החיבור המכונן את התרבות – פרשת השבוע ב"הארץ"

החיבור המכונן את התרבות האנושית
יאיר כספי

כשעושים את התורה קדושה מדי, אובדת היכולת לקרוא אותה. לגלות בה גבוה ונמוך, תוכן היסטורי לצד פלא על זמני. מאבדים אותה כמדריך שימושי למעשה האנושי. איסורי מסורת המתאמצת יותר מדי לשמר ידע מכונן מביאים לפעמים להצבת מבני הגנה שהאוצר הולך בהם לאיבוד.
מחסום אחר לקריאתנו נמצא בתרבות החילונית, שהעמידה את האדם כמקור הסמכות בעולם, ואינה מאפשרת לו יותר להבין חיבור שבו הוא מגלה סמכות גבוהה ממנו. אם נקבל על עצמנו את החרות ואחריות לקרוא לבדנו ולפרש בעצמנו, ונעז להסתכן בצמצום מסוים של סמכות האדם, אפשר שנצליח לקרוא את הכתוב בתורה.
העולם, בגרסה הידועה לנו היום על סיפור הבריאה, נברא במפץ גדול לפני שלוש עשר ורבע מיליארד שנים. האדם התפתח מקוף שהתפתח מאחד מיצורי הים שעלה על היבשה. החיים החלו בתא אחד שהתחלק. הפרקים הראשונים של ספר בראשית הם מן החיבורים המכוננים את התרבות האנושית לא בשל המידע המדעי שיש בהם אלא בשל התשובה שהם מציעים לשאלה "מהו אדם".
ברגע המפנה, הקודם לכתיבת בראשית, מורד המחבר בהנחה המקובלת על הקדמונים שהעולם תמיד היה, המציאות נתונה וקבועה, וצריך רק ללמוד להסתדר אתה (הפסיכיאטריה הביולוגית של ימינו חוזרת לאותו מקום). בחשיבה עצמאית שאין לה תקדים הוא משתחרר מאמונת אבותיו ואמהותיו, ממסורת שבטו, והסיפור שאנשים מספרים על דרכו של אדם להצלחה בחיים. זהו הרגע שבו נוצר החוקר העצמאי שיוכל להשתחרר מן המקובל בתחומו. להסתכן באפשרות שלא יזכה בהכרה אנושית, וליצור את היצירה שתקדם את זמנה, ועליה מקבלים את הפרס היקר בעולם: את האמת.
עיקר הסיפור דומה באופן מפתיע למה שהמדע יגלה אלפי שנים מאוחר יותר: העולם הוא יצירה בתהליך. מתנתנו של אדם, המבחינה אותו מבעלי חיים, היא הידיעה הזו, שיש בה הזמנה ואפשרות להצטרף למהלך היצירה, להיות שולייתו של מנוע העולם. לפתח את חלקי היצירה החיוניים להזנתו, בריאותו, שליטתו בסביבתו, והנאתו מיופי המרמז על דבר הנמצא מעבר לכלי הביטוי האנושיים.
סיפור הבריאה של "בראשית" הוא גילויה של אהבה לאדם, שנבחר, יחידי מבעלי החיים, לדעת את יוצרו וקיבל הזמנה להיות שותף להשלמת עצמו. בורא מסתורי העניק לו משהו מצלמו, מצלם דמות תבניתו הסמויה. מי שזכה בחסד הראשוני הזה, והכיר בו, פטור מן המאמץ הפוסט מודרני המתיש למצוא אהבה, או לגלות ייעוד ייחודי שירפא את הקשה בפחדיו: שחייו סתמיים.
"הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך", אומרים בתפילת הנעילה של יום הכיפורים. כשאדם בוחר להתנהל מול מנהל כל הדברים, הוא מתעלה על "עצמו": מולדתו, בית הוריו, הגנטיקה שלו, יצריו ופחדיו, וזוכה במידה של חרות. זהו רגע בריאת האדם החופשי.
התובנה המכוננת את התרבות האנושית נושאת עמה כאב שאין לו תרופה. האיש שזכה להכיר את יוצרו, התאהב בו, ורוצה להיות כמותו. את כמיהתו יצטרך לשאת בלבו באין לה מענה סופי. ישנו גבול שבעל חיים היודע אלוהים לא יכול לחצותו. הידע הנחוץ לשליטה מלאה בעולם, וחיי הנצח שאפשר להבטיח באמצעותו, יישארו לעד נחלתו של האל לבדו: "ומעץ הדעת… לא תאכל" (בראשית ב', י"ז).
הפסיכולוגיה ההתפתחותית בת זמננו זיהתה קונפליקט כלל אנושי של תלות-עצמאות ביחס הילד להוריו. תורת המערכות תארה ביסוד העלילה האנושית את הניגוד שבין שייכות לקבוצה ונפרדות ממנה. המשגות אלו הן תבניות מוקטנות של הסכסוך הפנימי המתואר בבראשית: התלות באלוהים והרצון למרוד בו. האדם השלם המקראי נושא בליבו את השבר הזה ומקבל עליו להתמודד עם מתח לא פתור בין קטביו.
סיפור הבריאה של בראשית מציע אבחנה לשתי הפרעות חוזרות של התרבות האנושית: אלו שפיטרו את יוצרם, ושמו את עצמם במקומו ("והייתם כאלוהים" בראשית ג',ה'), איבדו את תחושת הבחירה, הייחוד והיעוד. ומולם, אלו שוויתרו לגמרי על האדם היוצר, המבקש לגדול, שורה עם מלאכי אלוהים ומתחרה עמם, והחליפו את המעשה האנושי האחראי בתפילה מניפולטיבית שבה מנסים לתפעל את הבורא לצרכים האנושיים. הדתיים עשו אלוהים שעובד אצלם. החילוניים עשו מעצמם אלוהים. אלו כמו אלו איבדו את גיבור הסיפור.
קשה לקרוא חיבור המגלה שהגבולות שעמדו בפני אדם ראשון עדיין חלים עלינו. ספר בראשית מאיים לקחת מאתנו את מה שתרבותנו הבטיחה לנו: שנוכל לעשות הכל. שאנו מרכז העולם. שתפקידנו העיקרי הוא להשיג את מה שאנו רוצים ולהיות מאושרים. שמגיע לנו הכול ואסור לאיש להגיד לו את חטאנו.
חטאם של האנשים הראשונים חוזר על עצמו בהיסטוריה האנושית. בתקופות של התפתחות טכנולוגית מהירה מגיעים אנשים למסקנה שהצליחו להדביק את הפער בינם לבין יוצר העולם. האדם המודרני חזר לסדנה להתפתחות עצמית שמעביר יורשו של הנחש מבראשית, ובה מוכרים לו שיטות וחומרים שעליהם אומרים שהם נותנים שליטה מלאה בחיים, כלומר עושים אותך כמו אלוהים.
עונשו של האיש, החושב שבשל הטכנולוגיה שיש בידיו, סיפורו שונה מכל הדורות שהיו לפניו, דומה לעונשם של אדם וחווה: חרדה קבועה המלווה אותו וגלומה בה ידיעה על הכישלון שהוא עתיד להיכשל בתכנית לעשות את עצמו מושלם, ודיכאון, כששוב לא עולה בידו לממש ייעוד שלא היה צריך לקבל על עצמו מלכתחילה. התורה מציעה תרופה שלא נמצאת היום בסל, אך דורשת שותפות במסע גילוי מחודש של התפקיד האנושי.

"הארץ", 9.10.2015

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. 10 באוקטובר 2015 בשעה 10:00 am

    מרגש

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    11 באוקטובר 2015 בשעה 9:18 am

    כרגיל מרתק ,מעניין ומעשיר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: