פסיכולוגיה ביהדות

אבדן האחדות הישראלית והיכולת להחליט
יאיר כספי

עומדים אנו בשערי עזה, משותקים. לא יכולים להיכנס ולהכריע את המערכה. לא יכולים לשחרר את המילואים. השיתוק הזה הוא הפתרון היחיד שאנו מסוגלים היום למצוא לסכסוך פנימי שאיננו יודעים לפתור.
למנהל המבצע אין יותר סמכות, שהייתה פעם למנהיגות ישראלית, לקבל החלטות קשות. הוא חייב להתקדם לאט כדי לשמור על איזון פנימי שביר. ירי על הדרום בלבד לא התקבל כסיבה לצאת למבצע. ירי טילים על תל אביב הצדיק הפצצה של חיל האוויר. גילוי עשרות מנהרות יצר הסכמה לאומית על כניסה קרקעית. התרבות האבידות שלנו נתנה רשות להגדיל את מימדי ההרס בצד השני.
המבצע הזה, בניגוד לתורת הלחימה של צה"ל, מתנהל שני צעדים קדימה ושניים לאחור. אי אפשר להכריע את הקרב, כי כל אחד מאתנו שייך לאחת משבע כיתות שונות:
קבוצת "זכות הביקורת" של השמאל המתון, לא שוללת את עצם המבצע, בתנאי שלא ייפגע חופש הביקורת של חברי השמאל הקיצוני. השמאל שעובד באוניברסיטה, וחבריו שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, שוקל לתמוך במבצע, בתנאי שיתנהל לפי התקן שהאיחוד האירופי קבע להפצצות אוכלוסין. כת ההומניזם מעל לכל, רוצה שכל חייל יראה את תמונת אמו ובנו של האויב שאולי יצטרך להרוג, כדי שיהסס לרגע, בשדה הקרב, לפני שהוא מפעיל את נשקו. כת זכויות הפרט כערך עליון איננה יכולה לאשר אפילו מלחמת מגן, כי כל מלחמה היא שלילת זכויות הפרט הכי יסודיות, כולל הזכות לחיות. וישנם השמאלנים של הדרום, שבעניין עזה הם כמו הימניים של המרכז.
כת הביקורתיים מן הימין חושבת שהדבר החשוב לפני סיום המבצע הוא לגלות מי אחראי למחדל המנהרות. בציונות הדתית רוצים לכבוש את עזה, בתנאי שהועדה שתתכנס לאחר המלחמה בקהיר תוגבל לדיון בהפסקת אש, ולא תוביל לוועידה אזורית, והסדר כולל, שבמסגרתו יפונו התנחלויות. החרדים מפוצלים לשתי כיתות: אלו הקוראים לעשות שפטים בגויים, ואלו שרוצים רק שהמערכה תסתיים באופן שלא יגדיל את הלחץ לגיוס תלמידי הישיבות. הימין הקיצוני אוהב את המלחמה שאולי תוכיח סוף סוף לימין המתון, שהשמאל בוגדים.
הכיתות המרוכזות בעצמן מרבות לדבר בשם הכלל. הוועד להגנת השמאל הקיצוני בטוח שהוא נציג המוסר הבין לאומי. שונאי הערבים שמחים לגלות רגש דומה שעולה אצל אנשי המרכז, מה שמוכיח להם שעם ישראל מאוחד. הדתיים לאומיים שמחים לגלות שברגעי משבר, גם חילוניים גמורים מבקשים עזרה מבוראם.
אבדה היכולת לשמוע דבר שאינו בא מהצד שלנו, כלומר יוצא מפינו. אבד לנו דבר הגדול מאתנו, שלפניו אני (זכויות הפרט שלי, חופש הדיבור שלי) ואנחנו (הישיבות, מפעל ההתיישבות, ארץ ישראל) פחות חשובים. שלפניו אנו מתאחדים.
הזהירו אותנו במשך שנים כי הפיצול בין שמאל חילוני וימין דתי עשוי להביא לחורבנה של ישראל, כמו שקרה במלחמת האחים בסוף הבית השני. לא הבנו איך הדברים עובדים. עכשיו אפשר להתחיל לראות את הסימנים: חוסר היכולת להכריע את המערכה נגד החמאס זהה לחוסר היכולת להגיע להכרעה בהסכם שלום עם עבאס. מנהיגי ישראל איבדו את הסמכות ללכת את כל הדרך, בכיוון אחד, כי אין להם יותר עם אחד.
עומדים אנו בשערי עזה, כאילו יש בידינו תכנית. כאשר בעצם איננו מסוגלים להחליט. מי אנו, מהו עיקר המפעל שלו אנו שותפים, על מה ראוי להסתכן, ועל מה ראוי לפעמים, לוותר על העיקרון הכי חשוב של הקבוצה שאליה אנו שייכים.

הקלף הסודי של החמאס
יאיר כספי

הקלף הסודי של החמאס הוא המודיעין שהוא מקבל מדי יום מאמצעי התקשורת הישראליים המודיעים לו שישראל לא מעוניינת לכבוש את עזה.
הנשק הסודי של החמאס הם דובריה השונים של החברה הישראלית המופיעים בטלוויזיה ואומרים שישראל רוצה בשלטונו של החמאס בעזה גם לאחר המלחמה. חמאס מוחלש. חמאס מרוסן. חמאס מנומס. ישראל זקוקה לחמאס.
הנשק הסודי של החמאס הוא יחסנו למלחמה כמו לעסקת רכש או מכירה: אנו רוצים לדעת מראש מה נקבל בסוף. כמה זה יעלה בכסף. כמה הרוגים בדיוק. האם יש הסכמה של כל בעלי המניות והלקוחות בחו"ל?
הנשק הסודי של החמאס הוא אמונתו שהישראלים לא מוכנים באמת להילחם, בשונה מלוחמיו, המוכנים להקריב את חייהם. והאמונה הזו, אם תאשר את עצמה, תקבע מיתוס חדש במזרח התיכון: הציונות השמינה, נעשתה מפונקת ועייפה. אפשר לנצל את חולשתה. אפשר לאלץ אותה לבלוע הכול. אפשר להביס אותה, לאט, במלחמת התשה, שתדכא את רוחם של היהודים. שתבריח חלק מהם לחו"ל ותסכסך בין הנותרים.
מה עוד החמאס צריך לעשות כדי שנשנה את דעתנו? לנסות לבצע שורה של מעשי רצח וחטיפה המוניים בישובים ישראליים? להשבית את התחבורה האווירית לישראל? להישבע להקדיש את החיים לחורבנה של ישראל? לירות יום יום טילים על תל אביב?
הנשק הסודי של החמאס, סוד התעקשותו להכתיב תנאים למשא ומתן על הפסקת אש, הוא המידע שהוא חשף כי אפשר להחזיק אותנו חודשים בעזה, לא יכולים לצאת. לא יכולים להכריע את המערכה.
ההססנות הישראלית יוצרת בלבול בצה"ל שלא יודע מה רוצים ממנו בשל היעדים המשתנים בכל יומיים: להפסיק את ירי הרקטות, להרוס את המנהרות, לתת לחמאס מנה שיזכור לכמה שנים, להביא לפירוז הרצועה, לאלץ את החמאס להסכים להפסקת אש. בינתיים, כל יום שעובר, מחליש את ישראל. גובה ממנה מחיר דמים בלתי פוסק. מערער את הברית עם השותפים מחו"ל.
ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה שבה נלחמנו כדי לנצח. מאז אנו נלחמים כדי להרוויח זמן. לתקן הסכמים של הפסקות אש שהופרו. הישראלים, שאיבדו את הרצון והיכולת לנצח, מסתפקים ב"תמונת ניצחון". כאילו שהחיים האמתיים מתרחשים בטלוויזיה או בעיתון.
תעודת הביטוח של החמאס היא ההכרזה הישראלית שאיננו רוצים לשלוט על מיליון ושמונה מאות אלף פלסטינאים בעזה. יכול להיות שאין ברירה ונצטרף לשלוט שם לתקופה מסוימת. אפשר ששלטון כזה הוא מעשה יותר אנושי מאשר להחריב את עזה מן האוויר.
הסיכוי היחיד לפירוז של עזה, עם שליטה יעילה, הוא ניצחון במלחמה תחילה. אחריו אפשר יהיה להזמין את המצרים, ואש"ף, והסעודים, והאמריקאים, שיביאו את הקטארים אם הם רוצים, להכין תכנית לניהול הרצועה ושיקומה. אפשר שכיבוש הרצועה הוא צעד הכרחי להסדר כולל מזרח תיכוני. מדינת ישראל משותקת ומתקשה להכריע את המלחמה, כמו שהיא משותקת ומתקשה להכריע במשא ומתן מדיני. איבדנו את האמת הפנימית שלנו, זו שעמה מנווטים את המציאות.

האויב אכזר
יאיר כספי

המלחמה קשה למי שמאמין בהידברות וחושב שאפשר דרכה לפתור את כל המחלוקות. המלחמה היא אתגר למי שמאמין באהבה. היא מגלה שיש מי ששולל את זכותך להתקיים, לא משנה כמה תאהב אותו. המלחמה היא אתגר קשה למי שמאמין בזכויות הפרט. כי מבטלים בה את כל זכויות הפרט של האויב. לפעמים אפילו את זכותו לחיות.
המלחמה קשה למי ששייכים לפוסט מודרנה גלובלית, הפנימו כמה רעיונות של הניו אייג', ואיבדו בדרך את זהותם הישראלית. המלחמה מסכנת את ה"אני" שלהם. סכנת אבדן "אני המאפשר", ו"אני המקבל כל אחד כמו שהוא" תחייב אותם להוכיח שמלחמה היא טעות, תמיד. המלחמה מזעזעת כל כך את אושיות עולמם עד שכדי לשרוד נפשית הם צריכים להעלים מן התודעה את אכזריותו של האויב, שאינו תלויה במעשיהם. להמציא לה נסיבות מקלות. או לקחת חלק מן האשמה על עצמם: לא סיפקנו לחמאס צרכי יסוד שאי אפשר בלעדיהם. לא הקשבנו באמת לצד השני. לא נתנו לעזתים חופש תנועה שהוא מיסודות זכויות הפרט.
גדל כאן דור שאינו יודע להתמודד עם תופעה שאי אפשר לפתור באמצעות חשיבה חיובית, אי-שיפוטיות, מאבק על זכויות המיעוט, מיינדפולנס, אפליקציה, או אוכל טבעוני. הניצחון במלחמה מסוכן להם כמו ההפסד.
העולם אכזר. אויבינו נמנים על האומות האכזריות ביותר. רק הצבא יכול היום לנהל את מצרים. רק רודן אכזר כמו סאדאם הצליח להחזיק ביחד את כל המרכיבים של עיראק. אסד והאיראנים נראים פתאום מתקדמים ומתונים יחסית לדאע"ש.
קשה לקבל כי אויבי לא שותף לשום דבר מערכי. לא עבר את עידן הנאורות וההשכלה. לא הפנים את ערכי הדמוקרטיה. הערכים האלו שלי, כולם, הם איום על עולמו. על המשפחה המסורתית שהוא מתקשה להמשיך לקיים כשילדיו חשופים לאינטרנט. מזעזע לגלות שהערכי האהבה, ההידברות, וזכויות הפרט הם בעיניו סימנים של חולשה.
מזעזע לגלות מתחת לשכבה הדקה של התרבות את האכזריות של זולתי, ושלי. את האדם החייתי אשר בו ואשר בי. אנושיות איננה ייחוס אנושיות לכל הולך על שתיים. אנושיות היא המאמץ להישאר אנושי גם במקום שאין בו אנשים.
יש עת להידברות, ועת שאסור בה להידבר. יש עת לאפשר, ועת לקחת מהזולת את כל מה שיש לו. יש עת לאהבה, ועת שתוקפנות הישרדותית צריכה להוביל. ואחריה, לקוות, תהיה שוב עת להידבר. קהלת, שלימד אותנו שיש עת לכל דבר תחת השמש, לא האמין בכוח ולא האמין בהידברות. לא האמין בזכויות הפרט, ולא האמין במלחמות. חייו היו מאורגנים ממקום אחר. מלחמה ושלום נעשה לו מרכיבים באישיות שצריך למצוא להם את המקום, הזמן, והמידה הנכונה.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2376510

אמונה ורגעי משבר
יאיר כספי

אימת האבדן שנתעוררה בעקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה התיכונית, מעוררת בלב אנשים הרהור שקשה לפעמים לחילוניים להודות בקיומו: האם אפשר שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אסונות בחייהם?
חשוב לעשות הבחנה בין דתיות ואמונה. אמונה מתקיימת לפעמים ללא דתיות. ודתיות אינה ערובה לאמונה. גם בעלי אמונה דתיים מאבדים לעתים בעת משבר את אמונתם. ימשיכו ללכת לבית כנסת, ואין אלוהים בלבם.
ישנם בעלי אמונה רבים המסתייגים מן הדתיים, אבל יש להם אלוהים. לפעמים לא בשמו המוכר. יקראו לו "הכוח העליון", או "עקרון המציאות", או "חוק היקום", כולם שמות טובים לזה ששום שם לא מתאר באמת.
עם זאת צריך לומר שיש יתרון מסוים לקהילה שבה מחנכים אנשים כדרך שגרה לעמוד לפני סמכות גדולה מהם. לקבל ממנה רמזים על תפקידם ולשאת מולו את מגבלות האדם. בימים הטובים של הציונות הייתה לנו חוויה כזאת שמנסחי מגילת העצמאות קראו לה, בדרך הרמז, "צור ישראל".
כשאין בעולמו של אדם אלוהים, אפשר שיעשה מעצמו את ריבון עולמו. יש לכך יתרונות בתקופה שבה צריך להתגייס לשינויים גדולים אשר מסורת מאובנת אינה מרשה לעשותם. יש לכך חסרונות כשצריך להתמודד עם אסונות, שאין בהם שליטה לאדם. אין עם מי לחלוק את האחריות המוטלת כולה על כתפיו הצרות.
האדם שהוא האחראי הבלעדי לעולמו נוטה ברגעי משבר לחפש את אשמתו: "הייתי צריך לאסור על הילד לנסוע בטרמפים גם כשהוא מצטרף לשני חברים". בנוסף לחוסר האונים המזעזע יצטרך האיש הזה לשאת עמו אשמה על אבדן ילדו, שהיא לפעמים גרועה והרסנית יותר מן הצער והכאב.
במקומות שבהם מפטרים אלוהים, ולא מעמידים במקומו אידאל ראוי אחר שמתוכו נובע התפקיד האנושי, נוטים אנשים, לאחר שנכשלו בניסיון להיות אלוהים בעצמם, להעניק את התפקיד הזה לילד שאותו הם עושים מרכז עולמם. הנטייה הזו הרסנית בכל מקרה. מגדלת ילדים המרוכזים בעצמם ומתקשים לחלוק את עולמם. כשהם עוזבים את הבית, גם בנסיבות טובות של התבגרות, יותירו חלל שההורים לא ידעו למלא (ולכן אפשר שינסו להחזיק אותם בכל מיני תירוצים). אבדנו של נסיך הבית שהיה "נפלא, מדהים וגדול מהחיים", תותיר את הוריו ללא מטרה לקיומם. יזניחו את עצמם. יזניחו את ילדיהם האחרים. אפשר שיאבדו את הטעם בחיים ללא אלוהי ביתם.
אם נותר בלב ההורים גרעין של סמכות גדולה מהם ומילדיהם, וארע חס וחלילה, המקרה הקשה, האבדן לא יהיה סוף העולם. אבדן, במקום שיש בו אמונה עמוקה, אפשר שיערער אותה לזמן מה. התעקשות על תיקון הקשר עם מי שנתן ועכשיו לקח תעשה את האבדן מאירוע אקראי, האומר שאין טעם לכלום, או "מזל רע" המוכיח שהעולם נורא, לאתגר שהוטל עלינו לעמוד בו, גם אם אינו צודק ולא הוסברו לנו סיבותיו.
צערם של בעלי אמונה קשה ואינו שונה מצערם של המתקשים להאמין. אבל הם יודעים שהוטל עליהם לשאת את הצער הזה. לקבל את האבדן. להודות על הזמן שבו זכו להיות עם יקירם. לנצור בלבם את זיכרונות אהבתו.
אמונה אינה מונעת אסונות, כפי שעובדי האלילים הדתיים אומרים, ואינה מעלימה את צערם. אך קבלת סמכות גדולה מאתנו בזמן משבר נותנת לו משמעות אחרת ומשנה את ייעודו של אדם: הוטל עליו לשאת אבדן קשה, וצער, וכאב, והוטל עליו להשתקם, לחזור לחיים.

למאמר באתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2354014

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית
יאיר כספי

אורתודקסיה מודרנית
האורתודוקסיה המודרנית, בת המאה התשע עשרה, שמתוכה צמחה התנועה הדתית לאומית, ויתרה על היהדות כתורת חיים והעמידה יהודי חדש, שתודעתו נחצתה לשתיים: הוא מודרני ביחסו להשכלה ולתרבות ודתי בכשרות, שבת, בית כנסת ועוד כמה פרטים.
האלוהים של האורתודוקסים המודרנים הורד בדרגה. שוב אינו אל נורא עלילה, יוצר כל העולמות, שותפו של כל מעשה אנושי. אין לו יותר כניסה למשרד עורכי הדין הדתיים או למעבדת המחקר של הפרופסור הדתי באוניברסיטה. אבל הוא הממונה הבלעדי על הסירים במטבח, על בתי הכנסת והמקוואות, על תפילין ומזוזות. מלך מלכי המלכים נעשה לשר הדתות.
ההפרדה בין דת ומדע השאירה את שתיהן נכות. במקום שההשכלה תאתגר את התורה, תעשיר ותעדכן אותה. ובמקום שהתורה תתן נקודת מבט ביקורתית על נטיית האדם המודרני להאליל את עצמו ואת יצירתו, הפכו שתיהן לחטיבות נפרדות, אסורות במגע.
הסתירה שבין העולמות לא הפסיקה להטריד את מנוחת המחזיקים בשניהם. המיתוס המסורתי אומר שההלכה היא נצחית ונתנה כולה בשלמותה למשה בהר סיני (חלק כתבו לו, וחלק לחשו לו באוזן והוא העביר כתורה שבעל פה). חוקר ההלכה הדתי מבחין בהלכות שונות בתולדות ישראל (תורה, משנה, סיכומי התלמודים אצל מסדרי ההלכה של ימי הביניים, שולחן ערוך, והפרקטיקה האורתודקסית של ימינו) אשר למרות יסודות של המשכיות, קיימים ביניהם הבדלים גדולים.
במקרא מקיימים את התורה, או מורדים בה. בימי המשנה נוספה מצוות "לימוד תורה" שבה דורשים את משמעות התורה המקראית לתנאי החיים שהשתנו בהשפעת התרבות היוונית. חז"ל אוסרים על הלומדים לקבל שכר על לימוד תורה. בשולחן ערוך החטא הזה נעלם מן הרשימה. בהלכה החרדית של ימינו הציווי התלמודי לאב "ללמד את בנו אומנות" – מקצוע לפרנסתו, הפך לחטא.
לצד עדכון מצוות, כל מהפכה הלכתית גם העמידה חובות יסוד בראש הרשימה כ"עיקר היהדות". מיכה הנביא מציין "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו',ח). ישעיהו הסתפק בשתיים " שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו,א). עמוס העמיד את השיחה הישירה עם ההוויה כעיקר היהדות "דרשוני וחיו" (עמוס ה',ד). חכמי המשנה מתווכחים אם העיקרים הם תורה, עבודה וגמילות החסדים, או דין אמת ושלום (משנה, אבות, א). הרמב"ם מעמיד במרכז את המאבק בעבודת אלילים. אף אחד מהם לא חשב שהעיקרים הם כשרות, נידה, תפילין או בדיקת מזוזות. באופן מפתיע דווקא המחקר ההשוואתי של ההלכה מאפשר להבחין בין יסודות שעמדו לזמנם לאלו הנוגעים אולי בעל זמני, ונושאים עמם חובה לכל הזמנים.

דתי לאומי
המהפכה הציונית עדכנה את רשימת המצוות של הגולה והעמידה בראשן את העלייה, ההתיישבות, יצירת התרבות העברית, ההגנה, האחריות ההדדית ועוד.
האורתודוקסים המודרנים, שהצטרפו לתנועה הציונית, קיבלו בפועל את סמכותה כמתקנת של תורת הגלות, אבל הכחישו את המשמעות המטלטלת של הכרעתם. את "מודרני" בשמם החליפו ב"לאומי" שגם הוא, כמו המודרני, יכול כאילו להיות חטיבה נפרדת שאינה משנה את "הדתי".
ה"לאומי" שהוצמד לדתי היה הזמנה לוותר על הצמצום הדתי של האורתודוקסיה המודרנית. לוותר על הסידור הנוח שבו אלוהים מבוית נמצא כאלו רק בבית הכנסת, במקווה, במטבח, וביום שבת. להכריז על פרידה מהלכת הגלות של החרדים.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה זקוקה לחלוצים שיכתבו לה את יהדותה. אנשי תנועה העבודה, שהניחו יסודות לתורת חיים מתחדשת, התאהבו בעצמם. אמרו כי מן התנ"ך עד הפלמ"ח לא קרה שום דבר חשוב. בהמשך התעייפו גם ממסע בניית חברת המופת, שהייתה מדרשם ל"עם סגולה".
אתגר גדול חיכה לתנועה הדתית לאומית: לגדול לסמכות שהייתה לתנאים לתקן חלקים בהלכה הנבואית. לגדול לסמכות שהייתה לאנשי העלייה השנייה לוותר על התלות ברבני הגולה ולהעמיד אומה על יסודות חדשים ישנים. לחבר את המודרני הדתי והלאומי לתרכובת במקום תערובת של נוחות.
הייתה כמיהה לא מודעת של ישראלים רבים לרב גדול שיקום לדתיים, יעלה להר סיני, ויביא רשימה חדשה. הרב לא קם. מי שהסתדר הרבה שנים עם אל קטן ונוח לשימוש נמלא אימה מעמידה לפני אל גדול שאינו כפוף להרגלים הכפייתיים של מאמיניו.
הדתיים הלאומיים נשארו דוסים. הסתפקו בפינה בשולי החברה הישראלית. גבאי בית הכנסת משגיחי כשרות וסמלי דת. התבטלותם בפני "גדולי התורה" החרדיים הלכה וצמצמה את השפעתם. הפוליטיקאים גילו כי כשצריך לפתור משבר בענייני דת כדאי תמיד לסגור אותו תחילה עם החרדים. הדתיים הלאומיים יתיישרו אחריהם.
היה קשה לשכנע ילדים להישאר במחנה הלא מלהיב. שעורי תלמוד בבתי ספר דתיים, שבהם אסור לתלמידים למצוא במקורות נפילות מוזרות ודברים יפים לזמנם לצד דבר אלוהים מפעים, נעשו שנואים. רבים מהם הסירו בצבא את הכיפות.

מתנחלים
בעקבות המלחמות, זו של ששת הימים וזו של יום כיפור, נדמה היה לדתיים הלאומיים כי נמצא הפתרון למשבר צמצום החיים הדתיים. דתי לאומי הוחלף ב"ציונות דתית". הציונים הדתיים השתוקקו להוסיף לביוגרפיה שלהם את הפלמ"ח ודגניה, התגייסו לקרבי, והלכו לחפש גבעות בשטחים.
המתנחלים, כמו האורתודקסים המודרנים, המשיכו להכריז שמבחינה הלכתית דבר לא השתנה. אבל לקחו מרכיב אחד הנמצא בתורה ובתלמודים – ארץ ישראל, והחזירוהו כביכול למקומו ומשקלו הראוי בתוך ההלכה.
החיבור אל האדמה והצבא יצר התרגשות עצומה, כמו זו שאפשר למצוא במקדשים שבהם האל עצמו נוכח בטקס הקדוש. המתנחלים חזרו בלי משים ליסודות של אלוהות כנענית, התלויה בארץ. ומכאן הייתה הדרך קצרה לתורה האומרת שאם מדינת ישראל תוותר על חבלי ארץ מסוימים לעם אחר, יקרע, כאילו, חלק מגוף האלוהות, התלויה באותו חבל ארץ, תתמוטט הדת ותאבד האמונה. העמדת הישראליות על ההתיישבות לבדה עשתה מהתיישבות גידול ממאיר.
במקום המעמד שהמתנחלים קיוו לקבל, של חלוצים ההולכים לפני המדינה ומשרתים את מפעלה הגדול, הם הפכו לשנואי נפשם של ישראלים רבים הרואים בהם כת אנוכית העוסקת בצרכיה ומוכנה להקריב את מדינת ישראל על מזבחי השומרון.

חרדלי"ם ודתיים לייט
הציונות והמודרנה הכתיבו בפועל, בתורת חייה של הציונות הדתית, יותר יסודות מן "הדתית". אבל איסור נפשי עמוק לא אפשר לדעת כי ציונות דתית היא מהפכה הלכתית.
בהתנתקות מגוש קטיף, סמכותה של מדינת ישראל גברה על סמכותם של מאות רבנים שקבעו שאסור לעולם להתפנות. ההכרה בתורתה של מדינת ישראל יכלה היה להתחיל מסע ליצירתה של יהדות ישראלית. אבל בינתיים קיבלנו משהו אחר.
הפינוי רמז שאפשר ובסופו של דבר זה יהיה גורלו של כל המפעל המרכזי של החינוך הדתי לאומי. הכישלון הוביל לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהאורתודוקסים החליטו שהבעיה הייתה ב"מודרני". שהחיבור בלתי אפשרי וצריך לוותר על השייכות להשכלה ולתרבות הכללית.
תהליך ההתחרדות של חלקים בתנועה הדתית לאומית הוביל ליצירת קבוצה הפוכה: דתיים שאינם מוכנים לוותר על אמת הנודעת במחקר מדעי, לא על השתייכות למדינה, לתרבות העברית ולעולם הגדול.
המחנה החדש נראה מהפכני. חבריו הולכים לפעמים בלי כיפה. נשותיו עולות לתורה. יש בהם המוכנים לאכול במקום שהרבנות מחרימה. הדתיים לייט, קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוקסים, נוחים לחילוניים. אפשר ללמוד אתם בתיקון שבועות. אפשר למצוא בהם "אח" ששירת בסיירת ועשה כסף בהייטק. אפשר אפילו להתחתן אתם עם סידור שכל אחד ישמור על מה שחשוב לו בבית המשותף. נוחים ולא שווים הרבה. לא יתבעו אותנו להיפרד מעבודות האלילים של המודרנה והפוסט מודרנה, שהם שותפים בהן. לא יאתגרו אותנו למסע תיקון אדם ועולם.

יהדות ישראלית
ישראל צריכה דתיים אחרים. המפעל שראשוני התנועה הציונית החלו בו וזנחו, והתנועה הדתית הלאומית השתמטה ממנו, מחכה. את תהליכי המפתח בשיבת ציון עשו החילוניים, האם גם כאן ישובו להוביל? החילוניים החוזרים לארון הספרים מסתפקים בינתיים בקצת תרבות או רוחניות. ישנו אתגר שמחכה לישראלים, חילוניים כדתיים. הוא מבלבל וקשה כי צריכים שתי המחנות לעזוב בשבילו את אזורי הנוחות שלהם:
להאזין לכמיהה להאמין ולהעז ללכת בעקבותיה.
לגדל תודעת חסד מתוך הכרה במציאות כאוסף של מתנות קטנות. להתבשם מפליאה. להתמיד בהודיה המגדלת נדיבות של מי שגילה כי קיבל הרבה ומתנותיו מתחדשות מדי שעה.
לגדול להיות תלמידי חכמים, בעלי מדרש עצמאיים הקוראים במקורות ישראל כספרים שלהם. לא בשם הזכות לדעה שונה מזו של "הדתיים", אלא בשם האמת והאחריות למצוא את כוונת הנביאים.
לחדש ולהוביל מומחיות עברית ישנה: מאבק באלילי הזמן: הרציונליות שתתגבר על כל השדים, המימוש העצמי שבו יסופקו כל הצרכים, או החוזה הישן שיש לדתיים עם אלוהים.
לחזור ולמצוא בספרים ידיעה ישנה שתרבות הזמן מכחישה על מצב האדם. להכיר בתלותו. בחמדנותו. ברשעותו. בחוסר האונים שלו הרבה פעמים. לעמוד מול הניסיון האנושי כאתגר שניתן לעמוד בו בלי להתייאש.
להוציא מרעיון בחירת ישראל את יסודות ההתנשאות. לטפח אותו כגאוות קבוצה על תפקיד אחראי שהוטל עליה בתולדות העמים, והשתדלה למלא. לגדלו כאתגר לתפקיד שעוד מחכה לנו בעולם לא מתוקן.
לחדש את חזון חברת המופת של התנועה הציונית, מתוך חיבור "עם סגולה" למדינת ישראל והזמנים. להעמיד מחדש את עיקרי המפעל הישראלי. לשוב ולגבש מערכת ערכית שיש בה חזון של אדם הולך ונשלם.
להשיב לחיים את הילד בפנים, שנאלם בתרבות שלימדה אותו לדרוש, ולהשיג לעצמו. ולא לימדה אותו לבקש. להיות זקוק מאד לאנשים ולאלוהים.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2338454

מצא לך נאצי
יאיר כספי

השואה, שדימינו כי התגברנו עליה, חוזרת אלינו כשאלה שהרבה ישראלים שואלים את עצמם: אם הנאצים יחזרו, האם אדע לזהות בעוד מועד את הסימנים? האם אשכיל לברוח בזמן, או שאדע להילחם? כמו בוגרים של טראומות אחרות אנו מנוהלים סביב אפשרות חזרתו של המצב הנורא ביותר שבו היינו פעם חסרי אונים ונשבעים שהפעם לא יתפסו אותנו בלתי מוכנים.
כדי להתכונן צריך לזהות מוקדם ככל האפשר את הסימנים. כאן נחלקים הישראלים על פי הקבוצות החברתיות פוליטיות ודתיות שאליהם הם שייכים.
הימין הישראלי מזהה את הנאצים אצל השכנים. בביטויים שבהם הם מכנים את ישראל מול קהל מתלהם. באיורים בספרי הלימוד שלהם. האם עראפת היה היטלר החדש? אולי היה זה אחמדיניג'ד המאיים, או דווקא רוחני מתוק השפתיים? או אבו מאזן שעשה הסכם עם החמאס? והעיקר, כדי למנוע את חזרת השואה, האם מוטל עלינו להפציץ את הכור באיראן?
המציאות, כלומר כוחה הצבאי של ישראל, מגבלותיהם של אויביה, והברית שיש לנו עם המעצמה החזקה בעולם, לא מרגיעים את החרדות.
למתנחלים נאצים הם שוטרים וחיילים הבאים לפנותם. אצל החרדים, השקועים בצרכיהם הכיתתיים, מי שמאיים על האוטונומיה שקיבלו הישיבות מזכיר את הרכבות שלקחו את היהודים למחנות.
השמאל, אשר ביקר במשך שנים רבות את "תסביך השואה" של הימין, הצטרף בשנים האחרונות לחיפוש הנאצים. משפט על זכויות הפרט שאמר חבר כנסת מן הימין. חיפוש שעשו בגופה של מורה ערביה בשדה התעופה. אזכור של "אלוהים" בעיתון – נהיו סימנים לאפשרות המחרידה שאנו נמצאים בגרמניה בסוף שנות העשרים.
בקיצור: אמור לי מי הנאצי שלך, ואומר לך איזה עיתון קראת היום.
המציאות לא משנה גם למחפשי הסימנים הנוראיים מן השמאל. ארבעה תהליכים היו שותפים לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה: הסכם הכניעה הגרמנית של סוף מלחמת העולם הראשונה שהלאומנים התקשו לחיות אתו. משבר כלכלי קשה ומיליוני מובטלים. העדרה של מסורת דמוקרטית. ופיתוחה של תורת גזע שבה השייכות לעם, היא היסוד המכונן את הזהות, והיא קודמת לשייכותו של הפרט לעצמו, וקודמת לשייכותו לתרבות האנושית כולה, למורשת האדם.
ישראל חווה שגשוג כלכלי ללא תקדים ומחסור במאות אלפי עובדים. יש לה מסורת דמוקרטית ארוכה, החל מן הקונגרסים הציוניים הראשונים. יש לה מסורת יהודית ארוכה עוד יותר שבה מצווה למצוא פגמים במנהיגים, כדי שלא נעשה מהם אלים. החל בציון חטאו של משה שבגללו לא נכנס לארץ ישראל, ועד לחשבון הגלידה של ביבי. ובעיקר, אנו שקועים בעצמנו ולא מאמינים לאף אחד.
אבל העובדות לא משנות למחפשי הנאצים. כי העובדות הם הדבר שהם רוצים לברוח ממנו.
זו קסמה של השיטה המאפשרת להעלים מצב מורכב ומסובך באמצעות דימוי אחד זוועתי. היטלר מצא סיבה אחת לכל קשייה של גרמניה, ומכאן צמח לו פתרון פשוט ששווק בהצלחה לעשרות מיליוני גרמנים. קשה להתחרות בפיתוי של מי שיש לו יהודי (כלומר "נאצי") שהוא מקור הסבל האנושי. קשה להתחרות בהבטחה לפתרון סופי.
"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע" ניסה הנביא להתמודד עם עובדי המולך "אני יהוה עושה כל אלה" (ישעיהו מה ז). מה שאתם מכנים "רע" ועושים אותו רשות נפרדת שאפשר אולי לרצות או לסלק מן העולם, הוא מיסודות ההוויה, קושי שהוטל עליך לשאת, אתגר להתמודד עמו. במקום לחלק את העולם לטוב ורע, שבה אתה מרכז העולם וכל מה שקשה לך נחשב "רע", למד לגלות מתנות שנחמד לקבל, ומטלות שחייבים לעשות. שניהם באים מאותו מקום. חפש את "האחד" שבהתנהלות מולו נעשית ההשלמה הפנימית של האישיות. זהו לב אמונת הייחוד שזכתה עד היום להצלחה מוגבלת. קל יותר לפצל את המציאות ולהאמין ברוע שאפשר להכחיד.
תסביך השואה של השמאל הישראלי הוא תחרות מציאת המפלצות שהשתלטו על נפשנו. קולוניאליזם כבר היה לנו אצל הפוסט ציונים. גזענות נשמעת חלשה. פשיזם מישהו כבר אמר. סטאליניזם מתאים רק לעולי ברית המועצות. סוחרי עבדים כבר לא מספיק. נותרו רק הנאצים להשתמש בהם.
מצא לך נאצי גדול ומפחיד, ולא תצטרך להתגייס לשינוי חברתי, שהוכחת כי אינו אפשרי. מצא לך נאצי, שנדמה כי אפשר להכחיד, ויהיה לכל מה שלא בסדר בארץ הזאת פתרון סופי. מצא לך נאצי, והוא ימצא לך חברים, שיש להם נאצים דומים, ותוכלו, מה טוב ומה נעים, להזדעזע יחדיו מהמתנחלים והחרדים. מצא לך נאצי ותוכל לשנוא אותו חופשי, ועדיין להיחשב לפלורליסט לא שיפוטי.
כמו בקיץ בתחילת שנות הששים, כשראינו את המספרים על זרועותיהם החשופות של המבוגרים. אנו מקיפים עצמנו בנאצים מבחוץ ומבפנים. מגדלים הפרעת חרדה לאומית. אוספים סימנים לשואה שאולי עומדת בפתח. להשפלה וחוסר אונים נורא שאסור לתת להם לחזור על עצמם. משיגים בקדחתנות פספורטים זרים. האם לא הגיע הרגע המכריע, שואלים אנשים, שבו כדאי להקדים ולברוח לברלין?

למאמר באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2306181

 נפילתו של אהוב האלים

יאיר כספי

באביב הזה כולנו בעד בית המשפט והפרקליטות. התעוררנו, כאילו, לגלות את פרצופו האמיתי של אהוד אולמרט: נהנתן, שקרן, מוכר את עירו ובוגד בבוחריו. האלים ההפכפכים הסירו מאהוד המצליחן את ברכתם. הם תומכים בפרקליטות ואנו אתם. כולנו נגד השחיתות השלטונית, כי אולמרט הפסיד.

עד לרגע האחרון לפני פסק הדין, עוד המשכנו לבקש את דעתו, רצינו לקבל משהו מסוד ההצלחה של האיש שאי אפשר להרשיע. אולמרט הוא המייצג האמיתי של כמה מן האמונות והערכים שהלכו ונשתרשו בינינו בעשורים האחרונים. הוא ידע זאת, ומכאן נבעו יהירותו וביטחונו. בסתר לבם, הוא אמר לעצמו, הם רוצים להיות כמוני, או לפחות רוצים שאחד כמוני יעשה בשבילם את העבודה. אני ההתגלמות המושלמת של רוח הזמן והלא מודע הקולקטיבי של הישראלים.

עם של מסתדרים העריץ את אולמרט על יכולתו ללכת במשך שנים על הגבול הדק שבין שחיתות מוסרית ועבירה פלילית, ולא להיתפס. עם של מעריצי עשירים התפעל מיכולתו להשיג הרבה חברים עשירים שמוכנים לחלוק עמו את כספם. עם של אנשים שרוצים לעשות מה שהם רוצים בלי שאף אחד ישפוט אותם, נהנה לראות את חבריו של אולמרט משפילים את הפרקליטות.

אולמרט, המכיר את עמו, לא הפסיק עד ימים לפני פסק הדין להפריח רמזים על האפשרות שישוב לראשות הממשלה בעקבות זיכויו הצפוי. הוא ידע כי כוחו הוא באמונתנו שהוא חוזר להצליח.

עובדי המנצח. אתמול בעד אולמרט, היום בעד הפרקליטות. כמו הצופים בקולוסיאום ברומא העתיקה, פעם נתרגש מגבורת האדם הנלחם על חייו, ופעם נתפעם מכוחה של חיית הטרף הקורעת לגזרים את העבד העלוב.

כמו להקת זאבים המתבוננת בשני זכרים הנאבקים על המנהיגות – אין ערכים כדי לקבוע מי ראוי, יש רק חוק אחד: מנהיגנו הוא זה שקרע לגזרים את מתחרהו. יש רק עבירה מוסרית אחת בעולם החיות: לתת למישהו לטרוף אותך. בזירה נאבקים על חייהם אדם וחיה. החיה גדולה, האדם לוחם מיומן. שניהם מדממים, אין יודעים מי ייצא מכאן בחיים. הקהל עומד על רגליו.

הצופים בריאליטי, כמו החיות, מאמינים שהצדק עם המנצח. הוא אהוב האלים, הוא מה שצריך לקרות. עובדה, נתנו לו לנצח למרות עבירותיו. החטא היחיד בדת המנצח הוא לבחור בצד של המפסידים. לא משנה מה אנשים אמרו על אולמרט, ידענו שהוא ייקח את הבחירות, ולכן כדאי היה להצביע בשבילו. איננו רוצים להצביע בשביל מי שיפסיד שמא נידבק במפסידות.

"אולמרט קיבל מהלומה", זועקות הכותרות, "הפרקליטות חזרה לנצח". לעובדי המנצח יש רק מדד אחד לדעת מה נכון ומי צודק. אם אולמרט היה מזוכה, סימן שבריוני הפרקליטות רקחו מזימה להפיל את המנהיג שהעם בחר, ואם אולמרט הורשע, סימן כי נעלים הם ערכי הפרקליטות. אילו ניצח אולמרט היתה חוזרת ההצעה לאנשי הפרקליטות לתלות את עצמם, כסיום ראוי לתבוסה משפילה שאחריה אין ערך לחיים.

שולה הנביאה. שולה זקן, אשת סודו הנצחית של המנצח, היא הנושאת את בשורת דתנו. היא הכוהנת הגדולה של עבודת המנצח. היא זו שידעה לזהות ראשונה את זה שהאלים אוהבים, ולהבטיח לו נאמנות נצחית. חושיה הנבואיים העלו אותה מדרגת פקידה חסרת השכלה, והציבוה בשער פנתיאון המצליחנים, שעוברים בו תמורת מזומנים. ההמונים ידעו שמקומם בתור ייקבע לפי התשורות שיביאו לה.

"שולה הנאמנה" נעשתה למופת שהורים ומחנכים היו מעמידים לפני ילדיהם למחויבות גדולה מהחיים, למי שהאלים אוהבים אותו. ספרי לנו שולה, מדוע שינו האלים את טעמם? האם סתם כך, כמו שהם נוהגים הרבה פעמים. או שהכעיס אותם ההיבריס של אהוד, שחשב שהוא בלתי פגיע? האם לא ידע שבני אדם מקבלים שוחד רק במזומנים?

זו שגילתה לנו את בחיר האלים היא גם, זו שבחושיה הנבואיים היתה הראשונה שגילתה, שבועות לפני פסק הדין, שהאיש הולך ליפול, שהוא איבד את הגנת האלים, ולכן צריך לרוץ להשיג הסכם עם הפרקליטות. באחת נעלמה כלא היתה נאמנותה הגדולה ונתגלה למה שולה זקן באמת היתה מחויבת: לחזקים.

הכל מחכים לטקס הסיום בקולוסיאום. אהוב האלים לשעבר שרוע על הקרקע, המום מחבטות החוקרים והשופטים. ואז תגיע אשת סודו הנצחית, "הנאמנה תמיד", ותנעץ בלבו את הסכין. עובדי המנצח אינם מרחמים על מפסידים.

אנא דברי אתנו שולה. תני ראיון. גלי לנו על מי להמר בעליון?

חג החירות. האם בני העם העברי, ששועבדו להיות עבדים, לא ידעו כי נידונו לכלות את ימיהם בעבודת פרך? האם העבדים לא הבינו כי הגזירה "היאורה תשליכוהו" משמעה שהם נידונים לכליה על ידי פרעה? למה לא נמלטו ממצרים? מה היה להם להפסיד? או, במלים אחרות, מדוע הסכמנו כל כך הרבה שנים לבלוע את הספין של שליט המשתמש בנו לצרכיו?

יציאת מצרים היא סיפור של מהפך תודעתי. העם העברי במצרים האמין שפרעה הוא נציג רצונם של האלים עלי אדמות, אם לא אל בעצמו. לכן סבלם הקשה של העבדים לא הביא אותם לעשות שום שינוי בחייהם. הם האמינו שהסבל הזה נגזר עליהם בידי מי שהאלים שמו להיות המנצח בתחרות. מכות מצרים נועדו, לכאורה, לשכנע את פרעה לשלח לחופשי את העם העברי. אבל פרעה לא השתכנע. מי שהשתכנע היה העם העברי, שנוכח כי פרעה אינו אלוהים ולא נציגו. העברים נפרדו מעבודת המנצח כשגילו כי יש מעליו סמכות גבוהה יותר, המעניקה להם רשות להיות חופשיים.

היוצאים ממצרים העמידו יסודות לחזון של אנושות שחבריה שווים. חג החירות הוא סיפור ניצחונה של השקפת עולם, שבה עבדות אינה סימן לנחיתות לפני האל אלא רק למצבם של העבדים אצל בני אדם מסוימים. זה היה הבסיס לכינונה של מערכת ערכית שבה אדם אינו נמדד יותר לפי כוחו, עושרו, או מעמדו החברתי, אלא יש לו ערך מתוקף מעשיו הנכונים, שהם אנושיותו. יש מי שיגן על ערכו זה. יש מי שאוהבו גם כשכל סובביו בזים לו.

חג החירות מציין את הרגע שבו נפרדנו לראשונה מחוקי התחרות של להקת הזאבים, מן העיסוק הכפייתי במנצחים: הניסיון לזהותם, לאמץ את גינוניהם, להצטרף אליהם. יש סיכוי לצדק שאינו קשור לכסף ולקשרים. יש אנשים הנאמנים לאמת גם כשזה לא משתלם. יש תקווה ליתום, לאלמנה, לעני, לחולה, לזקן, לעצוב – לאלו שלא הוזמנו לשולחן החברים של אולמרט.

ההישג הזה, למרות שאנו חוזרים ומדקלמים אותו בכל פסח, כבר כמה אלפי שנים, עדיין שברירי. בכל דור קמים אלו שאומרים שלא כדאי להיות תמים, שהכי חשוב לדעת מי הולך לנצח ולעבוד אצלו.

לקריאת התגובות:

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2293039