוביל. כך אמרו לי בסיום. הם לא הבינו למה הסתפקתי בהצגת מקור אחד בלבד מתוך העשר שערכתי בארבע דפים. למה נתתי לעצמי מקום כל כך מצומצם.

חטאי היה הוויתור על ההוראה. ועונשו היה השעמום שראיתי על פני האנשים. וסיום הערב, מוקדם מהצפוי.

אלילי היה "הרב המאפשר", שבניתי אצל עצמי בעזרת בית הספר לרבנות של התנועה להתפתחות יהודית. מצוותיו הם להזמין. לאפשר. להקטין את מקומי כדי לתת מקום לאחר. לבקש דעה שונה. להסמיך את חברי הקהילה לפרש כל אחד לעצמו את התורה. "לא תעשה" של עובדי הרב המאפשר כוללים: לא תביא אמת אחת כאילו אין בלתה. לא תכפה את דעתך. לא תוביל. לא תיתן לאיש להשתלט על הציבור. או, בקיצור, לא תעשה מעצמך רב. וגם לא תעשה לך רב. פלורליזם  מעל לכול.

ניסיוני הלא פתור הוא הרב ראובן שלימד אותי גמרא בישיבה התיכונית והשתיק אותי כשניסיתי לדבר: "טיפש שאינו יודע שהוא טיפש, מעז לייחס משקל להרהורי ליבו שנרמז בהם כאילו דווקא אליו הגיע מידע שונה מדעתם של גדולי הדורות".

ניסוני הלא פתור היה אבי שדיבר באותו קול, שעדיין צרוב באוזני. פרשן קפדן של שולי ההלכות. רדה בבני הבית באכזריות, בשם מנהג שלא קיימנו, לכאורה, כיאות.

דמות הרב המאפשר שחלמתי להיות הצילה אותי מן הדיכוי הדתי שחנק את נשמתי. ה"מאפשר" חיבר אותי, לראשונה, לאל חי הדובר אלינו בזמן ובמקום. אבל דמות ההיפך הגמור מאבי והרב ראובן, עדיין השאירה אותי ברשותם. הותירה לחיי רק שתי אפשרויות: לעשות כמעשה הרב ראובן ואבי, או להתנהל, בלי אפשרות לבחור, מול ההפך הגמור.

עונשי הוא תיקון שנכשל. עונשי הוא הקהילה שבה אני מכהן כרב זמני, ועומדת לבחור רב הקבוע. נדמה לי שאינני מועמד. עונשי הוא קול שעוד לא מצאתי לדבר בו אל ילדי, קול שאינו רשות גמורה לגלות בכול רגע לבדם אלוהים בליבם, או התפרצות, שאין לי עליה שליטה, כשהם חוצים את הגבול.

ניסיוני הוא המקום שבו נדמה כי לא אשאר אני: להיות לרגע הרב ראובן. להיות לפעמים אבי שנשבעתי למחות מתוכי. לגלות בהם יסוד הכרחי. יסוד שקיבלו ממך ועשו אותו לעור מת או גידול ממאיר: סמכות לדעת אמת, לפרש ולהורות. לשים גבול ולאתגר.

אנא אלוהי, עשה אותי רב. שומע, מקשיב, מחשיב ומוסמך לאסור ולהתיר. השב אותי מן האפשור הכפייתי. סלח לי על הנזירות שאימצתי כדי להציל את עצמי מאבי. גאל אותי מהפלורליזם המעקר. רפא בי את אימת הפוסק החייב להנחיל לדור הבא את התורה המעוקרת שקיבל. חדש בי אמת שחסד נמזג לתוכה כתורה אחת. למדני נא להורות.

  

« Older entries