הטרגדיה של האדם הריבוני

פוסט טראומה כייעוד שלא נתקבל
יאיר כספי

יוסף נושא עמו טראומה קשה מילדותו. אחיו ניסו לחסל אותו. אביו לא שמר עליו. האח ש"חמל" עליו מכר אותו לעבדות. משפחתו שכחה אותו.
איך חיים עם זיכרונות כבדים מנשוא? יוסף שבני ישראל בגדו בו ממשיך הלאה בחייו ומוצא במצרים את ביתו. הוא מקבל יחס טוב יותר מזה שזכה לו במשפחתו אצל מעסיק העבדים שקנה אותו, ובבית הסוהר שאליו הוא מושלך.
יוסף משקיע את עצמו בהסתגלות ומציאת תפקיד שיעשה שימוש בידע שהוא מביא עמו בתרבותו החדשה. יש לו כבוד לבני אדם באשר הם בני אדם וכישרון מיוחד להקשיב לכמיהות הלא מודעות שלהם. יוסף העברי עוד לא מכיר את הקלקול היהודי, שיתפתח מאוחר יותר, לייחס ליהודים צלם אלוהים שאינו בנמצא אצל שאר בני אדם. כישרונותיו ונאמנותו מביאים אותו למשרה הגבוהה ביותר בארץ שזר יכול להיבחר אליה – משנה למלך מצרים.
יוסף אינו תוהה על גורלו. לא מתלונן על סבל ילדותו. לא תובע הסברים מאלוהיו. הוא עסוק בשיקום חייו. אמונתו מגייסת אותו לעמוד בקשיים גדולים שהוא רואה בהם אתגרים שהוטלו עליו מסיבות שאינן מובנות לו.
כאשר מגיעים במקרה נציגים ממשפחתו לארצו החדשה הוא מתנכר להם בתחילה. אפשר שאינו מרגיש שייך יותר למשפחה שפצעה אותו. אפשר שהוא רוצה לקשור את גורלו לצמיתות בעם שפתח את שעריו בפניו.
יוסף לומד להרשות לעצמו להרגיש את כל מה שעולה בו במפגשים עם אחיו שנעשו תלויים בו. יחסו אליהם נע בין התנכרות, להתעמרות, נקמנות, ובכי קורע לב. המפגשים מגיעים לשיאם בעימות קשה. יוסף אינו זקוק לטיפול שיעזור לו לגלות את רגשותיו ולבטא אותם.
בסיום תהליך החיבור המחודש למשפחתו שבגדה בו, המקרא מציע שלב נוסף בעיבוד הטראומה שיוסף נושא עמו: עליית מדרגה מזעזעת וקשה לבוגרי מציאות שנדמה שאי אפשר לחיות אתה.
יוסף מוותר על הזעם. מוותר על סימון האשמים והענשתם. מוותר על תביעת פיצויים הכובלת רבים מבוגרי הטראומות מן הילדות אל אלו שפגעו בהם. מוותר על השימוש בילדות הקשה כפטור ממטלות החיים של הבוגר. מוותר על הרחמים העצמיים. מוותר על האהדה שאפשר לזכות בה לפעמים מאנשים שסיפור עצוב נוגע ללבם.
שיטתו של יוסף מציעה שלב בטיפול שרבות מן השיטות בנות ימינו לטיפול בפוסט טראומה לא יודעות לעלות אליו. כשעוסקים הרבה באשמת הפוגעים, ממשיכים להיות מנוהלים מולם. כשהטראומה הייתה אקראית, פצעיה הם סתם חלק מתמונת עולם קשה שצריך איכשהו לשרוד אותה, אולי בעזרת תרופות. כשאני קורא לעצמי פוסט טראומטי אני מתייג את עצמי על פי פצעי, ולא על פי כוחותי ותפקידי.
יוסף לא מנוהל מול משפחתו. לא מול התרבות המצרית. וגם לא מול פרעה.
יוסף מקבל את סבלו מאלוהיו. כמשא שהוטל עליו לשאת על ידי מי שאינו נותן הסברים. כשליחות שאדם מפענח לאורך חייו. כיעוד הנחשף לפעמים רק לאחר כישלונות רבים, כשכל מטרות הכזב נפלו ואינן מסתירות יותר תפקיד אמיתי אחד.
יש לו ליוסף שותף לשיחה שנתגלה לו לראשונה באהבתו של אביו. ונמצא לו אחר כך אצל המצרים שהוא יודע לשמוע את כמיהתם לאלוהים. ועכשיו הוא מגלה ששותפו היה עמו גם בבור שהוטל אליו, שקוע בו וממתין למותו. ישנו תפקיד הנגלה לאלו המוכנים לקבל את הטראומה שלהם כחלק מתכנית שלא יבינו לעולם:
"לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון על כל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, ח).
מן המקום הזה אפשר לפעמים לסלוח לפוצעים. לא מפני שצריך לסלוח. לא כי יעזור לשכוח אם אסלח. אלא כי הפוצעים נראים פתאום קטנים ולא כל כך חשובים. ממלאי תפקיד בתכנית שאינם רואים: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי. הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (בראשית מה,ה).
פוסט טראומה הוא מצב שבו אדם נושא עמו טראומה שאינו מצליח לפתור והיא מנהלת אותו. יוסף לימדנו לראות בטראומה מצב שבו משנים את תפקידו של אדם ללא הכנה מוקדמת. האדם הפוסט טראומטי הוא אדם שאינו מוכן לקבל על עצמו את ייעודו החדש ולכן נגזר עליו להיות מנוהל מול פציעתו.

