פרשת לך לך: "הארץ" מוסף תרבות וספרות

התקווה לשמוע את הקול
יאיר כספי

המקרא נתן לעולם את העתיד. לפני שנתפרסם הסיפור שאנו קוראים האמינו רוב הקדמונים שהעולם נע במחזוריות קבועה החוזרת על עצמה: קיץ, סתיו, חורף ואביב. לידה, ילדות, התבגרות, זקנה ומוות. היום הרבה אנשים מאמינים בטראומות מן העבר שאי אפשר להשתחרר מהן. במסורת אבות שאומרים עליה שהיא הלכה שלא תשתנה. בנטיות גנטיות הקובעות התפתחות.
"לך לך" הוא מרד גמור במציאות. אין דבר שקביעותו או סמכותו הכרחיים. העתיד מושפע מן ההווה והעבר, אך אינו נתין שלהם. הרגע הבא אינו שפוט של הרגע הזה. זהו לב מחשבת החרות המקראית: האפשרות שאעשה בעוד רגע מעשה שאיננו תוצר הכרחי של סביבתי, תרבותי או הגנטיקה שלי.
העברי הראשון, אינו תוצר של פצעי ילדותו, מנהגי הוריו, או חוקי עמו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א'). עתידו של אברהם איננו תוצר של עברו. שום דבר שאברהם ראה, למד או שמע בחורן לא הכין אותו למעמד. אי אפשר היה לפי תיאור הרקע של חיי אברהם עד לאותו יום לצפות שהאיש יקום ויעזוב את כל מה שהוא מכיר. הוא בוודאי מושפע מסביבתו, וישנן שעות שהוא פועל מתוכה, ועדיין ברגע הבא יוכל, דרך הבחירה לשמוע קול שאינו כפוף לשום מסגרת משפחתית, חברתית או תרבותית, לבחור בחירה עצמאית, ולפרוש מכל העולמות שהוא מכיר.
האתגר המקראי, שאנו עדיין מתקשים לעמוד בו, מציע שאפשרות החרות הזו איננה תכונה מיוחדת של הנביא, אלא נתונה לכל אדם. עברו של אדם, המשמש אותנו כדי לשער השערות על מה שצפוי לנו ממנו בעתיד, ינבא הרבה פעמים את מעשיו בהווה. יום אחד, האיש או האישה הכלואים עשרות שנים בכלא פנימי או חיצוני, יקומו ויעזבו אותו כאילו ההיסטוריה האישית, הביולוגיה ואולי אפילו חוקי ההתמדה של הפיזיקה, לא חלים עליהם.
"לך לך" הוא רגע בריאת האיש החופשי. הרגע ששום ארגון ביון לא הצליח לחזות, שבו אימפריה משתחרת בתוך כמה שנים מאידאולוגיה טוטאלית שניהלה אותה כמעט מאה שנה. זה הוא המפנה שההיסטוריונים הבוחנים את כל התקדימים מתעקשים שאינו אפשרי: עם שקולל בנדודים נצחיים והתרגל לחיי תלות, בוחר לוותר על תכנית ההישרדות שלו, ולהמציא את עצמו מחדש. זה הרגע שהפרופסור למדע המדינה לא יודע עליו דבר: שורה של כישלונות נחרצים במשא ומתן לשלום אינם מנבאים שהוא לא יושג, יום אחד.
זה הוא הרגע המפעים, שבו אנו נעמדים על רגלינו, לנוכח החלוץ האלוהי, המשתחרר מכל מגיניו, מסתובב פתאום, באמצע מרוצו, כאילו גילה חלל משלו בתוך הזמן, מרים את הכדור ברגליו, כאילו הוא לבדו על המגרש, וחוקי הפיזיקה לא פועלים עליו, וכובש את השער הלא יאומן.
חלוץ הרגע הזה, לא עושה את מה שמאמניו אימנו אותו. הכול מכירים את המהלכים של כל המאמנים. ולא עושה דבר מהדברים שעשו לפניו חלוצים אחרים. כי המגינים מכירים כבר את כל מה שכל החלוצים עשויים לעשות. החלוץ הוא תוצר של רגע חדש, שהוא שותף ליצירתו. ולכן, בצדק, אנו מתרוממים בשאגה מן היציע. יש אלוהים.
אחר כך ילמדו חלוצים את המהלך הגאוני וינסו לחקותו. וילמדו מגינים להגן מפניו. עד שימצא הגאון הבא, השומע קול שאיננו שומעים, ויצור את הרגע שעוד לא קיים בספרים. זה הוא הרגע שבשבילו אנו הולכים במשך שנים למשחקים שלא קורה בהם כלום. ברגע הזה כל מאמצינו היו ראויים.
זה הוא הרגע המפעים אותנו בעלילת הספר או הסרט, המספרים על איש העובר שנים ליד אישה במשרד משמים. ויום אחד, ללא רמז מקדים, הוא מבטא את כמיהתו אליה, שאין בה הגיון, ואיננה מתחשבת בסדר הדברים, בנימוס המקובל, או בשאלה אם הם מתאימים או פנויים.
והיא, בת נאמנה למשפחתה, שפוטה של כל מה שמקובל בין חבריה. לא עשתה בחייה דבר שאי אפשר היה לצפות שתעשה. בלי הכנה מוקדמת היא נענית לכמיהתו, כי היא שומעת בה את הקול שדיבר אל אברהם בשעתו.
כמובן שבאותה מידה של חוסר יכולת שלנו לצפות לגמרי את מה שיקרה, האיש יכול גם לחטוף סטירה. יש גם סכנות בשמיעת קולות.
זו מורשתו של מייסד השיטה שלנו: על תעשו משהו רק כי כולם עושים. על תסמכו על מי שכלא את הקול במנהגים שאינם משתנים. אל תאמינו למי שאומר שראה אלוהים וגילה את סוד השליטה בחיים. על תסמכו על מי שעושה רק מעשים הגיוניים. בקשו שיחה עם סמכות נעלמה הנמצאת מעבר לסך כל הדברים.
זהו הסיבה שיהודים חזרו וקראו את הסיפור הזה, כל שנה באותה עונה. בתקווה שהקול ההוא, שדיבר אל אברהם, הקול הנמצא כל הזמן בחלל ורק שומע חסר לו, ישמע פתאום גם באזניהם.
זו התקווה הכמוסה המפעמת בלב שנשמע את הקול. ונדע פתאום מה צריך לעשות. מה מזמן לנו השלב הבא. מה תפקידנו כאן.

"הארץ", 23.10.2015

מודעות פרסומת

4 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    23 באוקטובר 2015 בשעה 7:40 am

    מרגש מאוד! תודה.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

      23 באוקטובר 2015 בשעה 3:02 pm

      פרשנות נהדרת, הלוואי שנזכה!

  2. rina koresh said,

    23 באוקטובר 2015 בשעה 9:56 pm

    נפלא

    חיבוקים ושבת שלום

    _____

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    23 באוקטובר 2015 בשעה 10:17 pm

    יפה מאוד. תודה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: