ירידה לצורך עלייה:

הולכים לכבול אותי
יאיר כספי

א. הולכים לכבול אותי. התחייבתי לאירוח שאינני יכולה לעמוד בו ואני חייבת לשחרר את עצמי ממנו. שמחתי כשבני אמרו שהם רוצים להתארח אצלי ביום ששי עם משפחותיהם ועכשיו אני מחכה שהארוחה תעבור כבר.
אני יוצאת מגדרי להכין את המון המאכלים שאני חושבת שהם אוהבים ונדמה לי שלא אצליח למנוע את האכזבה שלהם ממני. למה הייתי צריכה להזמין אותם? אני כל כך נהנית כשלא מוטלת עלי שום חובה בימי ששי. שמחה לחגוג במקדש החופש, שבניתי לי מאז פטירתו הפתאומית של בעלי.
אני יודעת מה יקרה כשהם יגיעו, בעוד כמה שעות. ארגיש כאילו שמו עלי אזיקים וארצה לברוח. אחכה שילכו. ואז תופיע אשמה. המשפט שאימא הייתה חוזרת עליו "רק הנאות יש לך בראש". לא אחראית. חושבת רק על עצמי. כישלון.
בסוף, אני יודעת, אשאר לגמרי לבדי. איש לא ירצה לבוא אלי, אפילו ילדי. יגלו את האמת שאני לא מצליחה להסתיר יותר. אני לא מסוגלת לתת. לא מסוגלת לאהוב. לא שייכת לשום קבוצה. אפילו לא לבני. אשאר תמיד לבדי.
ב. אירוח ביום ששי אכן יכבול אותי. לשעתיים-שלוש. וגם ישמח אותי, כי אני רוצה מאד לראות את בני ונכדי. נכון, אני חושבת הרבה על הנאותי. אבל בתור נהנתנית אני יודעת גם ליהנות את אורחי. להפתיע אותם באוכל יצירתי שנוגע בתשוקותיהם. אני יודעת לתת הרבה, כאשר הנתינה נובעת ממני באופן עצמוני, ומתקשה מאד ברגע שהתחייבות מכניסה אותי ללחץ. מעמידה אותי במבחן. מפחידה אותי בציפיות וביקורת שלא אוכל לעמוד בהם. דורשת ממני יכולת ארגון שאינני בנויה אליה. לערוך שולחן מוקפד לעשרה אנשים נראית לי משימה בלתי אפשרית. נדמה לי שכלתי שאוהבת לסדר תוכל להציל אותי.
אני שייכת מאד לילדי. לבן זוגי החדש, שאותו אני רואה רק כשאני רוצה, כדי שלא יכבול אותי. לפעמים אני יודעת להשתייך לגמרי, ולתת את כל כולי. והרבה פעמים אני שייכת רק לעצמי. צריכה לחזור ולאשר לעצמי את החופש שלי.
אם תרשה לי אלוהי, את התנועה הזו, בין השייכות למשפחה ובין השייכות רק לעצמי. אם תאשר לי שאינה אנוכיות. ואינה חוסר אחריות. אלא צורך עמוק, שאמי לא יכלה לראות, ואתה מקבל ומכבד אצלי. נדמה שיהיה לי חופש גדול לתת, בלי שהאירוח ביום ששי יהפוך לבית הסוהר שלי.
יש שמחה גדולה בקבלה העצמית הזו, אך יש בה גם עצב שנשאר עמי. על כל השנים שבזבזתי בהלקאה עצמית על טבעי. על מחסום שאולי אף פעם לא יוסר לגמרי ביני לבין זולתי.

מודעות פרסומת

7 תגובות

  1. יוסי said,

    4 בינואר 2016 בשעה 12:51 pm

    קולע ורגיש.
    האם תוכל, יאיר, לפרש מה המשמעות בעיניך של תפילה לאישור עליון? האם זו משאלה לשינוי תפיסה ולקבלה עצמית? אם כן, מדוע לנסח זאת כפי שניסחת?
    תודה.

    • yaircaspi said,

      4 בינואר 2016 בשעה 1:58 pm

      חווית האישור העליון היא העומדת מאחורי מה שמכנים קבלה עצמית
      אני יכול לקבל את עצמי כשנדמה לי שהוא מקבל אותי

      • יוסי said,

        4 בינואר 2016 בשעה 2:27 pm

        אם אני מבין נכון, אינני מצפה בתפילתי לאיזו התגלות עליונה או לאות משמים, אלא להכרה תודעתית שאני מקובל 'למעלה' וממילא גם למטה. השאלה היא כיצד נעשה בפועל הדילוג מרגשות האשמה להכרה שאני בסדר, ומה מקומה של התפילה בתהליך זה? האם התפילה כשלעצמה היא שעושה זאת?

      • yaircaspi said,

        4 בינואר 2016 בשעה 3:30 pm

        התפילה עשויה לעשות את זה

  2. shesek8 said,

    4 בינואר 2016 בשעה 3:33 pm

    הגיע בול בזמן וכאילו יצא מפי שלי

  3. rina koresh said,

    5 בינואר 2016 בשעה 10:21 am

    פנטסטי.

    געגועים וחיבוק

    _____

    • אירית קפליוק said,

      9 בינואר 2016 בשעה 8:51 pm

      יאיר היקר,

      אין לך מושג איזו תחושת חופש ושחרור אני חווה למקרא דבריך.

      "חווית האישור העליון היא העומדת מאחורי מה שמכנים קבלה עצמית".

      משפט מכונן.

      תודה רבה ויישר כוח על התובנות .


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: