לדרוש אלוהים

yair02

מודעות פרסומת

הכוכבים שווא ידברו ("הארץ" 31 במאי 2015)

הדרך להשיג שליטה מלאה בחיים
יאיר כספי

חפציבה הולכת למתקשרים. וגם למומחים לגלגול נשמות. מומחית לגלגול נשמות אמרה לה שהיא גלגול של נסיכה אינדיאנית שחזרה לעולם כדי להשלים תיקון חשוב. מתקשרת אמרה לה שהיא רואה בעתידה יצירה שתהייה לה השפעה רבה על עולם האמנות.
המתקשרים והמומחים לגלגול נשמות נותנים לחפציבה מתנה יקרה שהחברה המשכילה והחילונית שאליה היה שייכת לא יודעת יותר לתת לה: תחושה עמוקה של ערך ומשמעות. חיבור לתולדות העולם וייעוד לעתיד לבוא. הם מרימים את חייה מעל קשיי היום יום שעמם היא מתמודדת ועושים אותם נאצלים.
אם חפציבה הייתה מחליפה את יועציה בפסיכולוג אפשר שהוא היה מאבחן דיסטמיה, מין דיכאון קיומי, מציע דרכים לנהל אותו ולהתגבר עליו. האבחנה של הפסיכולוג הייתה מדכדכת אותה עוד יותר. היא סתם בן אדם קצת עצוב. האבחנה של יועציה האחרים מרוממת את רוחה. מספקת צרכים חיוניים של גדולה וחשיבות. בן זוגה של חפציבה לא מצליח לשכנע אותה להמיר את יועציה במומחה ממדעי התנהגות.
בן זוגה של חפציבה הוא מרצה למדעים באוניברסיטה ידועה. איש רציונלי שסומך על מחקרים כמותיים. הוא לא מאמין ביועצים של אשתו, אך לא מסתייג מהם. "אם זה עוזר לה", הוא אומר, "מה רע בזה?". מאידך רע מאד בעיניו שמנשקי המזוזות ניצחו בבחירות והם חוזרים לשלוט במדינה.
הידוענים, המכשפים והמומחים להשבעת רוחות ושדים פורחים היום אצל החילוניים ואצל הדתיים. ההבדל הוא רק בסוגים השונים של עבודות האלילים. פה מאמינים שהקפדה כפייתית על כשרות של הבד"ץ מונעת מחלות. ושם נשבעים שאימוץ של שיטה רוחנית אזוטרית, או הוספה או גריעה של מרכיב מסוים בדיאטה, יכולים לרפא סרטן.
פה פורחת תעשייה שלמה של זיהוי קברי צדיקים שהשטתחות עליהם סגולה לזיווג, הריון ועוד, ושם אנשים מתרוצצים בסדנאות של אמא אדמה, וחוזים בכוכבים. פה משרתים את הצרכים הנרקיסיסטיים של חברי הקבוצה בחלוקת העולם לבהמות, גויים, ובדרגה העליונה, היהודים. ושם מפתים אותך לשלם מאות שקלים למאסטר שמגלה לך שכל הצרות שלך עד היום היו הכנה הכרחית לייעוד מרשים. פה הולכים לרב זקן שמניח יד על הראש ואומר שהכול יהיה בסדר, ושם הולכים להילרית, שמחבקת אותך כאילו היית תינוק.
פה מרגישים טהורים, גם כשמרמים את המדינה, כי מקפידים לפני כן לטבול במקווה, ושם מרגישים טהורים כשהולכים למומחה שאומר שאין אשמה בכלל ביקום ולכן מותר וצריך לעשות מה שרוצים, כלומר מותר לעזוב את האישה והילדים. פה ושם מתערבבים הפאגאנים הישנים והחדשים, ימין ושמאל מחליפים ביניהם כתובות ויועצים. הולכים ונמחקים ההבדלים בין "נאורים" ו"חשוכים" על כל גבעה, בצפון העיר ובדרומה, מקריבים זמן, כסף, ושנות חיים, במאמץ להשביע את האלים.
הנה עוד הסבר למצבו העגום של השמאל. החילוניים כבר לא מאמינים לגמרי בהשכלה. ההשכלה לא מציעה מערכת ערכית מגובשת שיודעת לתת לפרט תחושת שייכות, ייעוד ומשמעות. חלק הולך וגדל מן החילוניים נגוע באותה התרוצצות אלילית שהם מזהים בצד הימני. גדל והולך מספר החילוניים המוותרים על חשיבה עצמאית, ביקורתית ושיטתית, כזו שיוצרת את המומחה האקדמי, ומעדיפים על פניו בחור שחזר ארצה מטיול לאחר צבא, שבו פגש שאמאן שלימד אותו את הסוד של כל הדברים.
הבדל אחד בכל זאת נשאר: המתקשרים של החילוניים לעולם לא מגלים לך שאתה גלגול של הבעש"ט, אלא רק נסיכות אינדיאניות, גיבור מלחמה סיני, או כהן במקדש פרעה. איך זה אפשרי, מבחינה סטטיסטית, שהם אף פעם לא מגלים שמישהו היה בגלגולו הקודם סתם עקרת בית או איכר? על גילוי כזה לא היינו משלמים.
העם העברי היה המאבחן הראשון של השיגעון הזה. וזו הייתה בשורתו לעולם. אין שדים ורוחות. המתים מתו ואין דרך לתקשר אתם. הכוכבים שווא ידברו. כל עבודות האלילים מציעות את אותו שקר מפתה: יש דרך להשיג שליטה מלאה בחיים, בלי לעבוד קשה. נמצאה הדרך לבטל את המוות ולחיות לעולמים.
התנועה הציונית, שבאה לתקן את שקיעתה האלילית של היהדות הגלותית, ניסתה לקומם את החזון הנבואי המקראי, והצליחה כמה עשרות שנים להציב חזון של חברת מופת שבה אנשים אומרים איש לרעהו אמת, חיים מעמלם, ולוקחים אחריות לחברתם.
ועכשיו נותרנו מצד אחד עם עובדי הכשרות, הקמעות, הקברים, הלימוד הכפייתי, ועם ישראל האלוהי, ומצד שני עם היורשים של האינקה וג'ינג'ס חאן, שהעמידו לעצמם אל חדש ומעודכן: אני. אני מיוחד וחד פעמי ולא דומה לשום אני שני. אני הכי חשוב. ואם אגלה את כל מה שאני רוצה ואממש את כל מה ש"אני", יבוטלו העצב והכאב ואני אהיה מאושר באופן תמידי.
נ.ב. מאמר זה הגיע למחברו בתקשור מירמיהו הנביא (פרק ט') .

המנהיגים המפחדים מבוחריהם ("הארץ" 20 באפריל 2015)

השמאל מחסל את מנהיגיו
יאיר כספי

שכנתי, מצביעה מסורתית של הליכוד, שיתפה אותי לפני הבחירות האחרונות בסלידתה מביבי ואמרה שהגיע זמנו ללכת, אבל הוסיפה שהיא מתלבטת, ואינה יכולה להצביע לבוז'י, "כי הוא חלש". במדינה המתמודדת עם איומים קיומיים אנשים מבקשים מנהיג שלצד ראיה מדינית וחזון חברתי שעמם הם מזדהים, יקרין יכולת לעמוד בעימותים קשים ולהגן על אזרחיו.
שבעה אנשים עם קורות חיים מרשימים התייצבו בעשורים האחרונים בשורה הראשונה של השמאל הישראלי, וכולם נעשו לגמדים. פרץ היה מנהיג עובדים מצליח. מצנע היה אלוף מוערך וראש עיר אהוב. שלי הביאה הביתה את רוח המחאה והצעירים. לברק היה קילר אינסטיקנט הנחוץ להתגברות על אויבים מבחוץ ומבפנים. עמי איילון, גיבור ישראל, מילא שני תפקידי מנהיגות מרשימים בחיל הים ובשב"כ. בן עמי היה אינטלקטואל יוצא דופן שנעשה למדינאי. ברוורמן בנה אוניברסיטה מצליחה בנגב.
כל מי שנדמו לרגע כמנהיגים אפשריים של השמאל הישראלי חוסלו על ידי חברי המחנה שלהם. כל מי שהתרומם קצת גילו עליו שהוא פגום. על אחד אמרו שהוא ימני. השני חלש. על השלישי היו סיפורים. לרביעי עשו את המוות עד שפרש. את החמישית העיפו כי היא לא נחמדה לחברים. השישי מגוחך. השביעי נעלם.
אנשים טובים, שיכולים לצמוח לתפקידי מנהיגות בשמאל, נזהרים לא להיכנס לביצה הטובענית של העבודה. הם יודעים שאין זה משנה מה עשו בעבר, הם יוצגו מהר מאד כבעייתיים, מוזרים, ימניים או חדלי אישים. יובל דיסקין, רון חולדאי ואחרים למדו את השיעור והם נשארים בחוץ.
השמאל לא מייצר מנהיגות שיכולה לסחוף אחריה עם, כי חבריו אינם מוכנים שמישהו יאתגר אותם. יתבע ויתורים. יטיל חובות. ידרוש הקרבה. או בקיצור, יגיד להם מה לעשות.
חיסול המנהיגות התחיל לפני דור בצמצום החינוך ותפקיד ההורים. העמדת המימוש העצמי, זכויות הפרט והחשיבה הביקורתית כערכים עליונים ובלעדיים, עשו את האמון, הכבוד לסמכות, והנכונות ללכת אחרי מורה או מנהיג לביטויים של חולשה או טיפשות. בבית הדמוקרטי צריך לבדוק כל הזמן מה הילדים רוצים ואסור לאתגר אותם לתפקיד שלא צמח מהם. האנשים שרוצים להחליט על עצמם לבד, כמו שכל ילד בגן יודע היום לדרוש, לא רוצים גננות, לא מחנכים, ולא מנהיגות.
כמו בבית שהילדים השתלטו עליו, יושבי הראש הזמניים של השמאל מפחדים מהבוחרים שלהם ולא מעזים לעמת אותם עם אמיתות קשות: נחתור להסדר אזורי אבל אם לא נמצא שותף בצד השני אפשר שנצטרך בעת הזאת להסתפק בהסדרים לטווח ארוך. נפסיק את הבנייה בהתנחלויות, אבל נסמן כמה תיקוני גבול של שטחים שהכרחי שיישארו בבעלות ישראלית. לא נאפשר בשום מקרה לאיראן להפוך להיות גרעינית, אבל נעשה מאמץ גדול לעשות זאת ביחד עם שותפינו במדינות המערב. ננסה להגיע למצב שיאפשר לעזתים לחיות את חייהם בכבוד, אבל אם יתחדשו ההפגזות משם יתכן שניאלץ לכבוש את עזה שוב. נחדש חזון של חברה שיתופית דבר שיחייב להעמיד לפעמים את הקהילה לפני הפרט. נזמין את הערבים הישראליים שמוכנים להיות שותפינו לשלטון, ולא נקבל את אלו השוללים את זכות קיום המדינה היהודית. נאבק בשחיתות שפשתה תחת שלטון הליכוד, כחלק ממאבק בתרבות נהנתנית שאבדו בה גבולות. לא ניתן לדתיות גלותית לנהל את חיינו, וניקח במקומה על עצמנו את חידוש חזון חברת המופת, כמדרש ציוני של היהדות. יהיה קשה, יהיה מאתגר, תהיה דרך, תהיה תקווה ומשמעות.
מעת שבוטלו הדרכים המחייבות שהיו כאן : הציונות, הסוציאליזם, והתרבות העברית כמדרש של היהדות, לא נמצא יותר לשמאל מנהיג שהוא התגלמות של דרך שבה אנו מאמינים. אין מי שיוכל להורות לנו את הדרך, כי אין דרך לאנשים שרוצים שהכול יהיה פתוח כל הזמן. אין מנהיג כי אנשים לא מוכנים להתמסר לשום דבר גדול מהם. אין מי שיאתגר אותנו לגדול, לעשות את מה שנדמה כי אי אפשר, כי אנחנו רוצים להישאר קטנים. רוצים פינוקים. אין מנהיג, כי יושבי הראש שאנו מחליפים לא מוכנים להיות לא אהובים, חלק מהזמן.
אין אב, כי אב המאתגר את ילדיו, מצפה מהם לעבוד קשה ולתרום לחברתם מתויג כפשיסט. אין "מנהיגות רוחנית" כי אין רוח. אין דבר גדול מאתנו. אין סמכות שלפניה אנו מתבטלים קצת. אין זקן לכפר, שזוכר איך הכול התחיל, למה באנו לכאן, מה ניסינו לעשות, לאיפה כל זה הולך. מה ראוי לעשות עכשיו. ומה אסור. אין סמכות שבפניה אנו מתבטלים קצת. אין בפני מי להתבייש. אין נביא שייתן לנו סימנים לפיהם נדע לבחור את המלך החדש.
במקומות שאין בהם אבות גם חילוניים גמורים מפתחים פתאום כמיהה לא מובנת למישהו גדול מהם. מוצאים את עצמם בפתח חדרו של אדמו"ר ישיש שיניח יד על ראשם ויבטיח שהכול יהיה בסדר. או בוחרים בפרזנטר לשעבר של הבנק, במקום אב נסתפק באח. בהעדר יכולת לבנות מנהיגות כל מה שנותר לשמאל לעשות בעת בחירות הוא לנסות להרוס את המנהיגות גם בצד השני. ומכאן ההתעסקות המביכה בבקבוקים של שרה. נעשה את ביבי כל כך עלוב, שבוז'י יראה על ידו סביר. זה לא נתניהו גאון הקמפיין שניצח שוב. זה השמאל שחוזר ומביס את עצמו.
שכנתי, אגב, הצביעה שוב לביבי.

לשמאל היה אלוהים ("הארץ" 26 במרץ 2015)

שמאל ללא יעוד
יאיר כספי

את הבחירות ניצח השבט הימני מסורתי. המשותף לחברי השבט הזה איננו המזרחיות (הבית היהודי אגודת ישראל וישראל ביתנו הם מפלגות אשכנזיות). ולא אהבה ההתנחלויות (חלקים מהשבט הזה היו מוכנים לפנות רבות מהן). המשותף לכל חברי השבט הזה הוא שייכותם להיסטוריה היהודית העומדת לפני כל זהות אחרת שיש להם.
ההדבקה של הימין ליהדות והשמאל לתרבות החילונית היא דבר חדש יחסית. הסוד השמור ביותר של השמאל הוא יסוד מעברו שאינו מוכר לו. התנועה הציונית הסוציאליסטית לא נוסדה כשליחה של התעוררות העמים האירופיים, לא כשליחה של הסוציאליזם למזרח התיכון, ולא כנושאת דגל ההשכלה, למרות ששלושת אלו היו מרכיבים חשובים בזהותה. השמאל היה במשך כמאה שנה, מאז "רומי וירושלים" של משה הס, ועד לכתו של בן גוריון בתחילת שנות הששים, הדובר הנועז והמצליח ביותר של תולדות ישראל ותעודתו.
רוב היהודים המשכילים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ראו את עתידם בהשתלבות בתרבות הכללית שנפתחה בפניהם במדינות מגוריהם. "הבונד" היהודי הסוציאליסטי, שהיה התנועה הגדולה ביותר של יהודי פולין, ראה את עתידו בברית המועצות. השמאל הציוני שילב יסודות של סוציאליזם והשכלה אבל הכריז על יעוד מיוחד של עם ישראל בארצו: תיקון שבר של התרבות העולמית הזקוקה לדוגמא העברית שתחבר תיקון לאומי, תיקון חברתי, ותיקון דתי ליצירה אחת מהפכנית. השמאל של "אור לגויים" היה יותר משיחי מחב"ד של היום.
תעודת ישראל של השמאל לא הזכירה את היהדות המסורתית. לא היה לה צורך בבתי כנסת. דקדוקי הכשרות נתפסו כעיסוק המסיט את הלב מן העיקר. השבת נועדה למנוחה אבל מצווה לנסוע בה להכיר את הארץ. מעולם הישיבות מספיק להשאיר מוזיאון לעולם שחרב.
אבל היה לה שולחן ערוך חדש. רשימה מעודכנת שירדה מהר סיני. חילונית לגמרי, לכאורה, והיא כולה מפי הגבורה: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, אחריות הדדית, תרבות עברית, תיקון אדם ועולם לאור חזונם של נביאי ישראל.
האופק הזה הלך לאיבוד. לא מפני שאינו נכון או אינו מעודכן או איננו צריכים לו יותר כי יש מדינה. אלא משום שהוא מחייב. מזמין חיים של שליחות. מאתגר למלא תפקיד ייחודי בתולדות העמים.
במקום השייכות לקבוצה המקומית ומסורותיה העדיפו משכילי השמאל להיות שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, לקהילת מפתחי הטכנולוגיה העילית, לערכי זכויות הפרט שהועמדו לפני החובות לכלל.
השמאל הפסיק לעסוק בשאלה החשובה ביותר לזהותם של הישראלים: מה אנו עושים כאן. למען מה אנו מסתכנים. על מה ראוי לשאת קשיים גדולים.
ביבי שיקר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו. וכל פעם השקרים שלו עבדו כי הם דיברו אל יסודות עמוקים במחנה המשותף של מצביעיו והיה בהם גרעין של אמת. השקר על "הכסף הזר" שמגיע מחו"ל כדי להפיל את השלטון המקומי ביטא את התחושה שהשמאל נאמן לתרבות זרה, יותר ממה שהוא נאמן "לעם ישראל".
השקר על "הערבים הנוהרים לקלפי בהמוניהם" ביטא את התחושה שהשמאל כבר אינו יכול לזכות בזכות עצמו ברוב של הציבור היהודי והוא צריך לשם כך לגייס "זרים".
השקר על "השמאל שרוצה לוותר על הכול" קרא את הפחד שוויתורים ייעשו לא מפני שהם כורח המציאות, אלא מפני שאיבדנו את הנכונות להיאבק על מה ששלנו. שתרבות "אי השיפוטיות" לא מוכנה לראות לאומנות ושיגעון דתי כשהם מופיעים בצד הערבי.
למעלה משלושים שנה עברו מאז איבד השמאל את זהותו כפרשן החשוב והנועז של תעודת ישראל. הציבור כברירת מחדל מצביע למי ששומר עדיין שרידים של היעוד העברי הישן גם אם בגרסה מצומצמת ובעייתית שלהם: לאומנות גזעית חסרת אופק של תיקון עולם. התעסקות כפייתית בשרידי תורת החיים של הגולה והשתמטות מאחריות לעבודה, שרות, ותרבות עברית.
אבל כברירת מחדל, מול ריק היעוד העברי של השמאל, המסורתיות של הימין מרגישה ביתית, זוכרת את ההיסטוריה היהודית, ונוגעת בדבר גדול.
ישנם הרבה אנשים המעדיפים לאחר הבחירות את הייאוש. צורה מוכרת של התפנקות של מי שאינו מוכן לקחת אחריות לכישלונו. ללמוד ממנו ולגדול לתפקיד חדש-ישן.
השמאל הציוני היה בשלטון כשהסתובבו בו נביאים. כשהיה הדובר העברי של ההוויה וידע לפרש את תפקידם של בני אדם. ביאליק הכתיר את אחד העם לנביא. רוב יוצרי התקופה ההיא חשבו שביאליק הוא נביא חשוב יותר. העליות המסורתיות הצביעו לבן גוריון, שלא היה מוכן לחבוש כיפה אפילו בלוויות, כי ראו בו מין משה שירד פעם שנייה מהר סיני והוסמך לעדכן את רשימת המצוות.
הרצוג היה בחירה סבירה וניהל את הקמפיין הכי טוב ששמאל בלי זהות יהודית יכול לנהל. ובכל זאת כוח גדול ממנו שם אותו בכיסא הנוסעים בעגלה שביבי מוביל. מה שקרה למרץ הוא אזהרה. אפילו במחנה שהיא משתייכת אליו ישנם רבים שמרגישים שהיא כבר לא מכאן. מה שקרה לשמאל ביומו הטוב הוא אזהרה חמורה. גם עם מנהיגות אחראית ומסע פרסום יעיל הוא לא נוגע בששים אחוז מן הציבור היהודי.
זאת הרוח הגדולה שחסרה היום. הרוח המעלה מנהיג מוביל. זה שמוכנים ללכת אחריו כי הוא מביא עמו משהו ממקום גבוה יותר ויודע לעשות את חיינו כאן לשותפות במפעל תיקון האדם.

חיית האדם לא תיעלם ("הארץ", 29 בינואר 2015)

הכחשת הרוע
יאיר כספי

אומרים שעורפי הראשים ואונסי הילדות התקבצו מכל עבר כדי לחדש חליפות מוסלמית. אומרים שאכזריותם היא תוצר של פרשנות קיצונית לדת. אבל אפשר שהסיפור הפוך, שהיסוד המפתה אלפי צעירים מכל העולם להצטרף לדאעש היא הזמנה להרפתקה שבה מותר להרוג ולאנוס. בוא אלינו וקבל רשות להשתחרר מכבלי התרבות, מהריסון היצרי, מהציפיות להיות אדם כמו שאירופה רואה אדם, כלומר גבר קצת נשי.
עריפת הראשים לעיני המצלמות הם יחסי הציבור הכי יעילים של דעאש. בוא לסוריה ועיראק ותוכל לשחוט. לקנות נשים בזול ולשלוט בהן כאדונן. לא תקבל בשום מקום עסקה כזאת. לא תצטרך לדעת מה באמת הביא אותך לכאן. אנחנו נספק לך הגנות. דת שעושה את מעשה האונס והשחיטה לשיאה של אמונה. למעשה של הקרבה והתעלות.
לאסלאם הקיצוני אין בלעדיות על שחרור האכזריות האנושית. האם תורת הגזע הנאצית הובילה בסופו של דבר להקמת מחנות ההשמדה או שהסדר הפוך: האנשים שרצו לחסל את המפגרים, חולי הנפש, ההומוסקסואלים והיהודים, פיתחו ערכים שעשו את הרצח לשליחות לאומית. היטלר פיתה אומה מתורבתת מאד למסע שחיטה באמצעות רעיון הלאומיות הנעלה. סטאלין כיסה את הרשעות בתיקון סופי של בעיית הצדק החברתי. המשותף לכל בעלי הפתרונות הסופיים היא היכולת לתת למיליוני אנשים להרגיש שליחות והתעלות מוסרית בזמן שהם מענים ורוצחים.
דעאש היטלר וסטלין שותפים ליכולת לקרוא את הפחד, השנאה והמשאלות הרצחניות של עמיהם ולתת לו דרור. שלושתם שותפים להכחשת החיה האנושית שהם משחררים, זו שהתרבות מהווה לה כיסוי דק. שלושתם מאמינים במימוש עצמי שעיקרו: חופש ואושר ימצאו רק כאשר יתחבר אדם ליצריו העמוקים ביותר וישליך את כל מגבלות התרבות, למען אידאל נעלה כביכול.
לעיוורון של העולם לנוכח הרשעות בלבושה הסטליניסטי, הנאצי, או במתכונת האסלאם הקיצוני אחראים דווקא אלו שנדמים כשייכים לצד השני של התרבות האנושית: המאמינים באדם. ההומניסטים והליברלים של העידן המודרני האמינו שאדם שזכה להשכלה, תנאי קיום ראויים, ואפשרות להשתתף בשלטון, יוותר על מימוש כוחני של יצריו החייתיים. הפוסט מודרניים הוסיפו לרשימת הצרכים שמימושם יביאו את האדם לשיא התפתחותו האנושית את ההגנה המוחלטת על זכויות הפרט שלו, וקבלה מלאה של שונותו. שתי הקבוצות עיוורות לדאעש כמו שהיו עיוורות להיטלר בזמנו. לשתיהן אסור לראות את חיית האדם הרוצה להרוג את כל מי שאולי מסכן אותה ולכפות את עצמה על כל מי שהיא נמשכת אליו.
"חידלו לכם מן האדם" הזהיר הנביא (ישעיהו ב', כב). אל תשתחוו למכשירים שיצרתם. אל תחשבו שאתם שונים מכל הדורות שהיו לפניכם. ההשכלה הטכנולוגיה והדמוקרטיה עידנו מעט אך לא ביטלו את יצר לב האדם. בסדנה למודעות עצמית של הלל הזקן ההנחיה הייתה הפוכה מזו שנותנים היום: "אל תאמין בעצמך" )משנה, אבות, ב, ד). בסופו של תהליך חקירה עצמית כואבת וחסרת אשליות מגלה מלך ישראל "ואנוכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז). אנושיות נוצרת דווקא כשאדם מוכן לעמוד מול חשיבותו המוגבלת, זמניותו, ושיגעונו. אנושיות מתפתחת בכל פעם שאדם מוכן לפגוש את היסודות החייתיים שעולים בו ומקבל עליו לשוב ולתקן אותם.
מי שאינו מוכן להיפרד מאמונתו באדם מאמין שחיית האדם יוצאת ממחבואה כי לא כיבדנו מספיק את האדם שבה. לא נתנו לו הזדמנות. לא אפשרנו לו להיות שונה. ההכחשה הזו אחראית לתרופות הכזב שמציעים עכשיו באירופה כתגובה למעשי הרצח האחרונים: לאפשר למהגרים להתקדם יותר בסולם החברתי. לכבד יותר את האסלאם. כשרואים את הגיהנום שהשתלט על סוריה ועיראק עולה מחשבה שהדיקטטורים ששלטו שם ביד ברזל הכירו טוב יותר את בני עמם מאלו שניסו לשווק להם דמוקרטיה.
מאחורי חולשת המערב נסתרת אותה הכחשה של אמת מזעזעת על רשעות האדם שאפשרה להיטלר להתבסס. המאמינים באדם מעדיפים להרגיש אשמים לנוכח גל הטרור האחרון, כי אשמה נותנת להם אשליה של שליטה במציאות. נעשה כמה תיקונים וחיית האדם תיעלם מן העולם. המאמינים באדם מעדיפים לחפש את אשמתם כדי לא לעמוד בפני גילוי שיעקור את יסודות השקפת עולמם ויפיל את האל שבו הם מאמינים, האדם.

להשיב אלוהים לתל אביב ("הארץ", 11 בדצמבר 2014)

הסמכות לפרש את ההיסטוריה היהודית

יאיר כספי

לשמאל היה פעם אלוהים. אלוהי השמאל לא התעניין במה שמתבשל אצל מאמיניו בסירים. לא בדק מזוזות. ונתן אפילו פטור מלימוד תורה למי שמקים מדינה.

לאלוהי השמאל היו שמות שהבחינו אותו מאלוהי היהודים בגלות. לביאליק היה "קן תפילותי הנידחות". חנה סנש השיבה אותו, לאחר אלף שנים,  אל החול והים שלא נגמרים. במגילת העצמאות קראו לו "צור ישראל". שמותיו מן התרבות העברית היו טובים כמו שמותיו המסורתיים, שכן אלו כמו אלו אינם יסודות ההוויה אלא רק מציינים דרכים שבהם בני אדם חווים נוכחות שאין לה שם.

כמאה שנה בערך, מתוך תולדות הציונות, שימש השמאל כדובר עיקרי של סמכות עליונה שלא הוגדרה בשם אך עדכנה את רשימת החובות של היהודים: עליה, התיישבות, עבודה, הגנה, שפה ותרבות עברית, אחריות הדדית, זכויות העובדים. מפעל תיקונו של עם שבור ורצוץ  כמופת לתיקון עולם השיב תפקיד ייחודי לעם העברי ומתוכו נמצאו ייעוד ומשמעות.

אלוהים היה בתל אביב של ברנר, ביאליק ואחד העם יותר ממה שהיה באותם ימים בירושלים. לחופשיים, כמו שקראו פעם לחילוניים, היה  אלוהים, ודוד בן גוריון היה נביאו האחרון. נביא בלי מזוזה בביתו, שמאז עלייתו ארצה לא עלתה כיפה על ראשו. ולמרות זאת, העליות המסורתיות ראו בו את הפרשן הבכיר של ההיסטוריה היהודית לזמנו. רבין עוד ידע משהו מן הנבואה הזו. פרס הסתפק בשוויץ של המזרח התיכון.

הוויתור שהשמאל עשה עלה לו בתחילה באבדן הכבוד השמור לאליטה משרתת. ועמו אבדו ההובלה החברתית ובסופו של דבר אבד השלטון.  השמאל שנותר בלי התפקיד שעשה אותו שונה מכל התנועות הלאומיות והסוציאליסטיות שמהן ינק, הלך וצמצם את עצמו לנציגות מקומית של מה שהולך עכשיו בבירות התרבות של המערב.

אלוהים לא עזב את הארץ כשהשמאל הפסיק לדברר אותו. הרוב המכריע של הישראלים שמרו על   שיג ושיח כלשהו עמו. מה שהשתנה להם בהדרגה היו הגדרתו ונציגיו.

כשהשמאל ויתר על אלוהים הוא הועבר תחילה לגור בבתי כנסת, במקוואות, ובסירים של משגיחי הכשרות. האלוהים שנמסר למפד"ל היה נסבל. הסתפק בטריטוריה המצומצמת שמפא"י סימנה לו. אבל היה קשה לשכנע ילדים להמשיך להיות דתיים כשהאל שסופק להם היה זעיר ממדים. לכן, כאשר ניתנה לדור השני של הדתיים הלאומיים הזדמנות, לאחר מלחמת ששת הימים, הם הלכו ונטעוהו בגבעות השומרון, והחזירו אותו להיות האל של כובשי כנען.

במקביל, המחסור החריף בקדושה ובחוויות של  התעלות בערים הגדולות, החזיר עטרה ליושנה לישיבות החרדיות שנדמה היה פעם שהן שייכות רק לגולה. לצד הישיבות התחילו לפרוח בעלי סגולות ולחשים שהתיימרו להיות יודעיו הנאמנים, וזכו לביקורים מאת עשירי ישראל, אמנים וקציני משטרה בכירים.

רוב הישראלים בוחרים כמנהיגם את זה שהם מדמים כפרשן החשוב של תולדות ישראל בזמן הזה. השמאל, שוויתר על מקומו כפרשן האחראי של ההיסטוריה הזו, הותיר אותנו עם ימין שאינו יודע יותר לעצור את הרגרסיה האחרונה בתהליך הצמצום וההפרטה של מלך העולם: זה שכל היקום מקומו, ושום מקום איננו הוא, הושב על הר הבית, שהוא, כביכול, מקום משכנו. שם, תובעים בעליו הנוכחיים, לחדש את הקשר עמו על ידי ביקורים.

האל מהר הבית הולך ומתעצם כי אין לו מתחרים. האנשים שאינם מוכנים שתהיה שום סמכות מעליהם יוצרים חלל שאותו ממלאים סוחרי האלים הישנים. במקום לדרוש להפריד את הדת. להפריט את הדת. להוציא את העמותות הדתיות מהחינוך הכללי – צריך לעשות הפוך. לקחת בעלות. להחליף "נוכחות" הנמצאת, כאילו, במקומות קדושים או במנהגים כפייתיים באחריות לתיקון עולם ונוכחות הנמצאת בלבבות. רק למי שמחזיק בהיסטוריה היהודית יש סמכות לפשרות טריטוריאליות. מי שמייחל להסדר שלום, צריך לפני כן לבטל את הדבקת האל להר הבית.

 

 

 

 

"מיהו יהודי?" גיליון נושא של כתב העת "ליברל", אוקטובר 2014

יהודי מתקן את עצמו
יאיר כספי

יהודי מתקן את העולם. כי העולם נוטה להתקלקל. לפעמים אפילו משתגע. עושה אלוהים מדברים שאינם אלוהים ומשתעבד להם ועושה דברים מזעזעים בשמם. זהו חלק מן הטבע האנושי. טעות המלווה את התפתחותם של בני אדם: לחשוב שאנחנו כל יכולים ומגיע לנו הכול, ואז להיכשל, להתייאש מן המסע, ולחזור לשלב התפתחותי קודם: בהמה חסרת גבולות.

יהודי מרגיש מיוחד. נבחר לתפקיד חשוב: מתקן ההיסטוריה האנושית. האם זה אומר שהוא יותר טוב משאר בני האדם? ממש לא. כשהוא לא ממלא את תפקידו לא נשאר לו דבר מבחירתו, והוא אפילו גרוע מבני עמים אחרים, הממלאים תפקיד משלהם.

יהודי נקרע בעת החדשה בין משיכתו לתרבות הכללית, וגילוייה על האדם, אפשרויותיו ותפקידו, וזיכרון ישן של דבר מה הנמצא בספרי היהודים, שנדמה לפעמים כי איבדו לגמרי את הכישרון לפענח את החיים, ואולי הם יודעים דבר מה שהעולם עוד לא הפנים.

יהודי הוא ציוני. הגלות היא בשבילו תמיד מצב זמני. גם אם היא נמשכת אלף שנים. כדי לחזור ולתקן את העולם הוא יודע שמוטל עליו תחילה לתקן את עצמו. כלומר לחזור לארצו, לשקם את עצמו, ולחדש את תורתו שהתנוונה בשנים שאסור היה לעשות בה שינויים.

ליהודי אין אשליות. על חיים נצחיים. או כוחות אנושיים בלתי מוגבלים. או מישהו שאומרים עליו שהוא גדול מהחיים. יהודי יודע שאנו זמניים. תלויים בגוף חלש, בסביבה מתכלה ובאנשים. יהודי לא משלה את עצמו, אך לא מתייאש מהמציאות. החיים הם אתגר בשבילו: לכבוש את רוחו, לגבור על יצרו, לקבל את הדין ולהפוך את שונאו לאוהבו.

יהודי לומד. גם כשהוא יודע הרבה, כי יש לו תורה חכמה ממנו, שמדעני כל הדורות הולכים ומפתחים בשבילו. היא יודעת לחמוק מרוב מכשלות השכל האנושי, שהיא ספקנית לגביו. ולכן יהודי לומד, כל חייו, עוד פרק ועוד מאמר. מבקש סוד שעוד לא נגלה לו.

יהודי עושה. יהודי עובר את החוויה הנפשית והרוחנית הגדולה שלו כשהוא מקבל עליו אחריות, בתחום מסוים. ומבצע את המוטל עליו. שם, במעשה, הוא יודע את עצמו, מקומו בעולם, וזוכה לחיבור עם מי שהטיל עליו את תפקידו.

יהודי מתחלק. הוא יודע שמה שיש בעולמו הוא מתנה. פיקדון זמני שקיבל לשמור ולטפח. הוא נרגש מאד מההזדמנות. מחפש דרך להודות על מזלו הטוב. מרגיש אחריות לחלוק בו עם מי שלא זכה לו. מגלה כי בניגוד לכל חוקי הכלכלה, מתנתו גדלה כשהוא חולק בה.

יהודי חולק על דעתך. גם אם אתה הפרופסור הגדול בתחומך. כי אין דבר כזה הכי גדול. אף אחד פה לא יודע הכול. זהו חלק מסוד ההצלחה היהודית. המדענים היהודים הבולטים היו אלו שחלקו על מה שהיה "אמת" בתחומם.

יהודי חולק גם על עצמו. יש לו חוש הומור. ולכן לאחר שהוא חולק עליך הוא חולק גם על עצמו. מגלה שהוא לא כל כך חכם, ולא כל כך חשוב. הוא משתדל להיות עניו, אבל נכשל הרבה במסע לצמצום עצמי, מה שמוסיף לענוותנו.

יהודי סותר את עצמו. העולם לדעתו נברא בשבילו, אבל אפשר שהוא באופן אישי לא ישנה פה הרבה. הוא בן לעם נבחר אבל מרגיש נחיתות ליד בני אצולה מן הניכר. מפקד הסיירת הוא גם הילד שהנאצים הרגו. הוא יודע שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, ולא מוותר על האפשרות לשמוח פה. הוא לא יגמור לתקן את עצמו, ואסור לו להפסיק לנסות. הולך ונשלם, ושבר בליבו.

יהודי נח בשבת. מתעלה מעל התפקיד החשוב שקיבל, שאי אפשר כאילו לעולם בלעדיו. יהודי הוא בודהיסט, יום אחד בשבוע: לא מתקן. לא יוצר. לא חולק. לא מתגבר. רק מסתכל. מקשיב. מרגיש. מקבל. משמח את עצמו. לא פועל. אפשר כמובן שיסע לים. בתנאי שלא ייקח עמו את המחשב לשם.

יהודי לא מפסיק להתגעגע. יהודי יודע שיש אפשרות סבירה שכמו משה ימות ולארץ המובטחת לא יבוא. ובכל זאת לא יוותר על כמיהה ללא נודע במהותו, לבעל ביתו. ליום שבו המתח יגמר והסתירה תיפתר. לתיקון השלם של עצמו, של עמו ושל העולם כולו, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

ל"מיהו יהודי" ב"ליברל":

http://theliberal.co.il/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/

ליבוביץ לא האמין באדם ("הארץ" ערב יום הכיפורים תשע"ה)

ליבוביץ' לבדו חופשי
יאיר כספי

עשרים שנה לאחר מותו ישעיהו ליבוביץ' ממשיך להיות נביא הזעם החביב על השמאל הישראלי, למרות שלא היה הומניסט, לא היה סוציאליסט, ולא היה שמאלני. עיסוקו של ליבוביץ' בזכויות הפרט וחופש הביקורת לא נבע מכבוד לאדם, אלא ממאבקו בנטייה של הלאום בימיו לשים עצמו מעל לכול.
ליבוביץ' לא היה פלורליסט. מצד עניינו במחקר מדעי, לצד שמירת מצוות, ליבוביץ' היה שייך לאורתודוקסיה המודרנית. מצד כיפתו השחורה ומחויבותו לתורה לפני כל דבר, ליבוביץ' היה חרדי. מצד סלידתו מלאומנות ליבוביץ' היה קרוב לרק"ח. מצד דבקותו ברמב"ם ושלילתו את הקבלה והחסידות, ליבוביץ' היה יהודי ליטאי.
ליבוביץ' לא האמין באדם. לא התפעל מהישגיו או מידותיו הנאצלות. הוא היה אומר: "רוב בני האדם טיפשים ורשעים" ("על עולם ומלואו"). רוב המרצים באוניברסיטה רשעים וטיפשים. רוב הרבנים רשעים וטיפשים. רוב האנשים שכותבים בעיתון רשעים וטיפשים. ליבוביץ' לא התפעל מהדמוקרטיה שבה הרבה טיפשים בוחרים רשע לשלוט עליהם (הוא העדיף אותה על שיטות אחרות רק כי היא מאפשרת מדי פעם להחליף את הטיפש). הוא חשב שצריך לשמור על חופש הדיבור, למרות שרוב הדיבור האנושי חסר ערך. הוא תמך בשמירה על זכויות הפרט, ובז לפרט התובע אותה לצרכים אנוכיים.
הידיעה הקשה על מצב האדם לא ייאשה אותו, אלא להפך, העמידה לפניו אתגר: איפה הייתי בטוח שאני יודע והייתי טיפש. איפה ייחסתי למעשי כוונות נעלות והם עסקו בצרכים נמוכים. מן התובנה הזו צמח המאבק היהודי המסורתי של ליבוביץ' כנגד נטייתם של בני אדם להעמיד כנשגבים את שיטותיהם, גיבוריהם, או הלאום שאליו הם שייכים. לליבוביץ', כמו לרמב"ם, עיקר התורה הוא המאבק בעבודת אלילים.
נאמנים לשיטתו אסור לנו לחשוב שגם האיש עצמו היה פטור מן הטיפשות והרשעות האנושיים. נוקשותו של איש האמת לבדה, לא אפשרה לו לראות את המקומות שבהם אהבה וסליחה מייצגים קול גבוה יותר. הגאון, שגדל בבית עשירים, חסר כבוד לחכמתם ונדיבותם של אנשים פשוטים. הוא תבע ביהירות שהאמונה כולה תהיה לשמה, כאילו שבני אדם יכולים להגיע לשלמות כזאת, ובז למי שזקוקים לשכר למצוותם. הוא לגלג על החושבים שאלוהים צריך שיגידו לו תודה ולא ראה עד כמה אנשים זקוקים להודיה, הרושמת את האהבה שמצאו בתודעה. המורשת הלמדנית שממנה צמח אטמה אזניו משמוע תפילה, שאיננה עוד חובה הבאה מלמעלה, אלא היא הקול העולה מלמטה, קול געגועיו של האדם לאלוהיו.
בשנות החמישים והשישים שבהן נתגבש קולו המיוחד של ליבוביץ', המתחרים הגדולים של האמונה לא היו הקריירה או צרכי הפרט, אלא המדינה החדשה. התחרות שהייתה לו עם המדינה והלאומיות העברית המתחדשת, שדחקו הצידה את הדת וזלזלו בה, לא אפשרה לו לראות את התנועה הציונות כמתקן וכפרשן העיקרי של התורה, שיצר את הזרם היהודי החשוב, המצליח, והמשפיע ביותר על יהדות זמננו.
הערצת הישראליות הייתה עבודת האלילים המפתה והקשה ביותר שליבוביץ' הכיר ונעשתה לאויבו הגדול. הלאומנות נעשתה מושא ביקורתו העיקרי, לא משום שלאומנות היה הדבר הכי גרוע עלי אדמות, אלא משום שהיא הציעה את עצמה, בזמנו, כתחליף לאמונה. הראיה הזו, של הלאום שנעשה אל בעיני עצמו, היא שאיפשרה לליבוביץ' לראות, לפני כולם, את אלו שבנו מזבחות ל"עם ישראל" ו"ארץ ישראל".
כשהישראליות היה נעלה הפרט נדרש לוותר על עצמו למענה. היום התהפכו היוצרות: תפקידה של המדינה הוא לשרת את הפרט ואסור לה להפריע לו במימוש צרכיו. השימוש בליבוביץ', המוצא מהקשרו, מחמיץ את האיש ודרכו. ליבוביץ' היה איש הציות לחובה קיומית, כפי שנתגלתה בתורה, ולפי הרשימה שגיבשו חז"ל. הוא לא זכה להכיר את דת "האני" הפוסט מודרנית: המימוש העצמי של האני החד פעמי. מה שהכיר היה מתועב בעיניו כמו דת "הלאום" של המודרנה. האנשים המעמידים את עצמם מעל לכל, גרועים כמו אלו שהעמידו את הציות למדינה מעל לכל.
אפשר שההסתמכות המרובה על ליבוביץ' מבטאת, באופן לא מודע, געגועים למשהו אחר, יקר יותר מדעתו בענייני כיבוש: איש שאי אפשר לדחוף לשום מגרה, אי אפשר לצפות. ואי אפשר לסכם בקצרה. איש שלא היה שפוט של שום תנועה, או זרם של יהדות. לא עבד הדת, ולא מעריץ של המדע. חופשי מהאדם וחופשי מהמדינה. לליבוביץ' היה רק בעל בית אחד. עבדי זמן עבדי עבדים הם, כתב יהודה הלוי, ליבוביץ' היה לבדו חופשי.
הנביא חד הלשון היה האחרון כאן שלא עשה שום מאמץ למצוא חן, ולא עסק בהגנה כפייתית על מחנה כלשהו. הייתה קבוצה אחת שהשתייך אליה: הלל הזקן הכותב הלכה שאיננה בתורה. הרמב"ם הלומד מאריסטו. אברהם אבינו הפורש מכל העולמות שהוא מכיר. ביאליק, משורר התנועה הציונית החופשית, המדבר עם אלוהים. המאמינים החופשיים של כל הדורות.
ליבוביץ' פתח לי שער, כמו לרבים. כשלא היה לי בית, ליבוביץ' חלק עמי את משפחתו. הוא הכיר לי את אבותיו: משה והרמב"ם. גילה לי את דודיו וסבותיו: הרמח"ל, רבי יוחנן הסנדלר, הלל הזקן והמהר"ל. שכינת מרומים הנוכחת בכל מקום החליפה לי אם.
ישנו דיון במשנה העוסק בשאלה מה צריך לעשות אדם כשנאמנותו לאביו מתנגשת במחויבותו למורה החשוב שלו: שניהם נלקחו בשבי. שוביהם תובעים כופר נפש ולאיש יש די ממון כדי לשחרר רק אחד מהם. המשנה לא בוחרת באב או ברב באופן קבוע, אלא מציעה שהנאמנות העיקרית של אדם צריכה להיות לזה שנתן לו את האמת, אם זה אביו ואם רבו (בבא מציעא, ב, יא).
אהבתי את המסגר משה כספי, אבי, שהתעקש עלי. ליבוביץ' נתן לי את עצמי. גילה לי "אתה" שלפניו אני. אם היה לי כסף לשחרר רק אחד מהם מן השבי, איני יודע איך הייתי בוחר.