"הארץ", 18.12.2015

מודעות פרסומת

6 תגובות

  1. ויקי said,

    18 בדצמבר 2015 בשעה 2:34 pm

    לעיתים זו בכלל יוספה… תודה על כל מילה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    19 בדצמבר 2015 בשעה 6:39 am

    אולי אפשר להגיד שכשאדם מפסיק להתייחס לסיפור שלו ברצינות תהומית, הוא יכול לראות גם מעבר לסיפורו של הזולת ונוצר בסיס חדש לחיבור ביניהם על סמך הוויה ולא על סמך גילום תפקיד ארכיטיפי.

  3. Rebecca Prag said,

    19 בדצמבר 2015 בשעה 10:29 am

    שווה במיוחד. לפחות בשבילי. . .
    נשיקות

  4. 19 בדצמבר 2015 בשעה 4:52 pm

    "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי אם האלוהים".
    תמצית האמונה. כל שקורה אותנו לטוב ולרע אינו במקרה.

  5. יוסי said,

    19 בדצמבר 2015 בשעה 6:25 pm

    כדי לאמץ את גישתו של יוסף צריך לחיות 'בשמים ובארץ'. אין זו שיטת טיפול תגובתית אלא תפיסת עולם ודרך חיים.
    החי ללא 'שמים' יתקשה למצוא פשר בשעת משבר. החי רק 'בשמים' לא יטול חלק פעיל בהתרחשויות, הארץ לדידו אינה אלא מקום של ניסיונות שצריך לשרוד בו איכשהו. שני אלו אינם רואים במאורעות הנקרים מסרים שמימיים.
    יוסף לא מוכן לוותר לא על השמים ולא על הארץ. הוא רגיש מאוד לכל המתרחש כאן, ובו בעת מחובר לשמים. החיים בשבילו הם שדר למסר שמיימי.
    כבר מראשיתו יוסף נאמן לחלומותיו-חזונו, גם במחיר דחייה, גערה ומוזרות. כעבד צעיר יפה תואר הוא מסרב לגבירתו המצרית ונאמן ליראת האלוהים, גם במחיר סיכון לחייו. בבור המצרי אינו נופל ליאוש – ייעודו מחיה אותו. גם כשעולה לגדולה אינו מנכס את ההצלחות לעצמו – 'בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה'. בכל מצב ובכל מקום הוא נוטל תפקיד ואחריות על המציאות הסובבת אותו.
    המשמעות הנפשית היא שהוא אינו נשלט על ידי האירועים, הרגשות ובני האדם, אלא מצליח לצפות על הכול במבט על, ורואה באירועים צעדים לחזון גדול.

    אגב, מסתבר שגם ההתנכרות של יוסף לאחיו לא הייתה אלא למראית העין בלבד, כתהליך של בחינה וניסיון תיקון עבורם – שהרי כבר בפגישה הראשונה הוא לא מפסיק לשאול אותם על גורל אביו ולהתעניין באחיו הצעיר. החלומות המשפחתיים עומדים לנגד עיניו והוא חותר למימושם.
    שכן יוסף, המסמל בספרות הקבלה את דמותו של 'שומר הברית', נאמן לאחיו כשם שהוא נאמן לאלוהיו.

  6. shiviti said,

    19 בדצמבר 2015 בשעה 10:36 pm

    יפה מאוד. תודה רבה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: