מבחן הקליק – "הארץ", 6.11.2015

האם נועדנו זה לזו?
יאיר כספי

האם נועדנו זה לזו. שואלים בתחילת הקשר, וממשיכים לפעמים לשאול לאחר שנים. השאלה החוזרת רומזת כי גם לאחר שפיטרנו את אלוהים, אנו מניחים שישנה כוונה במציאות ומבקשים לדעת האם הקשר הזה הוא מקרה, טעות, או חלק מתכנית שנועדה להתקיים.
בהעדרה של סמכות גבוהה, ושיטה שדרכה ניתן לפענח את כוונותיה, השאלה האם נועדנו להיות יחד נידונה לתהליך של צמצום. בתרבות שאין בה נכונות לקבל יעוד שיכתיב מעשים, אחריות קבוצתית או אחריות כלל אנושית, נוטים אנשים להפריט את ייעודם: מה היעוד המקצועי שלי, מה היעוד הזוגי שלי. גלו לי מי האישה שנועדה לי, אבל אל תזכירו יעוד כלל אנושי, תפקיד חברתי או ישראלי.
יעוד אישי נגזר מתודעת היעוד של המין האנושי, ושל הקבוצה שאני שייך אליה. הפרטת היעוד לצרכי זוגיות או עיסוק מקצועי, לא מאפשרים למצוא אותו. קשה לענות על השאלה האם נועדנו להיות בני זוג, בלי למצוא תחילה תשובה לשאלות איזה מין בן אדם אני אמור להיות, ואיזה בית אני צריך להקים. שום טיפול פסיכולוגי לא יענה על השאלה, כי המדע לא מגלה יעוד לאדם, כלומר מערכת ערכים מחייבים.
מי שמנסים לברר את יעודם הזוגי, בלא למצוא תחילה את יעודם האנושי, נידונים להתלבטות אין סופית בשאלה "האם אני נמצא עם האדם הנכון". מחפשי היעוד הזוגי שאסור להם למצוא אלוהים, הולכים בייאושם למנחשים, שיגלו להם יעוד בכוכבים, או במספרים. מי שאינו עובד אותו, כתב בחיי אבן פקודה, בן המאה האחת עשרה ב"חובות הלבבות", עובד את זולתו. אלוהים כברירת מחדל הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
יצחק בן אברהם רוצה אישה מרקע דומה לשלו. כנענית הרגילה בעבודת בעל ועשתורת לא תתאים לו. כשכותבים את הסיפור מחדש התפקידים שאותם מלאו פעם אבי החתן ועוזרו, אחי הכלה ומשפחתה, מואצלים היום ליצחק ורבקה, שעליה הוטל לפענח לבדם את הקולות האלוהיים (בראשית, כד).
מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.
עכשיו, כמו כל בחור בגילו, הוא מתחיל לחפש סימנים להזמנה מצד ההוויה. יופי נדיר של נערה העומדת על יד הבאר אפשר שהוא רומז על שלמות שלא מכאן. נדיבות לב רומזת על נוכחות שכינה המוכנה לחלוק עצמה עם אהוביה.
מי שדרכו ברורה לו, ומתוכה ייעודו הזוגי, מגיע למפגש לא כדי להקסים או לכבוש, אלא כדי למצוא נפש אחות ליעוד משותף. הוא חולק עמה את הסימנים שרומזים כי אפשר שנועדו להיות יחדיו, "היא האישה, אשר-הוכיח יהוה" (שם, מד) וממתין לראות אם יש להם אלוהים אחד, ואם הנערה מקבלת אותו כפרשן ראוי של הסימנים.
מבקש הייעוד אינו דובר רק בשם עצמו והמשיכה שהוא מרגיש לאישה יפה. לבעל היעוד יש לרגע סמכות הנאצלת אליו מזה שיעד את כל הדברים להיות במקומם.
הוא מציע את עצמו נכון לקבל את האפשרות שטעה בפיענוח הסימנים : "ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני–הגידו לי; ואם-לא–הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל (שם, מט). מחפש היעוד המשותף איננו מחזר כפייתי. דחייה גם היא סימן.
דובריה של הכלה עונים: "מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. הנה-רבקה לפניך… כאשר דיבר יהוה (שם, נ-נא).
רוח נכונה לבדה לא תקיים את הזוג. ישנו עוד תחום לבדוק: "התלכי עם-האיש הזה? ותאמר, אלך". (שם, נח). הגוף גם הוא יודע משהו על כוונה אלוהית.
זהו רגע האמונה הלא מודעת הנמצא ביצירתה של הברית הזוגית. הרגע שבו אחד מן השניים, שתודעת ייעודו ברורה לו, אומר לשני "אני חושבת שנועדנו להיות יחד". והשני לא רואה בה רק נציגה של הצרכים הפרטיים של עצמה, אלא מקבל אותה כדוברתו של בעל הכוונות.
שניים שיש להם יעוד יוצרים בפגישה בבית הקפה חברותא לדרוש אלוהים המבקשת יחדיו סימנים לנוכחות כוונה גדולה מהם. עשרות שנים לאחר מכן יספרו שבאותו יום "שנינו הרגשנו שהיה לנו קליק".

"הארץ", 6.11.2015

מודעות פרסומת

8 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    6 בנובמבר 2015 בשעה 9:50 am

    תודה רבה על קווים מנחים ברורים, המשך לשבוע שעבר – "הברית".

  2. צחי said,

    6 בנובמבר 2015 בשעה 11:04 am

    הייתי כותב יפה מאוד, אבל בדומה למה שכתבת בשבוע שעבר שיש אהבה אבל חשוב יותר הברית, גם כאן יפה מאוד אבל בעיקר נחוץ מאוד ובעל תועלת רבה לנפש.
    תודה ויישר כוח.

    אגב תיקון טעות קטן בפיסקה:
    מסעו של יצחק לחפש אישה בארם נהריים מתחיל בקבלת גבול שייעודו הטיל עליו: אם ימצא אישה שיאהב, ותמען לבוא עמו לארץ ישראל, הוא מקבל עליו לוותר עליה. "ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך… לא תשב שמה" (בראשית כד, ח). יצחק יודע מי הוא ומה עיקר תפקידו והיעוד הזוגי לא עומד אצלו לבדו.

    במילה "ותמען לבוא" – נראה לי שהתכוונת ל"ותמאן" – מלשון מיאון וסירוב אלא אם כן לא הבנתי את הכוונה.

    • yaircaspi said,

      6 בנובמבר 2015 בשעה 11:09 am

      אכן אכן, תמאן ולא תמען.
      תודה על התיקון והמילים הנדיבות,
      יאיר

  3. 6 בנובמבר 2015 בשעה 12:15 pm

    יאיר, תודה. רואה אותך כמגשר חשוב מאד בימים שאמונה נחשבת לבושה. שבת שלום

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    6 בנובמבר 2015 בשעה 2:04 pm

    אליעזר הוא זה שהביא את רבקה. יצחק חיכה בבית.

  5. עדן לוי said,

    7 בנובמבר 2015 בשעה 6:20 pm

    דיבר אלי ביותר,
    אבל נדמה לי שיש משהו שלא מסתדר- כי אליעזר עבד אברהם יצא לחפש את רבקה ובדק
    את הסימנים ולא יצחק..

    • yaircaspi said,

      7 בנובמבר 2015 בשעה 7:26 pm

      תודה עדן
      כשמביאים את הסיפור לימינו
      התפקידים שמילאו המשפחות ונציגיהם עוברים לבני הזוג
      אני מנסה לספר את הסיפור כאילו הוא קורה היום

  6. shiviti said,

    9 בנובמבר 2015 בשעה 11:07 am

    תודה רבה יאיר.
    מאמרים מקסימים.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: