הטרגדיה של האדם הריבוני

פוסט טראומה כייעוד שלא נתקבל
יאיר כספי

יוסף נושא עמו טראומה קשה מילדותו. אחיו ניסו לחסל אותו. אביו לא שמר עליו. האח ש"חמל" עליו מכר אותו לעבדות. משפחתו שכחה אותו.
איך חיים עם זיכרונות כבדים מנשוא? יוסף שבני ישראל בגדו בו ממשיך הלאה בחייו ומוצא במצרים את ביתו. הוא מקבל יחס טוב יותר מזה שזכה לו במשפחתו אצל מעסיק העבדים שקנה אותו, ובבית הסוהר שאליו הוא מושלך.
יוסף משקיע את עצמו בהסתגלות ומציאת תפקיד שיעשה שימוש בידע שהוא מביא עמו בתרבותו החדשה. יש לו כבוד לבני אדם באשר הם בני אדם וכישרון מיוחד להקשיב לכמיהות הלא מודעות שלהם. יוסף העברי עוד לא מכיר את הקלקול היהודי, שיתפתח מאוחר יותר, לייחס ליהודים צלם אלוהים שאינו בנמצא אצל שאר בני אדם. כישרונותיו ונאמנותו מביאים אותו למשרה הגבוהה ביותר בארץ שזר יכול להיבחר אליה – משנה למלך מצרים.
יוסף אינו תוהה על גורלו. לא מתלונן על סבל ילדותו. לא תובע הסברים מאלוהיו. הוא עסוק בשיקום חייו. אמונתו מגייסת אותו לעמוד בקשיים גדולים שהוא רואה בהם אתגרים שהוטלו עליו מסיבות שאינן מובנות לו.
כאשר מגיעים במקרה נציגים ממשפחתו לארצו החדשה הוא מתנכר להם בתחילה. אפשר שאינו מרגיש שייך יותר למשפחה שפצעה אותו. אפשר שהוא רוצה לקשור את גורלו לצמיתות בעם שפתח את שעריו בפניו.
יוסף לומד להרשות לעצמו להרגיש את כל מה שעולה בו במפגשים עם אחיו שנעשו תלויים בו. יחסו אליהם נע בין התנכרות, להתעמרות, נקמנות, ובכי קורע לב. המפגשים מגיעים לשיאם בעימות קשה. יוסף אינו זקוק לטיפול שיעזור לו לגלות את רגשותיו ולבטא אותם.
בסיום תהליך החיבור המחודש למשפחתו שבגדה בו, המקרא מציע שלב נוסף בעיבוד הטראומה שיוסף נושא עמו: עליית מדרגה מזעזעת וקשה לבוגרי מציאות שנדמה שאי אפשר לחיות אתה.
יוסף מוותר על הזעם. מוותר על סימון האשמים והענשתם. מוותר על תביעת פיצויים הכובלת רבים מבוגרי הטראומות מן הילדות אל אלו שפגעו בהם. מוותר על השימוש בילדות הקשה כפטור ממטלות החיים של הבוגר. מוותר על הרחמים העצמיים. מוותר על האהדה שאפשר לזכות בה לפעמים מאנשים שסיפור עצוב נוגע ללבם.
שיטתו של יוסף מציעה שלב בטיפול שרבות מן השיטות בנות ימינו לטיפול בפוסט טראומה לא יודעות לעלות אליו. כשעוסקים הרבה באשמת הפוגעים, ממשיכים להיות מנוהלים מולם. כשהטראומה הייתה אקראית, פצעיה הם סתם חלק מתמונת עולם קשה שצריך איכשהו לשרוד אותה, אולי בעזרת תרופות. כשאני קורא לעצמי פוסט טראומטי אני מתייג את עצמי על פי פצעי, ולא על פי כוחותי ותפקידי.
יוסף לא מנוהל מול משפחתו. לא מול התרבות המצרית. וגם לא מול פרעה.
יוסף מקבל את סבלו מאלוהיו. כמשא שהוטל עליו לשאת על ידי מי שאינו נותן הסברים. כשליחות שאדם מפענח לאורך חייו. כיעוד הנחשף לפעמים רק לאחר כישלונות רבים, כשכל מטרות הכזב נפלו ואינן מסתירות יותר תפקיד אמיתי אחד.
יש לו ליוסף שותף לשיחה שנתגלה לו לראשונה באהבתו של אביו. ונמצא לו אחר כך אצל המצרים שהוא יודע לשמוע את כמיהתם לאלוהים. ועכשיו הוא מגלה ששותפו היה עמו גם בבור שהוטל אליו, שקוע בו וממתין למותו. ישנו תפקיד הנגלה לאלו המוכנים לקבל את הטראומה שלהם כחלק מתכנית שלא יבינו לעולם:
"לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון על כל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, ח).
מן המקום הזה אפשר לפעמים לסלוח לפוצעים. לא מפני שצריך לסלוח. לא כי יעזור לשכוח אם אסלח. אלא כי הפוצעים נראים פתאום קטנים ולא כל כך חשובים. ממלאי תפקיד בתכנית שאינם רואים: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי. הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (בראשית מה,ה).
פוסט טראומה הוא מצב שבו אדם נושא עמו טראומה שאינו מצליח לפתור והיא מנהלת אותו. יוסף לימדנו לראות בטראומה מצב שבו משנים את תפקידו של אדם ללא הכנה מוקדמת. האדם הפוסט טראומטי הוא אדם שאינו מוכן לקבל על עצמו את ייעודו החדש ולכן נגזר עליו להיות מנוהל מול פציעתו.

"הארץ", 18.12.2015

מודעות פרסומת

מבוא לפסיכולוגיה העברית

פשר החלום כשיעור בענווה
יאיר כספי

יוסף מביא לפתרון חלומו של פרעה את התיקון העברי לעבודת האלילים המצרית. המצרים, כמו בני תרבויות מצליחות, נוטים להאמין בעצמם. השפע שהצליחו ליצור, הם חושבים, יתקיים לעולם.
יוסף שאינו מאמין באדם או בכליו, וגם לא במה שרואות עיניו, מצליח לזהות בחלומו של פרעה מסר החומק מעיניהם של פותרי החלומות המצריים.
יוסף מתחיל את פענוח החלום, בדומה לפסיכולוגיה הפסיכודינמית בת ימינו, בהבנת סמליו. החלום בשיטתו היא חשיבה באמצעות דימויים ותמונות. שבע פרות שמנות מייצגות שנים של שפע בארץ משגשגת המזינה לשובע יושביה. פרות רזות מסמלות רעב. שבע פרות רזות הבולעות את שבע הפרות השמנות מסמלות מחסור קשה. משבר ממושך שבו ייעלמו הישגי העבר (בראשית מא, כה- לא). בדומה למחשבת החלום בת זמננו, הישנות החלום בסמלים קצת שונים: שבע שיבולים דקות הבולעות שבע שיבולים טובות (שם, כד), מעידה בעיני יוסף על מסר חשוב המבקש להגיע לתודעה.
כיוון שהחולם הוא שליט מצרים, מותר למפענח להניח שהחלום עוסק במחשבותיו על תחומי אחריותו ותפקידו. יוסף מזהה דאגה לא מודעת של החולם: האפשרות שהשפע יסתיים. מה שיש היום אולי לא תמיד יתקיים.
פרשני החלום בני זמננו מסתפקים בזיהוי תכנים המעסיקים את החולם, ואולי לא היה מודע להם: פחדים סמויים. משאלות שאינו מעז לבטא במשך היום. יונג היה מוסיף: תחומי חיים שהוזנחו ויש בהם אתגר להתפתחות.
ליוסף מפתח החלום נמצא בזיהוי השתמטות האדם מידיעת מידתו האמתית בעולם. החטא תמיד הוא אותו חטא: גבול שאדם חוצה בינו ובין בעל הנצח. במקרה זה: מחשבתו של שליט האימפריה שהוא כל יכול ויוכל להבטיח שהשפע תמיד יתקיים.
יתרונו של יוסף על חכמי מצריים, המזכה אותו בתואר "צפנת פענח" (שם, נה) – מפענח הסודות – אינו בטכנולוגיה מתוחכמת יותר לפענוח חלומות שהוא מחזיק בידיו. אלא במערכת הערכים המנחה אותו. בידיעה חסרת אשליות על מצב האדם בעולם שאיננו אדונו.
חרטומי מצרים מאמינים בפרעה שנועדו לו חיי נצח בפירמידה שהוא בונה לעצמו. יוסף, כמו עברי אחר שנפגוש בהמשך, יודע שישנה תמיד סמכות אחת יותר גבוהה יותר, אשר אצלה פרעה האיש שברירי כמו כל איש אחר. "כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר אלוהים לעשותו" (שם, מב).
חלומו של פרעה נעשה אצל יוסף לשיעור בענווה. אתה אף פעם לא אדון הבריאה. גם הטבע, או היקום כולו, שאתה טועה להאמין לפעמים בקביעותם, אינם הסמכות העליונה. האמונה היהירה בקניון המלא תמיד בכל טוב, או בשוק החופשי שידע תמיד לנהל את עצמו, תביא לחורבנך.
מקור ההפרעה האנושית אינו רק בהכחשה שמכחיש אדם את משאלותיו הילדותיות, דחפיו המיניים, או התוקפניים, או אתגר ההתפתחות המונח לפניו. החלום נוגע באמת קשה יותר על מצב האדם. גבול שהוא נאלץ לקבל. תפקיד קשה המוטל עליו. אפשר שהפסיכולוג יתקשה לעזור בתחום הזה, אם הוא שותף לעבודת האלילים של החולם.
יוסף מחבר שתי מסורות סותרות לכאורה של פיענוח חלומות: אלו הרואים בחלום ביטוי לתהליכים פנימיים של בעליו. ואלו השומעים בו מסר ממקור חיצוני. המסר המתקבל מלמעלה על מצב האדם יוצר קונפליקט פנימי. מי שיפתור אותו ישיב את עצמו למקומו לפני אלוהיו.
אם פרעה יקבל על עצמו את מעמדו כנתין של רשות גדולה ממנו, יוכל לצמצם את נזקיה של האמונה בעצמו. לקבל את מתנות השנים הטובות, בלי לטעות בהן ולראותן כהוכחה לגדולתו או לשיטה המנצחת תמיד שלו. הכרה בחוסר האונים האנושי, תאפשר לצמצם את נזקו, ולאגור כוחות ואמצעים לקראת תקופות שבהן תאבד שליטתו במציאות. פרעה יודע לקבל את מתנת הפרוש העברי לחלומו וממנה את יוסף למשנה לו: "ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא איש כזה אשר רוח אלוהים בו?" (שם, לח).
העלייה הדרמטית בשנים האחרונות באבחון הפסיכולוגי של המצב הפוסט טראומטי בתרבות המערבית, היא תוצר של שבר דומה. מי שאמרו לו להאמין באדם, במדע, ברפואה, או בשוק החופשי, או בצה"ל שתמיד ינצח, מאבד במשברו האישי לא רק יכולת כזו או אחרת שלו, או אדם קרוב לו, אלא את כל יסודות זהותו ואמונותיו.
המפתח לטיפול בטראומה, על פי יוסף, היא הידיעה שיהיה קשה. וכשיהיה קשה אפשר שלא נוכל לפתור את הקושי שיעלה. אבל אם נדע שאין לנו שליטה מלאה במציאות, ונהיה מוכנים בענווה למשברים שיבואו, עולמנו לא יתערער ואמונתנו תישאר יציבה. מי שלא האמין בכספו, לא בטכנולוגיה שיש בידו, לא בעצמו ולא בפרעה. מי שהכיר את מקור חסדו, אפשר שידע גם לקבל ממנו את ניסיונו הקשה ואת נחמתו.

"הארץ", 11.12.2015

האב שהרשה לבנו לעלות עליו ("הארץ" 4.12.15)

הבן שזכה בברית עם אביו
יאיר כספי

יוסף פותר החלומות עובר בחייו ארבעה משברים שכל אחד מהם נדמה כמוביל לסופו הבלתי נמנע: אחיו החליטו להרגו. הוא נמכר לעבדות בארץ רחוקה. אשת מעסיקו מאשימה אותו באונס, והוא מושלך לבית סוהר שלא תמיד יוצאים ממנו.
אך יש לו ליוסף מקור של כוח פנימי השומר עליו במצבים בלתי אפשריים: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו… … ועשה לו כותונת פסים" (בראשית לז, ג').
הפסיכולוג יגיד: יוסף יודע לגייס "אבות" כי יש ביחסי האובייקט שלו נוכחות של אב אוהב שהוא יודע לשוב ולמצוא. בעל האמונה יוסיף: האיש שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו, יודע למצוא ברית כזו עם אחרים שמחפשים אלוהים, גם אם הם קוראים לו בשמות אחרים.
האב שהייתה לו ברית עם אביו, שהייתה לו ברית עם אלוהים, לא חושב שהוא מרכז הסיפור, וגם לא מאמין שבנו גדול מהחיים. בבית שאין מאלילים בו אבות או בנים, יש אפשרות לשניים להיות בעלי ברית בעבודתו של אחד גדול מהם.
יוסף יודע להקשיב לחלומות. לשמוע כמיהה נסתרת אצל בעליהם. הוא ניצל מנפילותיו תודות ליכולתו לחזור ולחדש שותפות כמו זו שהייתה לו עם אביו עם בעלי ברית אחרים: אחיו הבכור ראובן המוציאו מן הבור. פוטיפר אדונו המצרי הלומד לסמוך עליו ומקדם אותו: "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי. וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" ( בראשית לט, ב-ד ). שר בית הסוהר המוצא בו שותף לניהול המקום: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר. ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירם אשר בבית הסהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה… …באשר ה' אתו ואשר הוא עשה ה' מצליח" (בראשית לט, כא-כג). שר המשקים שיחבר אותו בהמשך לפרעה: "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בראשית מ, ח).
הבן שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו ידע למצוא אותה שוב עם אבות אחרים: מורים, מדריכים, מפקדים, מנהלים. זה הוא הבן שמבקשים אבות שהייתה להם ברית עם אביהם וממשיכים אותה עם בניהם ותלמידיהם. זהו יסוד השותפות האנושית העמוקה. ידיעה שנהיה שם אחד בשביל השני מעבר לצרכים האישיים. ההזדהות של האב עם בנו והבן עם אביו מאפשרת לפעמים לוותר על התחרות ביניהם. אני מרשה לבני לעלות עלי כי הצלחתו היא הצלחתי. אני גידלתי את הממזר הזה.
אם הייתה שותפות כזו בתחילת הדרך, גם אם נפגמה או הייתה חלקית, יכול המחנך, או המטפל, לחזור לשחזר אותה, ולגדל שותפות ואמון שהיו בברית המקור.
לבן שלא זכה בברית עם אביו דמויות אב תהיינה בני תחרות על מקום השמור רק לאחד מהם. הבן שלא הזדהה עם אביו שלא הזדהה עמו, ינסה לפעמים לגבור על אביו, לקחת לעצמו את אשת אביו, או לרשת אותו בחייו. או להפך, יזהר מאד לא להתחרות לעולם באביו, מחשש שהאב ידחה אותו סופית, או, במקרה של ניצחון הבן, יעלם האב.
בברית אמת ישנו חיבור בין האב לבן שיש בו שותפות, הזדהות, תחרות, אתגר וגבולות. במקומות שהברית לא נוצרה או הופרה נמצא לפעמים אחד מן היסודות האלו המתקיים לבדו באופן מופרז ומאיים: ארבע דמויות אב מופיעות או מוזכרות בסרט "הר ברוקבק" ולאף אחד מהם אין ברית עם הבן, העובד, או החתן. אחד מטיל על בניו – עובדיו – משימות ששום גבר לא יכול לעמוד בהן. אחד הציב לבניו גבולות אכזריים. אחד רצה את התהילה והתפקיד הגברי לעצמו בלבד ולא חלק ממנו עם בנו דבר, אחד רואה את בתו כאשתו, נכדיו – כילדיו, ומייתר את חתנו.
כאשר הקשר עם האב היא שותפות בברית שיש לאב עם אלוהיו, לאב הביולוגי אין בלעדיות על הברית. בבית שבו האב לא יודע להזמין לברית כזו, אפשר שהיא תעבור דרך האם, הדוד, האחות, הסב, או המחנך. אם אב הוא רק שליחו של "האב", יש תקווה למי שלא היה לו אב בילדותו, למצוא מישהו שיש לו אלוהים והוא מוכן לחלוק בו עמו. הילד שאביו שיתפו בבריתו עם אלוהיו עשוי לעלות על אביו. כי אביו איננו בשבילו קנה המידה הסופי להתפתחות אנושית. אביו הזמין אותו להתנהל מול אב גדול יותר.

"הארץ תרבות וספרות" 4.12.2015

האיש שהודיע לאלוהים שהוא עומד לפטר אותו (הארץ, 27.11.15)

הפחד להיות ישראל
יאיר כספי

את שמנו קיבלנו כשלא היינו מנומסים. לא שמרנו על המצוות אלא התמודדנו עמן. ולפעמים נאבקנו במי שכופה עלינו אותן. יעקב נהיה ישראל לא בעקבות שמירה קפדנית על כבוד האל, אלא להפך, כשהיה מוכן להתמודד עם שליחו ולתבוע את ברכתו:
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כה-כט).
המפגש פנים אל פנים עם האמת גדול לפעמים מיכולת ההכלה האנושית. מי שמעז, או נאלץ לפגוש את מייעד האדם, עשוי לצאת מן הפגישה עם טראומה ארוכת שנים. יעקב המתגושש לילה ארוך עם עליונים יוצא מן המפגש עם שם וזהות חדשים: "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (שם, לא). ישראל סוחב רגל מהמפגש המזעזע עם האל: "והוא צלע על ירכו" (שם, לב). ישראל סגולת האל הוא גם נכה צבאות השם.
האנשים שפחדו להיות ישראל המירו אותו בדתי זהיר שהקטין את אלוהיו. בובת חרסינה שצריך לשמור מאחורי ויטרינה מפני מגע אנושי שאולי לא תשרוד בו. האפשרות להתעמת עם אלוהים, אינה עולה על הדעת הדתית כבר הרבה מאד שנים. שומרי אלוהים קטן חרדים שאם לא יהיו מאד מנומסים כלפיו, אלוהיהם לא יתקיים. מקפידים להודות לו ללא הפסקה, כאילו היה ילד דחוי הזקוק לאישורים בלתי פוסקים. ישראל הלך לאיבוד. נותר יהודי מנומס מאד. בורח ממגע. מרצה את אלוהיו ומגונן עליו.
האנשים שהיו צריכים לשווק אלוהים דרך ניפוח רחמיו ונדיבותו, הוציאו את "אל נורא עלילה" מתוך דמותו. הפחד לעמוד מול האקראיות הבלתי נסבלת של אסונות העולם, ידיעת הניסיונות שאדם לא יכול לעמוד בהם, והעדר האל מזיכרון הרגעים הפוסט טראומטיים, שבהם נזקקנו לו ביותר, הביאו לעיקור דמותו האל מחלקיו הנחווים על ידינו כ"רעים". את אליהו הנביא, איש האמת חסרת הפשרות, עשו באגדה למין צדיק כפרי המחזיר הביתה ילדים שאבדו. אלוהיו של ישעיהו הנביא, "יוצר אור, ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ז) הומר בתפילה בייצור יותר מזמין: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול" (קריאת שמע של שחרית).
בגלות הארוכה נמשך תהליך ההקטנה. בסופה זכה אלוהים במיתוג חדש: משגיח כשרות. גבאי של בית כנסת ובלן מקוואות. סידור נוח יותר מן האל המקראי שאוסר את השוחד אפילו למען תמיכות ממשלתיות לתלמידי ישיבות. שומריו נזהרים מאד מפני מפגש שלא דרך שולחן ערוך עמו שבו עשוי להתברר, למשל, שמצוותיו כוללות להוציא היום, בכל עסקה, חשבוניות.
לימודי הגמרא, מספרים לי עמיתים המלמדים אותה בחינוך הדתי לאומי, שנואים על התלמידים. אולי משום שאסור בהם לבטא את תרעומת הלומדים על דברי תנאים ואמוראים, ואסור להשמיע צעקה לאלוהים. אלו שהפסיקו להתגושש עם המלאך, קוראים את סיפור התנ"ך דרך שכבות כל כך מרובות של פרשנים מאד מנומסים, עד שהסיפור אובד בין הדפים. פרשת השבוע נעשתה לפינה משעממת המיועדת לדתיים הקוראים אותה כי הם חייבים.
לשעה אחת, בתחילת דרכה של התנועה הציונית, חזרנו להיות ישראל, לאחר הרבה שנים. יורשי האבות המקראיים היו מוכנים שוב להתגושש עם מלאכים, ולהודיע לשולחם שאי אפשר להמשיך לקיים את הקשר אתו בזמן ששוחטים אותנו:
"אם יש צדק – יופע מייד!
אך אם-אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע –
ימוגר-נא כסאו לעד" (ח.נ.ביאליק, "על השחיטה").
לאיש המתריע בפני אלוהים שהוא עומד לפטר אותו, היה אלוהים. הישראלים שביאליק קיווה בשבילם שיהיו "הַשּׁוֹמְרִים הַנֶּאֱמָנִים לְצֶלֶם אֱלֹהִים בָּעוֹלָם" (יהי חלקי עמכם) עברו מן העולם. את החלוצים, פרשני התורה החופשיים, החליפו אלו התובעים מחוק את ההבדל בין אזרח עולם וישראל. מצד אחד הם מעקשים לעמוד על שונותם ומקדשים את השונות של זולתם. אך בסתירה גמורה לערכיהם הם תובעים לבטל את שונותנו כעם. נאבקים על זכותם להיות מיוחדים בצרכיהם, בנטיותיהם, במלבושם ובמנהגם, ואוסרים עלינו להיות בעלי יעוד נבדל. לגלות ישראל מיוחד בין אומות עולם.
ההשתמטות מן השיחה הישירה, שאפשר כי רק לחילוניים יש רשות פנימית לעשותה היום, מותירה את היהדות בידי חנפני אל מתקתק: "צדיק", קורא מוכר הפלאפל השכונתי החובש כיפה שחורה גדולה לקונה גלוי הראש, "צדיק שלי שאני אשים לך טחינה?"

"הארץ תרבות וספרות", 27.11.2015.

The face-to-face encounter with the truth sometimes exceeds the human capacity for containment.

Parashat Vayishlach

Yair Caspi

We received our name, “Israel,” after we were impolite: Instead of observing the commandments, we grappled with them, sometimes wrestling with the one who imposed them on us.
Jacob became Israel not because he fervently respected God, but rather because he was prepared to wrestle with God’s messenger and even demand a blessing from him: “And Jacob was left alone; and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh; and the hollow of Jacob’s thigh was strained, as he wrestled with him. And he said: ‘Let me go, for the day breaketh.’ And he said: ‘I will not let thee go, except thou bless me.’ And he said unto him: ‘What is thy name?’ And he said: ‘Jacob.’ And he said: ‘Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed’” (Genesis 32:25-29).
The face-to-face encounter with the truth sometimes exceeds the human capacity for containment. Whoever dares, or is forced, to meet the Creator could emerge with a trauma. After his night-long wrestling bout with a superior rival, as described in this week’s portion, Vayishlach (Genesis 32:4-36:43), Jacob has both a new name and a new identity: “And Jacob called the name of the place Peniel: ‘for I have seen God face to face, and my life is preserved’” (Gen. 32:31). However, after his frightening encounter with God, Israel “limped upon his thigh” (32:32). Israel, God’s chosen one, is also a wounded veteran of God’s army.

Those who feared to be Israel turned him into a cautious and pious individual who diminished God to a sort of china doll preserved behind glass lest human contact endanger its survival. The possibility of confronting God has not entered the mind of religious Jews for centuries. The preservers of a miniaturized God fear that, if they are not polite enough toward him, he will cease to exist. They thank him endlessly as if he were a rejected child in need of constant reinforcement. Israel vanished, and what remained was an extremely polite Jew, afraid of contact and determined to please, and protect, his Creator.
Those who needed to “market” God by inflating his compassion and generosity removed from his image the “terrible in his doing” (Psalms 66:5).
The fear of facing the intolerable haphazardness of the world’s disasters, the knowledge of the trials human beings cannot surmount, and God’s absence from those post-traumatic moments when he is most needed – all this led to the discarding of elements we considered “evil” from God’s image.

Legend turned the prophet Elijah, the uncompromising truth-seeker, into a village saint who returns lost children to their homes. Isaiah’s God – “I form the light, and create darkness; I make peace, and create evil; I am the Lord, that doeth all these things” (Isaiah 45:7) – is transformed in Jewish liturgy into a palatable figure, who “forms the light, and creates darkness; who makes peace, and creates everything” (from the morning service).
During the Jewish people’s long exile from its homeland, God ultimately was given a new label: kashrut supervisor, synagogue official and ritual-bath attendant. This was much more convenient than the conception of a biblical god who forbids bribes even for the sake of public support for yeshivahs. God’s guardians take pains to meet him only through the Shulhan Arukh codex of Jewish law lest they discover, for example, that his commandments also oblige one to work with receipts.
Talmud classes, as I am told by colleagues who teach them in state-religious schools, are detested by their students – perhaps because the students cannot express their anger over the declarations of tanaim and amoraim (sages), and cannot scream in protest to the high heavens.
Those who have stopped wrestling with the angel read the biblical story through so many layers of commentary by very polite exegetists that the story gets lost.
For one moment in time, in the Zionist movement’s initial stages, we again became Israel – after so long. The heirs of the biblical patriarchs and matriarchs were again prepared to wrestle with angels and to inform the one who sent them that it is impossible to maintain contact with him when we are being slaughtered:
If there’s justice – let it come now!
But if it should come after I’ve been
blotted out beneath the sky,
let its throne be cast down.
– Haim Nahman Bialik, “On the Slaughter” (as translated by Peter Cole)
Those who warned God that they were going to fire him had a god. The Israelis whom Bialik hoped would be “faithful servants of God’s image in the world” (“That I Could Be One of You,” as translated by Atar Hadari) are gone.
The Zionist pioneers have been replaced by those post-modern Jews who want to relinquish the distinction between a citizen of the world and a citizen of Israel . On one hand, the post-modern Jew insists on the Other’s uniqueness and sanctifies his otherness; on the other, in contravention of his own values, he demands the nullification of Israel’s uniqueness as a nation. While struggling for the Other’s right to be unique in his needs, inclinations, attire and customs – he forbids us to have a mission and to reveal an Israel that is unique among the nations.
Judaism is now in the hands of the flatterers of a saccharin-sweet God. “Tzadik” (“righteous one”), cries out the neighborhood falafel seller, his head covered with a large black kippah, to the buyer who does not wear one: “Do you want tahini with that?”

Haaretz, portion-of-the-week, November 27, 2015

האנשים הסובלים מהעדר מלאכים ("הארץ" 20.11.15)

איך מזהים מלאכי אלוהים
יאיר כספי

אבותינו היו אמיצים מאתנו. הם ידעו שקשה ולפעמים בלתי אפשרי לפענח לבד את כל הסימנים על כוונה הנמצאת בדברים. צריך למצוא שליחים נאמנים. הם ראו מלאכים. בחלום ובחיים. מדריכים לחייהם המופיעים בצמתים חשובים ומסמכים להם את הכיוון הנכון.
המלאכים הופיעו כדי לתת תקווה וחזון. לפעמים יגלו לאישה כי נשמעה זעקתה, ויסמנו אתגר קשה שהיא צריכה לעמוד בו. לפעמים הודיעו על מעשה הכרחי כמו לעזוב את סדום. לפעמים יבואו לחזק את לבו של העושה במלאכה. לפעמים יסמנו לאיש את אחריותו להנהיג. הרבה פעמים יבשרו את כניסתו של האדון. בדומה לחוסר היכולת להשיג לגמרי את שולחם, קשה לעמוד על טבעם של המלאכים "ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (שופטים יג, יח).
ליעקב אבינו יש חיבור מיוחד בין הארץ לשמים. סולם שנציגיו של המנהל הכללי של היקום עולים ויורדים בו. ובראש הסולם ניצב אלוהים המזהה את עצמו: אני הוא זה שאביך וסבך שוחחו עמו. דרכך תצליח. זרעך ירבה ויגלה לבני אדם את ברכתם. השגחתי הצמודה תהיה עמך בדרכך (בראשית כח).
זיהוי השליחים מסובך לא רק בשל העדר סימנים חיצוניים, אלא בעיקר כי קשה לפעמים לשמוע את המסר שהם מביאים. המפגש יכול להיות מפחיד. אפשר שיערער את מה שידענו על עצמנו: "מה נורא המקום הזה", אומר יעקב, "אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים" (בראשית כח, י"ז).
מלאכים מפתיעים אותנו בנדיבות שאינה מוכרת לנו. נושאים חיוך סלחני למעשים שאנו נוטים לשפוט בחומרה אצל הזולת או אצלנו. לפעמים יחזירו אותנו לעצמנו. מבטיחים שסדר העולם ישוב על כנו כשנדמה שהתערער ללא תקנה. אם יופיעו בחלום, הם יהיו נושאי פתרונו. לפעמים ירמזו על תפקיד המחכה לנו ואי אפשר להשתמט ממנו. הם לא מופיעים מטעם עצמם, אלא כשליחים של ידע שהם חולקים עמנו. נציגים לרגע של סמכות עליונה שאיננה מכאן.
אין להם כנפיים. הם לא גרים בשמיים. לפעמים יהיו אורחים לרגע של חיינו. מכונאי במוסך שלפני שבדק את האוטו שנפגע בתאונה, הסתכל עלי וגילה לי שאני נסער. אישה שאמרה לי שאפשר שהכישלון שלי הוא הזמנה לנוח. ישעיהו ליבוביץ' שגילה לי שחרותי נמצאת במפגש עם אמת המטילה עלי תפקיד מיוחד.
בתרבות חילונית, שבה אנשים מצווים לסמוך בעיקר על עצמם, האמונה עברה ללא מודע. את מלאכים החליפו מומחים ומטפלים בתפקיד שאין להם הכשרה למלאו: לגלות לנו את מקומנו בתכנית.
האיסור לראות מלאכים מותיר אותנו ללא סימני דרך. נעים במעגלים. שפוטי נורמה חברתית, גורל משפחתי או גנטיקה שאומרים עליה שהיא לבדה קובעת הכול.
האנשים שפיטרו את אלוהים סובלים מהעדר מלאכים. אין בעולמם מישהו שלצד ידע מתאים יש לו גם סמכות להצביע בפניהם על חובה אנושית. "חסרי מלאכים" לא יודעים לאסוף סימני דרך מאנשים שהם פוגשים. לא יודעים להעמיד לעצמם מורים. לא יזהו דוברים של סמכות גדולה מהם. אין תכנית בעולמם ולכן גם לא ימצא מי שיגלה להם את מקומם בתכנית. אם בטעות יצמח מנהיג לתנועתם הם ידאגו להדיח אותו מיד כדי שלא יוכל לאתגר אותם למלא תפקיד שאולי אינם רוצים.
בשנת 1929 הלך תלמיד ישיבה חרדית בן שלוש עשרה, לקנות בשוק מחנה יהודה בירושלים. הוא ראה התקהלות סביב איש קטן קומה שהוגבה בעזרת ארגז ירקות הפוך שעליו הועמד. האיש קטן הקומה אמר לשומעיו שירושלים היא העבר. העתיד היא תל אביב וההתיישבות החלוצית. בן ארבע עשרה עזב הנער, אבי, את ירושלים ועבר לגור על חוף הים בתל אביב. שנתיים לאחר מכן, בעקבות הנחייתו של השליח מהשוק, הצטרף לגרעין שהקים קיבוץ בעמק בית שאן. למלאך שפגש קראו דוד בן גוריון.
מי יתננו מלאכים, יודעי כוונה עליונה, שיפטרו אותנו מהיאחזות כפייתית במעשים "דתיים" שאין בהם ממש. שישחררו אותנו משיפוטם של אנשים שאומרים הרבה את המלה "לדייק" ודיוק אצלם מצטמצם לשאלת התאמת הרוטב לבשר, ולעולם לא יגלה אחריות חברתית למשל.
מי יתנני מלאכים, עולים ויורדים בסולם. נושאי בשורה מעולמות עלומים. מי יתנני מלאכים כמו האיש הקטן. עומדים על ארגז ירקות הפוך. שיסמנו לי את השלב הבא. מי יתנני מלאכים, כאלו שנתקלים בהם באקראי, בצמתי דרכים, מסמנים בניד ראש כיוון נכון, מחייכים בסלחנות לטעויותי החוזרות בניווטים.

"הארץ תרבות וספרות", 20.11.2015

תודה לקוראי

קריאת התורה היא מתנה בשבילי.
תעוזתם של יוצרי המקרא מאתגרת אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לבדי.
חכמי הדורות המגדלים את התורה הזאת הם משפחת המוצא שלי.
המשוב שאני מקבל מקוראי הוא שכרי.
הרגע שבו אני מגלה שהבאתי בהירות, או נחמה, שמחה, אתגר מגדל, או תרופה לחייו של מישהו, מגלה לי את ערכי ומוצא לי אחים ואחיות לדרך שלא רבים הולכים בה.
תודה למשתפים אותי בחווית הקריאה שלהם.
אני צריך אתכם כמו שאתם צריכים אותי.
יאיר

האחריות החילונית לשיגעון הר הבית:

הישראלים מכרו את הבכורה
יאיר כספי

במשך כמאה שנה התנועה הציונית הייתה בעיני רבים שהצטרפו אליה הדובר הבכיר של היהדות, החוזר לשורשי מהותה שאבדו בגולה ומחייה אותם. את המהלך התחיל משה הס ב"רומי וירושלים" והוא נמשך עד דוד בן גוריון שדרש "עם סגולה" ו"אור לגויים" כהזמנה לחברת מופת חלוצית.
התנועה הציונית, שתבעה לעצמה את הבכורה, על פני בעלי ההסמכה הרבנית מן הגולה, שבה אל העקרונות שהעמיד המקרא לשאלת בחירת היורש האמיתי: למקרא, המעמיד מערכת ערכית העומדת מעל לסדרי התרבות בני זמנו, "אב" איננו רק אבי הביולוגי או זקני שבטי. אב הוא גם היוצר שאני מנסה לחקות ונושאי ידיעתו עלי אדמות. ולפיכך מנהגי זיהוי יורשו הראוי משתנים לגמרי. "בכור" הוא הבן המוכן לשאת בתפקיד היורש של מהפכת "לך לך" שאברהם התחיל. יעקב איננו גנב, אלא שומר הידע שהועבר לו מאביו מאבדנו בידי עשו (בראשית כה-כז). רבקה, הדורשת אלוהים, היא זו שיודעת לתקן את מעשי בעלה שכבר לא רואה כל כך טוב.
כך גם יורשו של שאול המלך איננו נקבע על פי הגנטיקה, כמנהג עמי הסביבה. על היורש, שיתגלה בהמשך כ"מלך ישראל", מכריז הנביא, היודע לפענח את הקול האלוהי: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א', טז, ז).
הבן האמיתי איננו זה שמקפיד באופן כפייתי על כל מנהגי אביו. היורש של המהפכה החסידית איננו מי שלובש את אותה מצנפת שלבש הבעל שם טוב. אולי הוא הנער ששורק בבית הכנסת ביום כיפור.
יורשיהם של יוצרי התנועה הציונית, מאסו באחריות לחברת המופת, וחשבו בתחילה שהתיישבות, חקלאות וצבא יכולים להחליף את כל התורה. ההשתמטות החילונית מן הבכורה השיבה לאורתודוקסיה את האחריות להגיד לנו מהי ישראל.
הדתות המונותאיסטיות נמצאות במשבר מתמשך כמאה וחמישים שנה. רבים נטשו אותן. ואלו שנותרו בתחומן הולכים ומאבדים את היכולת לשמר אמונה בכלים מסורתיים. האנשים שהולכים ומאבדים את הקשר, המתקיים דרך בית כנסת או מסגד, נואשים למצוא ערוץ חדש לחוויות של התעלות דתית. כאנשים מסורתיים מותר להם לחפש קדושה רק במקומות שבהם היה להם פעם אלוהים.
אנשי "הר הבית" ואנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים אחד על משנהו משהו שחומק מעינינו. אנשי "אל אקצה בסכנה" יודעים שאנשי "הר הבית" יהיו חייבים להמשיך לתכנן את כינונו המחודש של בית המקדש, כי בלעדיו, כמותם, יאבדו את מקור חיותם. ואנשי "הר הבית" יודעים שהמאבק לסלק משם את היהודים שבאים להתפלל, לא יפסק על ידי אלו שבלי "אל אקצה בסכנה" אולי לא יהיו דתיים.
ספרות סוף בית שני מספרת על ארבעה דמויות מפתח שניסו לעלות להר האלוהים, שלושה מתוכם נהרסו. הנפגעים נכנסו לפרדס כדי לעבור חוויות קדושות. האחד שיצא בשלום היה רבי עקיבא שלא שאל איפה נמצא משכן כבודו. אלא בא כדי לקבל רשימות מעודכנות לאחריות האנושית.
משהו מדחפי הקדושה עד מוות של השלושה נמצא היום אצל העולים להר הבית. צימאון גדול לחוויות של קרבת אלוהים שאין מוצאים בישיבה. אנשי "הר הבית" מוכנים להפר את ההלכות האוסרות עליו. אך זו מהפכה רגרסיבית וחסרת סמכות, הנמנעת מן המשימה הקשה של תיקון תורת החיים, ומסתפקת במציאת ערוץ ליניקה של קצת אנרגיה קדושה.
נדמה לחילוניים שאין להם שום קשר ואחריות לשיגעון הדתי. אך מי שגלגל חזרה לדתיים את האחריות על גילוי משמעות ההיסטוריה היהודית, אל נא יתפלא שהם רוצים להקים מקדש. זאת ההתחדשות שהם מכירים מהספרים שאסור להם לדרוש לזמן ולמקום. מי שבורח מן האחריות לבכורה שהוטלה עליו, אל נא יתפלא ש"הר הבית בסכנה" מנהל את חייו.
העיסוק הכפייתי בהר הבית מסתיר את ההר הנכון. ישנו הר אחר שעליו צריך לעלות היום וממנו משתמטים, חילוניים כדתיים. אין זה הר הטקסים, הר החגים, או הר המזבחות. זה הוא הר גבוה יותר מהר הבית. הר שעליו עלינו פעם, או לפחות שלחנו נציגים. ההר שממנו אנו חיים. מקום שבו כמעט ראינו אלוהים.
זהו ההר שלמרגלותיו קיבל העם העברי את תפקידו, יסוד זהותו. זהו ההר שעליו עלו חלוצי העליות הראשונות ששינו לנו את רשימת המצוות העמידו פרשנות נועזת של המקורות, לפני בית כנסת וכשרות.
התיקון הישראלי התחיל כששאלנו איפה מקום ההר הנכון. איך עולים ואיך יורדים ואיך מקבלים סימנים ושומעים קולות. איך יודעים מה תפקידנו היום. ההר נמצא. הלוחות מחכים. חסר רק מי שיעלה לקבלן.

"הארץ תרבות וספרות", 13.11.2015

מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

פרשת השבוע – "הארץ" תרבות וספרות

מדרגה מעל לאהבה
יאיר כספי

בעולם שאבדו בו ערכים לאומיים, חברתיים ודתיים, שנחשבו פעם לעומדים מעל לכל, נותרה האהבה כערך עליון, שאיש לא מתווכח אתו. עובדי האהבה מאמינים שצריך לעשות הכול כדי למצוא אהבה ואם אבדה, צריך להיפרד ולחפש אהבה אחרת.
למקרא יש מדרגה מעל לאהבה. המקרא לא המציא את המושג, אלא השאיל אותו מהסכמים שמלכי קדם חתמו אחד עם השני או הציעו לנתיניהם בתמורה לנאמנות. המקרא, כדרכו, לקח את הברית והעלה אותה להקשר חדש. הברית היא הצעה שאדם מקבל מבעל המציאות. היא כוללת את התפקיד והחובה האנושיים ואת גמולם. אם תקבל את תפקידך על עצמך, אומרים לו, הגנת המציאות מובטחת לך.
"וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד. … וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם… וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. …וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר–אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. .. (בראשית יז, ב-י) ."
קבלת הברית מצד האדם קרובה למה שאנו מכנים קבלת המציאות. אך המציאות המקראית כוללת גם את התובנה על תפקיד האדם בעולם, ועל גבולותיו. וכוללת את האפשרות שיש לשר המציאות משימות מיוחדות לקבוצות שונות, כמו להקים חברת מופת.
מציע הברית לא מאפשר להתמקח עם הצעתו. איננו יכולים להחליט מה יהיה כלול בברית. אך אנו יכולים לזהות את הצעת הברית ולבחור לקבלה או לדחותה. אפשר שנצטרך לנסות כל מיני עסקאות אחרות, שאין בהן ממש, לפני שנגלה שזו הייתה הצעה הכי טובה שנקבל.
כשאנו שוקלים להיכנס לשותפות אנושית משמעותית, זוגיות למשל, אנו שואלים את עצמנו האם נחמד לנו, האם כדאי לנו. המקרא מציע שאלה נוספת, חשובה מכולן: האם לצד המשיכה וההתאמה יש שותף אפשרי לברית, לתפקיד משותף.
קשרים שמרכיב הברית מרכזי בהם ישרדו. הברית נערכת לפני זה שהנצח שלו. כשמכניסים את הברית לתוך הזמן האנושי, משהו מן הנצח נכנס לשם. גדלה היכולת לעמוד מול תלאות הזמן ומפגעיו. זו משמעות מאמרו של ר' יוחנן הסנדלר: "כנסיה (ארגון או שותפות) שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (משנה, אבות ד' י"א). על בריתות הנעשות לפני בורא העולם אנו נוטים לשמור גם כשחלק מתנאי האהבה לא קיימים: מישהו חלה. פוטר. איבד משהו מיופיו, או הזדקן. באהבה אנו חתומים רק מול שותפנו האנושי, על הברית חתום ערב נוסף.
הברית הזוגית איננה רק ברית פרטית. אלא סעיף היא בברית הכללית של האדם עם יוצרו, ושל העם עם מי שהטיל עליו את משימתו. ולכן דרכי ביטולה, במקרה שהופרה, מורכבים יותר.
קשרים שכל עניינם אהבה בטלים כשאובדת האהבה. הפרישה מן הברית מצריכה לשאול עוד שאלות: האם הברית הופרה? האם ההפרה יסודית? האם שותפי לברית הפר אותה, ואולי זה כוח עליון הגורם לקושי הנדמה כהפרה? האם עדיין יש בי מחויבות לברית? האם יש שותף הרוצה לתקן את הברית, לחדש ולמצוא את האהבה שאבדה? בריתות משמרות נישואים ארוכים שבהן האהבה באה והולכת, מתחזקת ונחלשת.
הברית שאברהם, כחלוץ המסע העברי, חתם עליה ראשון, ואנו שבנו וחתמנו בבשרנו, וקיבלנו על עצמנו בהתקדשות הזוגית מול יוצרנו, לא נעלמה מחיינו. אבל במקום שנחשב בו מביש להאמין, גם הברית, יחד עם האמונה, עברו ללא מודע.
החלפת הברית באהבה איננה תאונה מקרית. את מקום היחס שהיה שמור פעם לחווית הברית, תחושת ההתקדשות, אנו מבקשים באהבה. כדי למצוא אותה שם אנו צריכים להעלות את אהובינו בדרגה. ברגעי התייחדות אנו מדמים לפעמים שזכינו באיש או אישה אלוהיים, במקום לומר: שכינה הייתה בינינו באותה שעה.
הברית הלא מודעת היא התשובה לאחת החידות המעסיקות אותנו הרבה: למה היא נשארת עם איש שאין לה שום דבר אתו. אפשר שחווית הברית הראשונה שמורה בלב. והיא נותנת תקווה לתיקון, ולכן עוד אי אפשר לעזוב.
מושג הברית הנעדר מן השפה היום יומית חסר גם בשפה המקצועית. היעדרותו לא מאפשרת להבין שורה של התנהגויות אנושיות שאנו מיחסים בטעות, ובאופן בלעדי, לסיבות אחרות. אנו אומרים על אנשים הנשארים בקשרים שבהם צרכים שלהם לא מתקיימים שהם תלותיים, או מפחדים להיות עצמאיים, או לא מעזים לגלות את רצונם ולממש את עצמם. הסיבות שמנינו נכונות לפעמים, בחלקן או במלואן, אך מחמיצות הרבה פעמים את העיקר. משהו מן הברית עדיין קיים. ועמו משהו מן התקווה.
הברית שאנו בוחרים להיכנס אליה בעקבות אבינו מבראשית היא הזמנה לשאלות חדשות לפיענוח המציאות האנושית: אם מי בחיי הייתה לי ברית? עם מי יש לי ברית היום ואילו חובות היא מטילה עלי? האם האיש שרוצה בי כשותף מבקש בן ברית? האם האישה המסתכלת עלי בהתפעלות זקוקה לי כדי למלא צורך חולף, או מבקשת הזמנה לברית?

"הארץ", 30.10.2015

פרשת לך לך: "הארץ" מוסף תרבות וספרות

התקווה לשמוע את הקול
יאיר כספי

המקרא נתן לעולם את העתיד. לפני שנתפרסם הסיפור שאנו קוראים האמינו רוב הקדמונים שהעולם נע במחזוריות קבועה החוזרת על עצמה: קיץ, סתיו, חורף ואביב. לידה, ילדות, התבגרות, זקנה ומוות. היום הרבה אנשים מאמינים בטראומות מן העבר שאי אפשר להשתחרר מהן. במסורת אבות שאומרים עליה שהיא הלכה שלא תשתנה. בנטיות גנטיות הקובעות התפתחות.
"לך לך" הוא מרד גמור במציאות. אין דבר שקביעותו או סמכותו הכרחיים. העתיד מושפע מן ההווה והעבר, אך אינו נתין שלהם. הרגע הבא אינו שפוט של הרגע הזה. זהו לב מחשבת החרות המקראית: האפשרות שאעשה בעוד רגע מעשה שאיננו תוצר הכרחי של סביבתי, תרבותי או הגנטיקה שלי.
העברי הראשון, אינו תוצר של פצעי ילדותו, מנהגי הוריו, או חוקי עמו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א'). עתידו של אברהם איננו תוצר של עברו. שום דבר שאברהם ראה, למד או שמע בחורן לא הכין אותו למעמד. אי אפשר היה לפי תיאור הרקע של חיי אברהם עד לאותו יום לצפות שהאיש יקום ויעזוב את כל מה שהוא מכיר. הוא בוודאי מושפע מסביבתו, וישנן שעות שהוא פועל מתוכה, ועדיין ברגע הבא יוכל, דרך הבחירה לשמוע קול שאינו כפוף לשום מסגרת משפחתית, חברתית או תרבותית, לבחור בחירה עצמאית, ולפרוש מכל העולמות שהוא מכיר.
האתגר המקראי, שאנו עדיין מתקשים לעמוד בו, מציע שאפשרות החרות הזו איננה תכונה מיוחדת של הנביא, אלא נתונה לכל אדם. עברו של אדם, המשמש אותנו כדי לשער השערות על מה שצפוי לנו ממנו בעתיד, ינבא הרבה פעמים את מעשיו בהווה. יום אחד, האיש או האישה הכלואים עשרות שנים בכלא פנימי או חיצוני, יקומו ויעזבו אותו כאילו ההיסטוריה האישית, הביולוגיה ואולי אפילו חוקי ההתמדה של הפיזיקה, לא חלים עליהם.
"לך לך" הוא רגע בריאת האיש החופשי. הרגע ששום ארגון ביון לא הצליח לחזות, שבו אימפריה משתחרת בתוך כמה שנים מאידאולוגיה טוטאלית שניהלה אותה כמעט מאה שנה. זה הוא המפנה שההיסטוריונים הבוחנים את כל התקדימים מתעקשים שאינו אפשרי: עם שקולל בנדודים נצחיים והתרגל לחיי תלות, בוחר לוותר על תכנית ההישרדות שלו, ולהמציא את עצמו מחדש. זה הרגע שהפרופסור למדע המדינה לא יודע עליו דבר: שורה של כישלונות נחרצים במשא ומתן לשלום אינם מנבאים שהוא לא יושג, יום אחד.
זה הוא הרגע המפעים, שבו אנו נעמדים על רגלינו, לנוכח החלוץ האלוהי, המשתחרר מכל מגיניו, מסתובב פתאום, באמצע מרוצו, כאילו גילה חלל משלו בתוך הזמן, מרים את הכדור ברגליו, כאילו הוא לבדו על המגרש, וחוקי הפיזיקה לא פועלים עליו, וכובש את השער הלא יאומן.
חלוץ הרגע הזה, לא עושה את מה שמאמניו אימנו אותו. הכול מכירים את המהלכים של כל המאמנים. ולא עושה דבר מהדברים שעשו לפניו חלוצים אחרים. כי המגינים מכירים כבר את כל מה שכל החלוצים עשויים לעשות. החלוץ הוא תוצר של רגע חדש, שהוא שותף ליצירתו. ולכן, בצדק, אנו מתרוממים בשאגה מן היציע. יש אלוהים.
אחר כך ילמדו חלוצים את המהלך הגאוני וינסו לחקותו. וילמדו מגינים להגן מפניו. עד שימצא הגאון הבא, השומע קול שאיננו שומעים, ויצור את הרגע שעוד לא קיים בספרים. זה הוא הרגע שבשבילו אנו הולכים במשך שנים למשחקים שלא קורה בהם כלום. ברגע הזה כל מאמצינו היו ראויים.
זה הוא הרגע המפעים אותנו בעלילת הספר או הסרט, המספרים על איש העובר שנים ליד אישה במשרד משמים. ויום אחד, ללא רמז מקדים, הוא מבטא את כמיהתו אליה, שאין בה הגיון, ואיננה מתחשבת בסדר הדברים, בנימוס המקובל, או בשאלה אם הם מתאימים או פנויים.
והיא, בת נאמנה למשפחתה, שפוטה של כל מה שמקובל בין חבריה. לא עשתה בחייה דבר שאי אפשר היה לצפות שתעשה. בלי הכנה מוקדמת היא נענית לכמיהתו, כי היא שומעת בה את הקול שדיבר אל אברהם בשעתו.
כמובן שבאותה מידה של חוסר יכולת שלנו לצפות לגמרי את מה שיקרה, האיש יכול גם לחטוף סטירה. יש גם סכנות בשמיעת קולות.
זו מורשתו של מייסד השיטה שלנו: על תעשו משהו רק כי כולם עושים. על תסמכו על מי שכלא את הקול במנהגים שאינם משתנים. אל תאמינו למי שאומר שראה אלוהים וגילה את סוד השליטה בחיים. על תסמכו על מי שעושה רק מעשים הגיוניים. בקשו שיחה עם סמכות נעלמה הנמצאת מעבר לסך כל הדברים.
זהו הסיבה שיהודים חזרו וקראו את הסיפור הזה, כל שנה באותה עונה. בתקווה שהקול ההוא, שדיבר אל אברהם, הקול הנמצא כל הזמן בחלל ורק שומע חסר לו, ישמע פתאום גם באזניהם.
זו התקווה הכמוסה המפעמת בלב שנשמע את הקול. ונדע פתאום מה צריך לעשות. מה מזמן לנו השלב הבא. מה תפקידנו כאן.

"הארץ", 23.10.2015

העיקר שתהיה בן אדם – פרשת השבוע ב"הארץ"

הולדת הגיבור האנושי
יאיר כספי

המקרא לא מאמין באדם. לא מתפעל ממנו. מוכן לשקול אפשרות שהתרבות האנושית היא טעות שאולי אי אפשר לתקן, וכישלונה יביא את סופה.
את פרשת בראשית סיימנו באדם המתקשה לקבל עליו את גבולותיו. משימת יצירתה של תרבות אנושית, שהוטלה על האדם, כפתה עליו ריסון יצרי שלא הרגיש לו טבעי. האדם הלומד להיות תרבותי המשיך לרצות לשכב עם כל מי שהוא חושק בו, ולהרוג את מי שהרגיז אותו. האדם המסוכסך עם עצמו רוצה להתעלות מעל נטיותיו הטבעיות כדי להתפתח מתוך חיקוי של יוצר גדול שנתגלה לו, וגם זומם להחליפו ולהשתלט על העולם. בפרשת נח מגלים לנו שהתקווה לאדם נכזבה, הוא בחר באפשרות השנייה, והמציאות עומדת להקיא אותו מתוכה.
בני אדם השתמשו בהזדמנות העצומה שקיבלו להיות שותפים להתפתחותם כדי לתכנן איך להשתמט מן האחריות הכרוכה בה: "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו, ה-ז).
יתרון האדם, מחשבתו, משמשת לפיתוח מזימה שתספק פתרון של פשרה מדומה בין רצונותינו הסותרים לעבוד אלוהים ולהיות אלוהים. המדענים הראשונים, כהני הדת הקדומה, פיתחו יצורי ביניים, חציים אלוהים וחציים כוחות טבע או בני אדם. אלוהים מוקטן, שאפשר למשש ולראות, נותן קצת התעלות, בלי דרישות להתפתחות. ההתנהלות מול אובייקט שווא, יצרה עצמי מזויף. אנשים אבדו את היכולת להבחין בין שקר ואמת. האלים שהמציאו לעצמם סולחים למי שהם אוהבים ומרשים לו להיות מושחת.
התוצר הסופי של יצר הרע האנושי הוא נטיית האדם לחשוב שהוא עמוד העולם והיקום לא יכול בלעדיו. המבול מגלה שהאדם לא הכרחי, ואם לא ישנה את דרכו, אפשר שהעולם יסתדר בלעדיו.
הניסיון לחקות אלוהים הוא מנוע הצמיחה של ההתפתחות אנושית. המחשבה שהצלחנו להיות אלוהים היא יסוד המפלה האנושית. הצלחותיה של המהפכה המדעית המודרנית הביאה אותנו להאמין שנוכל לחרוג מכל הגבולות שנדמו לנו פעם כגבול האדם, ולזכות בחיים ואושר אין סופיים. פיטרנו שוב את אלוהים, שנדמה לנו כשריד מיותר של ימי האדם התלותי והלא מעודכן, ושמנו במקומו את האדם החדש ויצירותיו. היו שאמרו שהנעלה ביותר הוא הלאום, או שיטה מסוימת לארגון החברה האנושית, או המדע. היו שאמרו שאם מספקים את צרכיו היסודיים של אדם, מעניקים לו השכלה, ומקבלים אותו כמו שהוא, הוא יתגלה כיצור מופלא שראוי להאמין בו.
בתרבות העברית המתחדשת בחרנו תחילה בביאליק שניסה לדבר בשבילנו "פנים אל פנים עם השמים הנאווים". אחריו המלכנו את טשרניחובסקי, שהאמין באדם, ו"ברוחו רוח עז". האמונה באדם הביאה לאיסור בן זמננו לחנך ילדים. "הילד יודע", אומרת הגננת הפוסט מודרנית לאבא. אסור לנו לכפות עליו את ערכינו שאולי אינם "האמת שלו". הילד אלוהים. מחבר פרשת נח לא מנסה למצוא חן בעיני הקוראים, ולא מתפעל מהילדים: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח', כא'). מי שבחר להאמין באדם צריך לנקות אותו מחולשותיו ועליבותו וחייב להסתיר מעצמו את כישלונותיו החוזרים, ואת רשעות הילדים.
במקום הגיבורים המיתולוגיים של עמי קדם שהצליחו, כאילו, לחצות את הגבול שבין האלים ובני אדם, מציע המקרא איש צדיק תמים המתנהל לפני סמכות גדולה ממנו (בראשית ו, ט). שינוי קשה למי שגידלו אותו להאמין שהישועה באה למי שמאמין בעצמו, וחרד שנותיר אותו בלא ערך לחייו.
במקום המאמין בעצמו, מציע המקרא את האיש הנאמן לתפקיד שהוטל עליו והוא מנסה לפענחו. הצלחתו היא הצלחת הדרך. כישלונו הם קשיי הדרך, או טעות בניווט. הצלחתו לא רוממה אותו לשמים. כישלונו לא יפילנו לתהום, שאליו נמשכים אלו שפעם האמינו בעצמם.
האיש המאמין בעצמו מצליח לגייס את עצמו, ולפעמים אותנו אתו, למשימות גדולות מהחיים, במחיר כבד: חייו נעשים לו חסרי ערך כשהוא נכשל, כי איבד את עצמו, אלוהים. האיש המאמין בעצמו מפתה אותנו להתאהב בו, נענה לתשוקתנו לפגוש אל חי, ויבגוד בנו כשלא יוכל להמשיך לקיים עצמי מנופח. האיש הנאמן, נאמן גם כשלא כדאי. כישלוננו וכישלונו לא הורסים את עצמיותו.
הגיבור האנושי של המקרא איננו מן המקובלים, או המדהימים. איננו נורמטיבי במקום שבו עובדים אלילים. הוא התקווה שהייתה פעם לאם שאחלה לבנה "העיקר שתהיה בן אדם". הוא החלוץ העברי, שגבורתו הייתה עמל כפיים, שבו תיקן חיים יהודיים תלושים. הוא שומר החניון שקיבל על עצמו לספר את סיפורו כמשל למצב האדם.
נח הוא ראשון בשרשרת של בני אדם, העתידים לשוב ולהופיע לאורך הספרות היהודית: יחיד המקבל על עצמו אמת מחייבת שהנורמה החברתית פוטרת ממנה. משתדל להיות אדם גם במקום שאין בו אנשים. וזוכה להציל את נפשו, ולפעמים, דרכו, ניצל העולם כולו.

"הארץ", 16.10.2015

החיבור המכונן את התרבות – פרשת השבוע ב"הארץ"

החיבור המכונן את התרבות האנושית
יאיר כספי

כשעושים את התורה קדושה מדי, אובדת היכולת לקרוא אותה. לגלות בה גבוה ונמוך, תוכן היסטורי לצד פלא על זמני. מאבדים אותה כמדריך שימושי למעשה האנושי. איסורי מסורת המתאמצת יותר מדי לשמר ידע מכונן מביאים לפעמים להצבת מבני הגנה שהאוצר הולך בהם לאיבוד.
מחסום אחר לקריאתנו נמצא בתרבות החילונית, שהעמידה את האדם כמקור הסמכות בעולם, ואינה מאפשרת לו יותר להבין חיבור שבו הוא מגלה סמכות גבוהה ממנו. אם נקבל על עצמנו את החרות ואחריות לקרוא לבדנו ולפרש בעצמנו, ונעז להסתכן בצמצום מסוים של סמכות האדם, אפשר שנצליח לקרוא את הכתוב בתורה.
העולם, בגרסה הידועה לנו היום על סיפור הבריאה, נברא במפץ גדול לפני שלוש עשר ורבע מיליארד שנים. האדם התפתח מקוף שהתפתח מאחד מיצורי הים שעלה על היבשה. החיים החלו בתא אחד שהתחלק. הפרקים הראשונים של ספר בראשית הם מן החיבורים המכוננים את התרבות האנושית לא בשל המידע המדעי שיש בהם אלא בשל התשובה שהם מציעים לשאלה "מהו אדם".
ברגע המפנה, הקודם לכתיבת בראשית, מורד המחבר בהנחה המקובלת על הקדמונים שהעולם תמיד היה, המציאות נתונה וקבועה, וצריך רק ללמוד להסתדר אתה (הפסיכיאטריה הביולוגית של ימינו חוזרת לאותו מקום). בחשיבה עצמאית שאין לה תקדים הוא משתחרר מאמונת אבותיו ואמהותיו, ממסורת שבטו, והסיפור שאנשים מספרים על דרכו של אדם להצלחה בחיים. זהו הרגע שבו נוצר החוקר העצמאי שיוכל להשתחרר מן המקובל בתחומו. להסתכן באפשרות שלא יזכה בהכרה אנושית, וליצור את היצירה שתקדם את זמנה, ועליה מקבלים את הפרס היקר בעולם: את האמת.
עיקר הסיפור דומה באופן מפתיע למה שהמדע יגלה אלפי שנים מאוחר יותר: העולם הוא יצירה בתהליך. מתנתנו של אדם, המבחינה אותו מבעלי חיים, היא הידיעה הזו, שיש בה הזמנה ואפשרות להצטרף למהלך היצירה, להיות שולייתו של מנוע העולם. לפתח את חלקי היצירה החיוניים להזנתו, בריאותו, שליטתו בסביבתו, והנאתו מיופי המרמז על דבר הנמצא מעבר לכלי הביטוי האנושיים.
סיפור הבריאה של "בראשית" הוא גילויה של אהבה לאדם, שנבחר, יחידי מבעלי החיים, לדעת את יוצרו וקיבל הזמנה להיות שותף להשלמת עצמו. בורא מסתורי העניק לו משהו מצלמו, מצלם דמות תבניתו הסמויה. מי שזכה בחסד הראשוני הזה, והכיר בו, פטור מן המאמץ הפוסט מודרני המתיש למצוא אהבה, או לגלות ייעוד ייחודי שירפא את הקשה בפחדיו: שחייו סתמיים.
"הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך", אומרים בתפילת הנעילה של יום הכיפורים. כשאדם בוחר להתנהל מול מנהל כל הדברים, הוא מתעלה על "עצמו": מולדתו, בית הוריו, הגנטיקה שלו, יצריו ופחדיו, וזוכה במידה של חרות. זהו רגע בריאת האדם החופשי.
התובנה המכוננת את התרבות האנושית נושאת עמה כאב שאין לו תרופה. האיש שזכה להכיר את יוצרו, התאהב בו, ורוצה להיות כמותו. את כמיהתו יצטרך לשאת בלבו באין לה מענה סופי. ישנו גבול שבעל חיים היודע אלוהים לא יכול לחצותו. הידע הנחוץ לשליטה מלאה בעולם, וחיי הנצח שאפשר להבטיח באמצעותו, יישארו לעד נחלתו של האל לבדו: "ומעץ הדעת… לא תאכל" (בראשית ב', י"ז).
הפסיכולוגיה ההתפתחותית בת זמננו זיהתה קונפליקט כלל אנושי של תלות-עצמאות ביחס הילד להוריו. תורת המערכות תארה ביסוד העלילה האנושית את הניגוד שבין שייכות לקבוצה ונפרדות ממנה. המשגות אלו הן תבניות מוקטנות של הסכסוך הפנימי המתואר בבראשית: התלות באלוהים והרצון למרוד בו. האדם השלם המקראי נושא בליבו את השבר הזה ומקבל עליו להתמודד עם מתח לא פתור בין קטביו.
סיפור הבריאה של בראשית מציע אבחנה לשתי הפרעות חוזרות של התרבות האנושית: אלו שפיטרו את יוצרם, ושמו את עצמם במקומו ("והייתם כאלוהים" בראשית ג',ה'), איבדו את תחושת הבחירה, הייחוד והיעוד. ומולם, אלו שוויתרו לגמרי על האדם היוצר, המבקש לגדול, שורה עם מלאכי אלוהים ומתחרה עמם, והחליפו את המעשה האנושי האחראי בתפילה מניפולטיבית שבה מנסים לתפעל את הבורא לצרכים האנושיים. הדתיים עשו אלוהים שעובד אצלם. החילוניים עשו מעצמם אלוהים. אלו כמו אלו איבדו את גיבור הסיפור.
קשה לקרוא חיבור המגלה שהגבולות שעמדו בפני אדם ראשון עדיין חלים עלינו. ספר בראשית מאיים לקחת מאתנו את מה שתרבותנו הבטיחה לנו: שנוכל לעשות הכל. שאנו מרכז העולם. שתפקידנו העיקרי הוא להשיג את מה שאנו רוצים ולהיות מאושרים. שמגיע לנו הכול ואסור לאיש להגיד לו את חטאנו.
חטאם של האנשים הראשונים חוזר על עצמו בהיסטוריה האנושית. בתקופות של התפתחות טכנולוגית מהירה מגיעים אנשים למסקנה שהצליחו להדביק את הפער בינם לבין יוצר העולם. האדם המודרני חזר לסדנה להתפתחות עצמית שמעביר יורשו של הנחש מבראשית, ובה מוכרים לו שיטות וחומרים שעליהם אומרים שהם נותנים שליטה מלאה בחיים, כלומר עושים אותך כמו אלוהים.
עונשו של האיש, החושב שבשל הטכנולוגיה שיש בידיו, סיפורו שונה מכל הדורות שהיו לפניו, דומה לעונשם של אדם וחווה: חרדה קבועה המלווה אותו וגלומה בה ידיעה על הכישלון שהוא עתיד להיכשל בתכנית לעשות את עצמו מושלם, ודיכאון, כששוב לא עולה בידו לממש ייעוד שלא היה צריך לקבל על עצמו מלכתחילה. התורה מציעה תרופה שלא נמצאת היום בסל, אך דורשת שותפות במסע גילוי מחודש של התפקיד האנושי.

"הארץ", 9.10.2015