למאמר – עם שינויים קלים – באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2449152

הודיות בזמן המלחמה

חיילים פשוטים
יאיר כספי

תודה על האנשים שאין להם דובר. לא יודעים אם היה צריך לכבוש את עזה, ספקנים לגבי הסדר עם החמאס, רוצים שקט ונושאים מצב קשה בלי להאשים.
תודה על אנשים שמותר להם לשנות את דעתם. פעם הידברות ופעם ביטחון, לפי התנאים. תודה על אנשים שיש להם אלוהים, והוא לא יושב, באופן קבוע, בכיס, לא בצד שמאל ולא בצד ימין.
תודה על האנשים שאינם בוטחים בעצמם. לא נציגי תרבות עילית, ולא דוברי האל עלי אדמות. מחשבתם חופשית לגלות אמת חדשה, ולמזג אותה באמת ישנה שהזמן לא שינה. תודה על האחרונים השייכים לישראל לפני שהם שייכים לסיעותיה.
תודה על האנשים הרואים את בן שיחם. מחשיבים את דעתו גם כשאינם מסכימים. יוצרים עמו חברותא, והיא, לפעמים, יקרה להם יותר מעמדתם. יודעים להחריש, לא בטוחים שחופש הביטוי משמעו שצריך להגיד הכול. מוכנים לחכות עם תלונתם עד שתכבה האש.
תודה על אנשים שהולכים לעבוד. וחיים מעמלם. ואינם יודעים שהם נושאי חזון תיקון האדם של התנועה הציונית. תודה על אלו שישראל היא בשבילם, עדיין, יותר ממדינה, לאום או מנהגים, ומקופלים בה כל תולדות היהודים, ומסעם לתיקון אדם ועולם. ושכרם הוא ערך שהם מוצאים במאבקה להתקיים, ומשמעות לקשיים, ויכולת לשאת מלחמות ארוכות.
תודה על האנשים המוותרים לשעה על בגדיהם המיוחדים, העושים אותם שונים וחד פעמיים. מוכנים לעלות על מדים שאינם בדיוק במידתם. תודה על בעלי אמון המוכנים לתת למישהו לומר להם מה לעשות. יחמיצו אולי חלק מהיעוד הנחשב בעת הזאת, מימוש של כל עצמם, כי יעמידו לצדו חובה לזולתם, או צו קריאה למילואים.
תודה על חיילים פשוטים היוצאים להילחם את מלחמותינו גם כשאינם בטוחים בדרך ניהולן או צדקתן. תודה על אנשים המוכנים לשאת את שגיאותינו על בשרם. תודה על הורים שלא שמרו את ילדיהם לעצמם בלבד, חולקים בהם עמנו, גם אם לפעמים אין בידינו להחזיר אותם.

חמשת דרכי ההכחשה של הישראלים ("הארץ" 25.8.14)

איך מתגברים על הייאוש
יאיר כספי

ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה מאד לשאתו. לכן אנו נוטים להכחישו באמצעות פתרון מדומה הנותן תחושה של מוצא כלשהו. חמש דרכי הכחשה משמשים את הישראלים בקיץ הזה:

להרוס את עזה

הזעם המצטבר מדכא את בעליו. המתפוצץ בתוכו חושב שירפא כאשר יפרוק את כל זעמו ומגדל פנטזיה של נקמה: לצרוב להם בתודעה זוועה שיזכרו מאה שנים.

למצוא אשמה ולכפר עליה

קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה, שמעשה של כפרה עליה, ישיב להם, כאילו, שליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של חמאס.

למצוא בוגדים בתוכנו

את התסכול המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים אחד על השני: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגדים.

לרדת מהארץ

מי שאיבד את יכולתו למצוא בישראל משמעות, ואזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה יש חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות.

להכריז שניצחנו

מנהיגינו אמני הספין התקשורתי התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח כך. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה שהוא יזכור הרבה שנים" נישן יותר טוב בלילה ותחלוף חרדת המנהרות.

לקחת תרופות

בחברה שחבריה איבדו את שייכותם לקהילה ועם, אנשים נוטים לייחס את סבלם למשהו שלא בסדר אצלם. המיואשים לבדם מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין החמאס ואמא שלהם.

הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון: האנשים החושבים שלא היו מספיק נחמדים לאויביהם, סובלים עכשיו משתי בעיות: דיכאון ואשמה עליו. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזו בלבם גובר כשהם או ילדיהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו שצוק איתן הספיק להתרעה בת חמישה ימים. האנשים שביקשו לעצמם טיפול פרטי גילו שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב.
התמודדות עם הייאוש מתחילה מהכרה במציאות: אנחנו מדוכאים. סיימנו בתיקו ואפשר שנכשלנו במערכה הזאת. הבחירה לחיות בישראל מחייבת עמידה בקשיים גדולים מהמקובל במדינות המערב. עמדנו בקשיים גדולים בלי להתייאש כשידענו למה אנחנו פה. גברנו בעבר על אויבים קשים מן החמאס.
כדי להתגבר על הייאוש מומלץ להאמין למי שאומר שהוא רוצה למות ולוותר על הניסיון להבינו. לוותר על תאוות הנקמה המוחקת את צלמנו. להפסיק לרמות את עצמנו על הישגינו. להיזכר ביסודות המחברים אותנו ולהימנע מחיפוש אשמים בתוכנו. לקבל החלטה להישאר ולהיאבק על עצמאותנו. להשיב לעצמנו את היוזמה ולהכריע את המערכה.

למאמר ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2414450

אבדן האחדות הישראלית

אבדן האחדות הישראלית והיכולת להחליט
יאיר כספי

עומדים אנו בשערי עזה, משותקים. לא יכולים להיכנס ולהכריע את המערכה. לא יכולים לשחרר את המילואים. השיתוק הזה הוא הפתרון היחיד שאנו מסוגלים היום למצוא לסכסוך פנימי שאיננו יודעים לפתור.
למנהל המבצע אין יותר סמכות, שהייתה פעם למנהיגות ישראלית, לקבל החלטות קשות. הוא חייב להתקדם לאט כדי לשמור על איזון פנימי שביר. ירי על הדרום בלבד לא התקבל כסיבה לצאת למבצע. ירי טילים על תל אביב הצדיק הפצצה של חיל האוויר. גילוי עשרות מנהרות יצר הסכמה לאומית על כניסה קרקעית. התרבות האבידות שלנו נתנה רשות להגדיל את מימדי ההרס בצד השני.
המבצע הזה, בניגוד לתורת הלחימה של צה"ל, מתנהל שני צעדים קדימה ושניים לאחור. אי אפשר להכריע את הקרב, כי כל אחד מאתנו שייך לאחת משבע כיתות שונות:
קבוצת "זכות הביקורת" של השמאל המתון, לא שוללת את עצם המבצע, בתנאי שלא ייפגע חופש הביקורת של חברי השמאל הקיצוני. השמאל שעובד באוניברסיטה, וחבריו שייכים לקהילה האקדמית הבין לאומית, שוקל לתמוך במבצע, בתנאי שיתנהל לפי התקן שהאיחוד האירופי קבע להפצצות אוכלוסין. כת ההומניזם מעל לכל, רוצה שכל חייל יראה את תמונת אמו ובנו של האויב שאולי יצטרך להרוג, כדי שיהסס לרגע, בשדה הקרב, לפני שהוא מפעיל את נשקו. כת זכויות הפרט כערך עליון איננה יכולה לאשר אפילו מלחמת מגן, כי כל מלחמה היא שלילת זכויות הפרט הכי יסודיות, כולל הזכות לחיות. וישנם השמאלנים של הדרום, שבעניין עזה הם כמו הימניים של המרכז.
כת הביקורתיים מן הימין חושבת שהדבר החשוב לפני סיום המבצע הוא לגלות מי אחראי למחדל המנהרות. בציונות הדתית רוצים לכבוש את עזה, בתנאי שהועדה שתתכנס לאחר המלחמה בקהיר תוגבל לדיון בהפסקת אש, ולא תוביל לוועידה אזורית, והסדר כולל, שבמסגרתו יפונו התנחלויות. החרדים מפוצלים לשתי כיתות: אלו הקוראים לעשות שפטים בגויים, ואלו שרוצים רק שהמערכה תסתיים באופן שלא יגדיל את הלחץ לגיוס תלמידי הישיבות. הימין הקיצוני אוהב את המלחמה שאולי תוכיח סוף סוף לימין המתון, שהשמאל בוגדים.
הכיתות המרוכזות בעצמן מרבות לדבר בשם הכלל. הוועד להגנת השמאל הקיצוני בטוח שהוא נציג המוסר הבין לאומי. שונאי הערבים שמחים לגלות רגש דומה שעולה אצל אנשי המרכז, מה שמוכיח להם שעם ישראל מאוחד. הדתיים לאומיים שמחים לגלות שברגעי משבר, גם חילוניים גמורים מבקשים עזרה מבוראם.
אבדה היכולת לשמוע דבר שאינו בא מהצד שלנו, כלומר יוצא מפינו. אבד לנו דבר הגדול מאתנו, שלפניו אני (זכויות הפרט שלי, חופש הדיבור שלי) ואנחנו (הישיבות, מפעל ההתיישבות, ארץ ישראל) פחות חשובים. שלפניו אנו מתאחדים.
הזהירו אותנו במשך שנים כי הפיצול בין שמאל חילוני וימין דתי עשוי להביא לחורבנה של ישראל, כמו שקרה במלחמת האחים בסוף הבית השני. לא הבנו איך הדברים עובדים. עכשיו אפשר להתחיל לראות את הסימנים: חוסר היכולת להכריע את המערכה נגד החמאס זהה לחוסר היכולת להגיע להכרעה בהסכם שלום עם עבאס. מנהיגי ישראל איבדו את הסמכות ללכת את כל הדרך, בכיוון אחד, כי אין להם יותר עם אחד.
עומדים אנו בשערי עזה, כאילו יש בידינו תכנית. כאשר בעצם איננו מסוגלים להחליט. מי אנו, מהו עיקר המפעל שלו אנו שותפים, על מה ראוי להסתכן, ועל מה ראוי לפעמים, לוותר על העיקרון הכי חשוב של הקבוצה שאליה אנו שייכים.

התלות הנפשית של הישראלים באויבם

הקלף הסודי של החמאס
יאיר כספי

הקלף הסודי של החמאס הוא המודיעין שהוא מקבל מדי יום מאמצעי התקשורת הישראליים המודיעים לו שישראל לא מעוניינת לכבוש את עזה.
הנשק הסודי של החמאס הם דובריה השונים של החברה הישראלית המופיעים בטלוויזיה ואומרים שישראל רוצה בשלטונו של החמאס בעזה גם לאחר המלחמה. חמאס מוחלש. חמאס מרוסן. חמאס מנומס. ישראל זקוקה לחמאס.
הנשק הסודי של החמאס הוא יחסנו למלחמה כמו לעסקת רכש או מכירה: אנו רוצים לדעת מראש מה נקבל בסוף. כמה זה יעלה בכסף. כמה הרוגים בדיוק. האם יש הסכמה של כל בעלי המניות והלקוחות בחו"ל?
הנשק הסודי של החמאס הוא אמונתו שהישראלים לא מוכנים באמת להילחם, בשונה מלוחמיו, המוכנים להקריב את חייהם. והאמונה הזו, אם תאשר את עצמה, תקבע מיתוס חדש במזרח התיכון: הציונות השמינה, נעשתה מפונקת ועייפה. אפשר לנצל את חולשתה. אפשר לאלץ אותה לבלוע הכול. אפשר להביס אותה, לאט, במלחמת התשה, שתדכא את רוחם של היהודים. שתבריח חלק מהם לחו"ל ותסכסך בין הנותרים.
מה עוד החמאס צריך לעשות כדי שנשנה את דעתנו? לנסות לבצע שורה של מעשי רצח וחטיפה המוניים בישובים ישראליים? להשבית את התחבורה האווירית לישראל? להישבע להקדיש את החיים לחורבנה של ישראל? לירות יום יום טילים על תל אביב?
הנשק הסודי של החמאס, סוד התעקשותו להכתיב תנאים למשא ומתן על הפסקת אש, הוא המידע שהוא חשף כי אפשר להחזיק אותנו חודשים בעזה, לא יכולים לצאת. לא יכולים להכריע את המערכה.
ההססנות הישראלית יוצרת בלבול בצה"ל שלא יודע מה רוצים ממנו בשל היעדים המשתנים בכל יומיים: להפסיק את ירי הרקטות, להרוס את המנהרות, לתת לחמאס מנה שיזכור לכמה שנים, להביא לפירוז הרצועה, לאלץ את החמאס להסכים להפסקת אש. בינתיים, כל יום שעובר, מחליש את ישראל. גובה ממנה מחיר דמים בלתי פוסק. מערער את הברית עם השותפים מחו"ל.
ששת הימים הייתה המלחמה האחרונה שבה נלחמנו כדי לנצח. מאז אנו נלחמים כדי להרוויח זמן. לתקן הסכמים של הפסקות אש שהופרו. הישראלים, שאיבדו את הרצון והיכולת לנצח, מסתפקים ב"תמונת ניצחון". כאילו שהחיים האמתיים מתרחשים בטלוויזיה או בעיתון.
תעודת הביטוח של החמאס היא ההכרזה הישראלית שאיננו רוצים לשלוט על מיליון ושמונה מאות אלף פלסטינאים בעזה. יכול להיות שאין ברירה ונצטרף לשלוט שם לתקופה מסוימת. אפשר ששלטון כזה הוא מעשה יותר אנושי מאשר להחריב את עזה מן האוויר.
הסיכוי היחיד לפירוז של עזה, עם שליטה יעילה, הוא ניצחון במלחמה תחילה. אחריו אפשר יהיה להזמין את המצרים, ואש"ף, והסעודים, והאמריקאים, שיביאו את הקטארים אם הם רוצים, להכין תכנית לניהול הרצועה ושיקומה. אפשר שכיבוש הרצועה הוא צעד הכרחי להסדר כולל מזרח תיכוני. מדינת ישראל משותקת ומתקשה להכריע את המלחמה, כמו שהיא משותקת ומתקשה להכריע במשא ומתן מדיני. איבדנו את האמת הפנימית שלנו, זו שעמה מנווטים את המציאות.

עת להידברות ועת מלחמה ("הארץ" 15.7.14)

האויב אכזר
יאיר כספי

המלחמה קשה למי שמאמין בהידברות וחושב שאפשר דרכה לפתור את כל המחלוקות. המלחמה היא אתגר למי שמאמין באהבה. היא מגלה שיש מי ששולל את זכותך להתקיים, לא משנה כמה תאהב אותו. המלחמה היא אתגר קשה למי שמאמין בזכויות הפרט. כי מבטלים בה את כל זכויות הפרט של האויב. לפעמים אפילו את זכותו לחיות.
המלחמה קשה למי ששייכים לפוסט מודרנה גלובלית, הפנימו כמה רעיונות של הניו אייג', ואיבדו בדרך את זהותם הישראלית. המלחמה מסכנת את ה"אני" שלהם. סכנת אבדן "אני המאפשר", ו"אני המקבל כל אחד כמו שהוא" תחייב אותם להוכיח שמלחמה היא טעות, תמיד. המלחמה מזעזעת כל כך את אושיות עולמם עד שכדי לשרוד נפשית הם צריכים להעלים מן התודעה את אכזריותו של האויב, שאינו תלויה במעשיהם. להמציא לה נסיבות מקלות. או לקחת חלק מן האשמה על עצמם: לא סיפקנו לחמאס צרכי יסוד שאי אפשר בלעדיהם. לא הקשבנו באמת לצד השני. לא נתנו לעזתים חופש תנועה שהוא מיסודות זכויות הפרט.
גדל כאן דור שאינו יודע להתמודד עם תופעה שאי אפשר לפתור באמצעות חשיבה חיובית, אי-שיפוטיות, מאבק על זכויות המיעוט, מיינדפולנס, אפליקציה, או אוכל טבעוני. הניצחון במלחמה מסוכן להם כמו ההפסד.
העולם אכזר. אויבינו נמנים על האומות האכזריות ביותר. רק הצבא יכול היום לנהל את מצרים. רק רודן אכזר כמו סאדאם הצליח להחזיק ביחד את כל המרכיבים של עיראק. אסד והאיראנים נראים פתאום מתקדמים ומתונים יחסית לדאע"ש.
קשה לקבל כי אויבי לא שותף לשום דבר מערכי. לא עבר את עידן הנאורות וההשכלה. לא הפנים את ערכי הדמוקרטיה. הערכים האלו שלי, כולם, הם איום על עולמו. על המשפחה המסורתית שהוא מתקשה להמשיך לקיים כשילדיו חשופים לאינטרנט. מזעזע לגלות שהערכי האהבה, ההידברות, וזכויות הפרט הם בעיניו סימנים של חולשה.
מזעזע לגלות מתחת לשכבה הדקה של התרבות את האכזריות של זולתי, ושלי. את האדם החייתי אשר בו ואשר בי. אנושיות איננה ייחוס אנושיות לכל הולך על שתיים. אנושיות היא המאמץ להישאר אנושי גם במקום שאין בו אנשים.
יש עת להידברות, ועת שאסור בה להידבר. יש עת לאפשר, ועת לקחת מהזולת את כל מה שיש לו. יש עת לאהבה, ועת שתוקפנות הישרדותית צריכה להוביל. ואחריה, לקוות, תהיה שוב עת להידבר. קהלת, שלימד אותנו שיש עת לכל דבר תחת השמש, לא האמין בכוח ולא האמין בהידברות. לא האמין בזכויות הפרט, ולא האמין במלחמות. חייו היו מאורגנים ממקום אחר. מלחמה ושלום נעשה לו מרכיבים באישיות שצריך למצוא להם את המקום, הזמן, והמידה הנכונה.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2376510

האם דתיים מיטיבים להתמודד עם אסונות? ("הארץ" יום ששי, 19,6,14)

אמונה ורגעי משבר
יאיר כספי

אימת האבדן שנתעוררה בעקבות חטיפת שלושת תלמידי הישיבה התיכונית, מעוררת בלב אנשים הרהור שקשה לפעמים לחילוניים להודות בקיומו: האם אפשר שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אסונות בחייהם?
חשוב לעשות הבחנה בין דתיות ואמונה. אמונה מתקיימת לפעמים ללא דתיות. ודתיות אינה ערובה לאמונה. גם בעלי אמונה דתיים מאבדים לעתים בעת משבר את אמונתם. ימשיכו ללכת לבית כנסת, ואין אלוהים בלבם.
ישנם בעלי אמונה רבים המסתייגים מן הדתיים, אבל יש להם אלוהים. לפעמים לא בשמו המוכר. יקראו לו "הכוח העליון", או "עקרון המציאות", או "חוק היקום", כולם שמות טובים לזה ששום שם לא מתאר באמת.
עם זאת צריך לומר שיש יתרון מסוים לקהילה שבה מחנכים אנשים כדרך שגרה לעמוד לפני סמכות גדולה מהם. לקבל ממנה רמזים על תפקידם ולשאת מולו את מגבלות האדם. בימים הטובים של הציונות הייתה לנו חוויה כזאת שמנסחי מגילת העצמאות קראו לה, בדרך הרמז, "צור ישראל".
כשאין בעולמו של אדם אלוהים, אפשר שיעשה מעצמו את ריבון עולמו. יש לכך יתרונות בתקופה שבה צריך להתגייס לשינויים גדולים אשר מסורת מאובנת אינה מרשה לעשותם. יש לכך חסרונות כשצריך להתמודד עם אסונות, שאין בהם שליטה לאדם. אין עם מי לחלוק את האחריות המוטלת כולה על כתפיו הצרות.
האדם שהוא האחראי הבלעדי לעולמו נוטה ברגעי משבר לחפש את אשמתו: "הייתי צריך לאסור על הילד לנסוע בטרמפים גם כשהוא מצטרף לשני חברים". בנוסף לחוסר האונים המזעזע יצטרך האיש הזה לשאת עמו אשמה על אבדן ילדו, שהיא לפעמים גרועה והרסנית יותר מן הצער והכאב.
במקומות שבהם מפטרים אלוהים, ולא מעמידים במקומו אידאל ראוי אחר שמתוכו נובע התפקיד האנושי, נוטים אנשים, לאחר שנכשלו בניסיון להיות אלוהים בעצמם, להעניק את התפקיד הזה לילד שאותו הם עושים מרכז עולמם. הנטייה הזו הרסנית בכל מקרה. מגדלת ילדים המרוכזים בעצמם ומתקשים לחלוק את עולמם. כשהם עוזבים את הבית, גם בנסיבות טובות של התבגרות, יותירו חלל שההורים לא ידעו למלא (ולכן אפשר שינסו להחזיק אותם בכל מיני תירוצים). אבדנו של נסיך הבית שהיה "נפלא, מדהים וגדול מהחיים", תותיר את הוריו ללא מטרה לקיומם. יזניחו את עצמם. יזניחו את ילדיהם האחרים. אפשר שיאבדו את הטעם בחיים ללא אלוהי ביתם.
אם נותר בלב ההורים גרעין של סמכות גדולה מהם ומילדיהם, וארע חס וחלילה, המקרה הקשה, האבדן לא יהיה סוף העולם. אבדן, במקום שיש בו אמונה עמוקה, אפשר שיערער אותה לזמן מה. התעקשות על תיקון הקשר עם מי שנתן ועכשיו לקח תעשה את האבדן מאירוע אקראי, האומר שאין טעם לכלום, או "מזל רע" המוכיח שהעולם נורא, לאתגר שהוטל עלינו לעמוד בו, גם אם אינו צודק ולא הוסברו לנו סיבותיו.
צערם של בעלי אמונה קשה ואינו שונה מצערם של המתקשים להאמין. אבל הם יודעים שהוטל עליהם לשאת את הצער הזה. לקבל את האבדן. להודות על הזמן שבו זכו להיות עם יקירם. לנצור בלבם את זיכרונות אהבתו.
אמונה אינה מונעת אסונות, כפי שעובדי האלילים הדתיים אומרים, ואינה מעלימה את צערם. אך קבלת סמכות גדולה מאתנו בזמן משבר נותנת לו משמעות אחרת ומשנה את ייעודו של אדם: הוטל עליו לשאת אבדן קשה, וצער, וכאב, והוטל עליו להשתקם, לחזור לחיים.

למאמר באתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2354014

 

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית ("הארץ", שבועות תשע"ד)

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית
יאיר כספי

אורתודקסיה מודרנית
האורתודוקסיה המודרנית, בת המאה התשע עשרה, שמתוכה צמחה התנועה הדתית לאומית, ויתרה על היהדות כתורת חיים והעמידה יהודי חדש, שתודעתו נחצתה לשתיים: הוא מודרני ביחסו להשכלה ולתרבות ודתי בכשרות, שבת, בית כנסת ועוד כמה פרטים.
האלוהים של האורתודוקסים המודרנים הורד בדרגה. שוב אינו אל נורא עלילה, יוצר כל העולמות, שותפו של כל מעשה אנושי. אין לו יותר כניסה למשרד עורכי הדין הדתיים או למעבדת המחקר של הפרופסור הדתי באוניברסיטה. אבל הוא הממונה הבלעדי על הסירים במטבח, על בתי הכנסת והמקוואות, על תפילין ומזוזות. מלך מלכי המלכים נעשה לשר הדתות.
ההפרדה בין דת ומדע השאירה את שתיהן נכות. במקום שההשכלה תאתגר את התורה, תעשיר ותעדכן אותה. ובמקום שהתורה תתן נקודת מבט ביקורתית על נטיית האדם המודרני להאליל את עצמו ואת יצירתו, הפכו שתיהן לחטיבות נפרדות, אסורות במגע.
הסתירה שבין העולמות לא הפסיקה להטריד את מנוחת המחזיקים בשניהם. המיתוס המסורתי אומר שההלכה היא נצחית ונתנה כולה בשלמותה למשה בהר סיני (חלק כתבו לו, וחלק לחשו לו באוזן והוא העביר כתורה שבעל פה). חוקר ההלכה הדתי מבחין בהלכות שונות בתולדות ישראל (תורה, משנה, סיכומי התלמודים אצל מסדרי ההלכה של ימי הביניים, שולחן ערוך, והפרקטיקה האורתודקסית של ימינו) אשר למרות יסודות של המשכיות, קיימים ביניהם הבדלים גדולים.
במקרא מקיימים את התורה, או מורדים בה. בימי המשנה נוספה מצוות "לימוד תורה" שבה דורשים את משמעות התורה המקראית לתנאי החיים שהשתנו בהשפעת התרבות היוונית. חז"ל אוסרים על הלומדים לקבל שכר על לימוד תורה. בשולחן ערוך החטא הזה נעלם מן הרשימה. בהלכה החרדית של ימינו הציווי התלמודי לאב "ללמד את בנו אומנות" – מקצוע לפרנסתו, הפך לחטא.
לצד עדכון מצוות, כל מהפכה הלכתית גם העמידה חובות יסוד בראש הרשימה כ"עיקר היהדות". מיכה הנביא מציין "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו',ח). ישעיהו הסתפק בשתיים " שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו,א). עמוס העמיד את השיחה הישירה עם ההוויה כעיקר היהדות "דרשוני וחיו" (עמוס ה',ד). חכמי המשנה מתווכחים אם העיקרים הם תורה, עבודה וגמילות החסדים, או דין אמת ושלום (משנה, אבות, א). הרמב"ם מעמיד במרכז את המאבק בעבודת אלילים. אף אחד מהם לא חשב שהעיקרים הם כשרות, נידה, תפילין או בדיקת מזוזות. באופן מפתיע דווקא המחקר ההשוואתי של ההלכה מאפשר להבחין בין יסודות שעמדו לזמנם לאלו הנוגעים אולי בעל זמני, ונושאים עמם חובה לכל הזמנים.

דתי לאומי
המהפכה הציונית עדכנה את רשימת המצוות של הגולה והעמידה בראשן את העלייה, ההתיישבות, יצירת התרבות העברית, ההגנה, האחריות ההדדית ועוד.
האורתודוקסים המודרנים, שהצטרפו לתנועה הציונית, קיבלו בפועל את סמכותה כמתקנת של תורת הגלות, אבל הכחישו את המשמעות המטלטלת של הכרעתם. את "מודרני" בשמם החליפו ב"לאומי" שגם הוא, כמו המודרני, יכול כאילו להיות חטיבה נפרדת שאינה משנה את "הדתי".
ה"לאומי" שהוצמד לדתי היה הזמנה לוותר על הצמצום הדתי של האורתודוקסיה המודרנית. לוותר על הסידור הנוח שבו אלוהים מבוית נמצא כאלו רק בבית הכנסת, במקווה, במטבח, וביום שבת. להכריז על פרידה מהלכת הגלות של החרדים.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה זקוקה לחלוצים שיכתבו לה את יהדותה. אנשי תנועה העבודה, שהניחו יסודות לתורת חיים מתחדשת, התאהבו בעצמם. אמרו כי מן התנ"ך עד הפלמ"ח לא קרה שום דבר חשוב. בהמשך התעייפו גם ממסע בניית חברת המופת, שהייתה מדרשם ל"עם סגולה".
אתגר גדול חיכה לתנועה הדתית לאומית: לגדול לסמכות שהייתה לתנאים לתקן חלקים בהלכה הנבואית. לגדול לסמכות שהייתה לאנשי העלייה השנייה לוותר על התלות ברבני הגולה ולהעמיד אומה על יסודות חדשים ישנים. לחבר את המודרני הדתי והלאומי לתרכובת במקום תערובת של נוחות.
הייתה כמיהה לא מודעת של ישראלים רבים לרב גדול שיקום לדתיים, יעלה להר סיני, ויביא רשימה חדשה. הרב לא קם. מי שהסתדר הרבה שנים עם אל קטן ונוח לשימוש נמלא אימה מעמידה לפני אל גדול שאינו כפוף להרגלים הכפייתיים של מאמיניו.
הדתיים הלאומיים נשארו דוסים. הסתפקו בפינה בשולי החברה הישראלית. גבאי בית הכנסת משגיחי כשרות וסמלי דת. התבטלותם בפני "גדולי התורה" החרדיים הלכה וצמצמה את השפעתם. הפוליטיקאים גילו כי כשצריך לפתור משבר בענייני דת כדאי תמיד לסגור אותו תחילה עם החרדים. הדתיים הלאומיים יתיישרו אחריהם.
היה קשה לשכנע ילדים להישאר במחנה הלא מלהיב. שעורי תלמוד בבתי ספר דתיים, שבהם אסור לתלמידים למצוא במקורות נפילות מוזרות ודברים יפים לזמנם לצד דבר אלוהים מפעים, נעשו שנואים. רבים מהם הסירו בצבא את הכיפות.

מתנחלים
בעקבות המלחמות, זו של ששת הימים וזו של יום כיפור, נדמה היה לדתיים הלאומיים כי נמצא הפתרון למשבר צמצום החיים הדתיים. דתי לאומי הוחלף ב"ציונות דתית". הציונים הדתיים השתוקקו להוסיף לביוגרפיה שלהם את הפלמ"ח ודגניה, התגייסו לקרבי, והלכו לחפש גבעות בשטחים.
המתנחלים, כמו האורתודקסים המודרנים, המשיכו להכריז שמבחינה הלכתית דבר לא השתנה. אבל לקחו מרכיב אחד הנמצא בתורה ובתלמודים – ארץ ישראל, והחזירוהו כביכול למקומו ומשקלו הראוי בתוך ההלכה.
החיבור אל האדמה והצבא יצר התרגשות עצומה, כמו זו שאפשר למצוא במקדשים שבהם האל עצמו נוכח בטקס הקדוש. המתנחלים חזרו בלי משים ליסודות של אלוהות כנענית, התלויה בארץ. ומכאן הייתה הדרך קצרה לתורה האומרת שאם מדינת ישראל תוותר על חבלי ארץ מסוימים לעם אחר, יקרע, כאילו, חלק מגוף האלוהות, התלויה באותו חבל ארץ, תתמוטט הדת ותאבד האמונה. העמדת הישראליות על ההתיישבות לבדה עשתה מהתיישבות גידול ממאיר.
במקום המעמד שהמתנחלים קיוו לקבל, של חלוצים ההולכים לפני המדינה ומשרתים את מפעלה הגדול, הם הפכו לשנואי נפשם של ישראלים רבים הרואים בהם כת אנוכית העוסקת בצרכיה ומוכנה להקריב את מדינת ישראל על מזבחי השומרון.

חרדלי"ם ודתיים לייט
הציונות והמודרנה הכתיבו בפועל, בתורת חייה של הציונות הדתית, יותר יסודות מן "הדתית". אבל איסור נפשי עמוק לא אפשר לדעת כי ציונות דתית היא מהפכה הלכתית.
בהתנתקות מגוש קטיף, סמכותה של מדינת ישראל גברה על סמכותם של מאות רבנים שקבעו שאסור לעולם להתפנות. ההכרה בתורתה של מדינת ישראל יכלה היה להתחיל מסע ליצירתה של יהדות ישראלית. אבל בינתיים קיבלנו משהו אחר.
הפינוי רמז שאפשר ובסופו של דבר זה יהיה גורלו של כל המפעל המרכזי של החינוך הדתי לאומי. הכישלון הוביל לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהאורתודוקסים החליטו שהבעיה הייתה ב"מודרני". שהחיבור בלתי אפשרי וצריך לוותר על השייכות להשכלה ולתרבות הכללית.
תהליך ההתחרדות של חלקים בתנועה הדתית לאומית הוביל ליצירת קבוצה הפוכה: דתיים שאינם מוכנים לוותר על אמת הנודעת במחקר מדעי, לא על השתייכות למדינה, לתרבות העברית ולעולם הגדול.
המחנה החדש נראה מהפכני. חבריו הולכים לפעמים בלי כיפה. נשותיו עולות לתורה. יש בהם המוכנים לאכול במקום שהרבנות מחרימה. הדתיים לייט, קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוקסים, נוחים לחילוניים. אפשר ללמוד אתם בתיקון שבועות. אפשר למצוא בהם "אח" ששירת בסיירת ועשה כסף בהייטק. אפשר אפילו להתחתן אתם עם סידור שכל אחד ישמור על מה שחשוב לו בבית המשותף. נוחים ולא שווים הרבה. לא יתבעו אותנו להיפרד מעבודות האלילים של המודרנה והפוסט מודרנה, שהם שותפים בהן. לא יאתגרו אותנו למסע תיקון אדם ועולם.

יהדות ישראלית
ישראל צריכה דתיים אחרים. המפעל שראשוני התנועה הציונית החלו בו וזנחו, והתנועה הדתית הלאומית השתמטה ממנו, מחכה. את תהליכי המפתח בשיבת ציון עשו החילוניים, האם גם כאן ישובו להוביל? החילוניים החוזרים לארון הספרים מסתפקים בינתיים בקצת תרבות או רוחניות. ישנו אתגר שמחכה לישראלים, חילוניים כדתיים. הוא מבלבל וקשה כי צריכים שתי המחנות לעזוב בשבילו את אזורי הנוחות שלהם:
להאזין לכמיהה להאמין ולהעז ללכת בעקבותיה.
לגדל תודעת חסד מתוך הכרה במציאות כאוסף של מתנות קטנות. להתבשם מפליאה. להתמיד בהודיה המגדלת נדיבות של מי שגילה כי קיבל הרבה ומתנותיו מתחדשות מדי שעה.
לגדול להיות תלמידי חכמים, בעלי מדרש עצמאיים הקוראים במקורות ישראל כספרים שלהם. לא בשם הזכות לדעה שונה מזו של "הדתיים", אלא בשם האמת והאחריות למצוא את כוונת הנביאים.
לחדש ולהוביל מומחיות עברית ישנה: מאבק באלילי הזמן: הרציונליות שתתגבר על כל השדים, המימוש העצמי שבו יסופקו כל הצרכים, או החוזה הישן שיש לדתיים עם אלוהים.
לחזור ולמצוא בספרים ידיעה ישנה שתרבות הזמן מכחישה על מצב האדם. להכיר בתלותו. בחמדנותו. ברשעותו. בחוסר האונים שלו הרבה פעמים. לעמוד מול הניסיון האנושי כאתגר שניתן לעמוד בו בלי להתייאש.
להוציא מרעיון בחירת ישראל את יסודות ההתנשאות. לטפח אותו כגאוות קבוצה על תפקיד אחראי שהוטל עליה בתולדות העמים, והשתדלה למלא. לגדלו כאתגר לתפקיד שעוד מחכה לנו בעולם לא מתוקן.
לחדש את חזון חברת המופת של התנועה הציונית, מתוך חיבור "עם סגולה" למדינת ישראל והזמנים. להעמיד מחדש את עיקרי המפעל הישראלי. לשוב ולגבש מערכת ערכית שיש בה חזון של אדם הולך ונשלם.
להשיב לחיים את הילד בפנים, שנאלם בתרבות שלימדה אותו לדרוש, ולהשיג לעצמו. ולא לימדה אותו לבקש. להיות זקוק מאד לאנשים ולאלוהים.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2338454

 

מצא לך נאצי ("הארץ" 28.4.14)

מצא לך נאצי
יאיר כספי

השואה, שדימינו כי התגברנו עליה, חוזרת אלינו כשאלה שהרבה ישראלים שואלים את עצמם: אם הנאצים יחזרו, האם אדע לזהות בעוד מועד את הסימנים? האם אשכיל לברוח בזמן, או שאדע להילחם? כמו בוגרים של טראומות אחרות אנו מנוהלים סביב אפשרות חזרתו של המצב הנורא ביותר שבו היינו פעם חסרי אונים ונשבעים שהפעם לא יתפסו אותנו בלתי מוכנים.
כדי להתכונן צריך לזהות מוקדם ככל האפשר את הסימנים. כאן נחלקים הישראלים על פי הקבוצות החברתיות פוליטיות ודתיות שאליהם הם שייכים.
הימין הישראלי מזהה את הנאצים אצל השכנים. בביטויים שבהם הם מכנים את ישראל מול קהל מתלהם. באיורים בספרי הלימוד שלהם. האם עראפת היה היטלר החדש? אולי היה זה אחמדיניג'ד המאיים, או דווקא רוחני מתוק השפתיים? או אבו מאזן שעשה הסכם עם החמאס? והעיקר, כדי למנוע את חזרת השואה, האם מוטל עלינו להפציץ את הכור באיראן?
המציאות, כלומר כוחה הצבאי של ישראל, מגבלותיהם של אויביה, והברית שיש לנו עם המעצמה החזקה בעולם, לא מרגיעים את החרדות.
למתנחלים נאצים הם שוטרים וחיילים הבאים לפנותם. אצל החרדים, השקועים בצרכיהם הכיתתיים, מי שמאיים על האוטונומיה שקיבלו הישיבות מזכיר את הרכבות שלקחו את היהודים למחנות.
השמאל, אשר ביקר במשך שנים רבות את "תסביך השואה" של הימין, הצטרף בשנים האחרונות לחיפוש הנאצים. משפט על זכויות הפרט שאמר חבר כנסת מן הימין. חיפוש שעשו בגופה של מורה ערביה בשדה התעופה. אזכור של "אלוהים" בעיתון – נהיו סימנים לאפשרות המחרידה שאנו נמצאים בגרמניה בסוף שנות העשרים.
בקיצור: אמור לי מי הנאצי שלך, ואומר לך איזה עיתון קראת היום.
המציאות לא משנה גם למחפשי הסימנים הנוראיים מן השמאל. ארבעה תהליכים היו שותפים לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה: הסכם הכניעה הגרמנית של סוף מלחמת העולם הראשונה שהלאומנים התקשו לחיות אתו. משבר כלכלי קשה ומיליוני מובטלים. העדרה של מסורת דמוקרטית. ופיתוחה של תורת גזע שבה השייכות לעם, היא היסוד המכונן את הזהות, והיא קודמת לשייכותו של הפרט לעצמו, וקודמת לשייכותו לתרבות האנושית כולה, למורשת האדם.
ישראל חווה שגשוג כלכלי ללא תקדים ומחסור במאות אלפי עובדים. יש לה מסורת דמוקרטית ארוכה, החל מן הקונגרסים הציוניים הראשונים. יש לה מסורת יהודית ארוכה עוד יותר שבה מצווה למצוא פגמים במנהיגים, כדי שלא נעשה מהם אלים. החל בציון חטאו של משה שבגללו לא נכנס לארץ ישראל, ועד לחשבון הגלידה של ביבי. ובעיקר, אנו שקועים בעצמנו ולא מאמינים לאף אחד.
אבל העובדות לא משנות למחפשי הנאצים. כי העובדות הם הדבר שהם רוצים לברוח ממנו.
זו קסמה של השיטה המאפשרת להעלים מצב מורכב ומסובך באמצעות דימוי אחד זוועתי. היטלר מצא סיבה אחת לכל קשייה של גרמניה, ומכאן צמח לו פתרון פשוט ששווק בהצלחה לעשרות מיליוני גרמנים. קשה להתחרות בפיתוי של מי שיש לו יהודי (כלומר "נאצי") שהוא מקור הסבל האנושי. קשה להתחרות בהבטחה לפתרון סופי.
"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע" ניסה הנביא להתמודד עם עובדי המולך "אני יהוה עושה כל אלה" (ישעיהו מה ז). מה שאתם מכנים "רע" ועושים אותו רשות נפרדת שאפשר אולי לרצות או לסלק מן העולם, הוא מיסודות ההוויה, קושי שהוטל עליך לשאת, אתגר להתמודד עמו. במקום לחלק את העולם לטוב ורע, שבה אתה מרכז העולם וכל מה שקשה לך נחשב "רע", למד לגלות מתנות שנחמד לקבל, ומטלות שחייבים לעשות. שניהם באים מאותו מקום. חפש את "האחד" שבהתנהלות מולו נעשית ההשלמה הפנימית של האישיות. זהו לב אמונת הייחוד שזכתה עד היום להצלחה מוגבלת. קל יותר לפצל את המציאות ולהאמין ברוע שאפשר להכחיד.
תסביך השואה של השמאל הישראלי הוא תחרות מציאת המפלצות שהשתלטו על נפשנו. קולוניאליזם כבר היה לנו אצל הפוסט ציונים. גזענות נשמעת חלשה. פשיזם מישהו כבר אמר. סטאליניזם מתאים רק לעולי ברית המועצות. סוחרי עבדים כבר לא מספיק. נותרו רק הנאצים להשתמש בהם.
מצא לך נאצי גדול ומפחיד, ולא תצטרך להתגייס לשינוי חברתי, שהוכחת כי אינו אפשרי. מצא לך נאצי, שנדמה כי אפשר להכחיד, ויהיה לכל מה שלא בסדר בארץ הזאת פתרון סופי. מצא לך נאצי, והוא ימצא לך חברים, שיש להם נאצים דומים, ותוכלו, מה טוב ומה נעים, להזדעזע יחדיו מהמתנחלים והחרדים. מצא לך נאצי ותוכל לשנוא אותו חופשי, ועדיין להיחשב לפלורליסט לא שיפוטי.
כמו בקיץ בתחילת שנות הששים, כשראינו את המספרים על זרועותיהם החשופות של המבוגרים. אנו מקיפים עצמנו בנאצים מבחוץ ומבפנים. מגדלים הפרעת חרדה לאומית. אוספים סימנים לשואה שאולי עומדת בפתח. להשפלה וחוסר אונים נורא שאסור לתת להם לחזור על עצמם. משיגים בקדחתנות פספורטים זרים. האם לא הגיע הרגע המכריע, שואלים אנשים, שבו כדאי להקדים ולברוח לברלין?

למאמר באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2306181

« Older entries