ליבוביץ לא האמין באדם ("הארץ" ערב יום הכיפורים תשע"ה)

ליבוביץ' לבדו חופשי
יאיר כספי

עשרים שנה לאחר מותו ישעיהו ליבוביץ' ממשיך להיות נביא הזעם החביב על השמאל הישראלי, למרות שלא היה הומניסט, לא היה סוציאליסט, ולא היה שמאלני. עיסוקו של ליבוביץ' בזכויות הפרט וחופש הביקורת לא נבע מכבוד לאדם, אלא ממאבקו בנטייה של הלאום בימיו לשים עצמו מעל לכול.
ליבוביץ' לא היה פלורליסט. מצד עניינו במחקר מדעי, לצד שמירת מצוות, ליבוביץ' היה שייך לאורתודוקסיה המודרנית. מצד כיפתו השחורה ומחויבותו לתורה לפני כל דבר, ליבוביץ' היה חרדי. מצד סלידתו מלאומנות ליבוביץ' היה קרוב לרק"ח. מצד דבקותו ברמב"ם ושלילתו את הקבלה והחסידות, ליבוביץ' היה יהודי ליטאי.
ליבוביץ' לא האמין באדם. לא התפעל מהישגיו או מידותיו הנאצלות. הוא היה אומר: "רוב בני האדם טיפשים ורשעים" ("על עולם ומלואו"). רוב המרצים באוניברסיטה רשעים וטיפשים. רוב הרבנים רשעים וטיפשים. רוב האנשים שכותבים בעיתון רשעים וטיפשים. ליבוביץ' לא התפעל מהדמוקרטיה שבה הרבה טיפשים בוחרים רשע לשלוט עליהם (הוא העדיף אותה על שיטות אחרות רק כי היא מאפשרת מדי פעם להחליף את הטיפש). הוא חשב שצריך לשמור על חופש הדיבור, למרות שרוב הדיבור האנושי חסר ערך. הוא תמך בשמירה על זכויות הפרט, ובז לפרט התובע אותה לצרכים אנוכיים.
הידיעה הקשה על מצב האדם לא ייאשה אותו, אלא להפך, העמידה לפניו אתגר: איפה הייתי בטוח שאני יודע והייתי טיפש. איפה ייחסתי למעשי כוונות נעלות והם עסקו בצרכים נמוכים. מן התובנה הזו צמח המאבק היהודי המסורתי של ליבוביץ' כנגד נטייתם של בני אדם להעמיד כנשגבים את שיטותיהם, גיבוריהם, או הלאום שאליו הם שייכים. לליבוביץ', כמו לרמב"ם, עיקר התורה הוא המאבק בעבודת אלילים.
נאמנים לשיטתו אסור לנו לחשוב שגם האיש עצמו היה פטור מן הטיפשות והרשעות האנושיים. נוקשותו של איש האמת לבדה, לא אפשרה לו לראות את המקומות שבהם אהבה וסליחה מייצגים קול גבוה יותר. הגאון, שגדל בבית עשירים, חסר כבוד לחכמתם ונדיבותם של אנשים פשוטים. הוא תבע ביהירות שהאמונה כולה תהיה לשמה, כאילו שבני אדם יכולים להגיע לשלמות כזאת, ובז למי שזקוקים לשכר למצוותם. הוא לגלג על החושבים שאלוהים צריך שיגידו לו תודה ולא ראה עד כמה אנשים זקוקים להודיה, הרושמת את האהבה שמצאו בתודעה. המורשת הלמדנית שממנה צמח אטמה אזניו משמוע תפילה, שאיננה עוד חובה הבאה מלמעלה, אלא היא הקול העולה מלמטה, קול געגועיו של האדם לאלוהיו.
בשנות החמישים והשישים שבהן נתגבש קולו המיוחד של ליבוביץ', המתחרים הגדולים של האמונה לא היו הקריירה או צרכי הפרט, אלא המדינה החדשה. התחרות שהייתה לו עם המדינה והלאומיות העברית המתחדשת, שדחקו הצידה את הדת וזלזלו בה, לא אפשרה לו לראות את התנועה הציונות כמתקן וכפרשן העיקרי של התורה, שיצר את הזרם היהודי החשוב, המצליח, והמשפיע ביותר על יהדות זמננו.
הערצת הישראליות הייתה עבודת האלילים המפתה והקשה ביותר שליבוביץ' הכיר ונעשתה לאויבו הגדול. הלאומנות נעשתה מושא ביקורתו העיקרי, לא משום שלאומנות היה הדבר הכי גרוע עלי אדמות, אלא משום שהיא הציעה את עצמה, בזמנו, כתחליף לאמונה. הראיה הזו, של הלאום שנעשה אל בעיני עצמו, היא שאיפשרה לליבוביץ' לראות, לפני כולם, את אלו שבנו מזבחות ל"עם ישראל" ו"ארץ ישראל".
כשהישראליות היה נעלה הפרט נדרש לוותר על עצמו למענה. היום התהפכו היוצרות: תפקידה של המדינה הוא לשרת את הפרט ואסור לה להפריע לו במימוש צרכיו. השימוש בליבוביץ', המוצא מהקשרו, מחמיץ את האיש ודרכו. ליבוביץ' היה איש הציות לחובה קיומית, כפי שנתגלתה בתורה, ולפי הרשימה שגיבשו חז"ל. הוא לא זכה להכיר את דת "האני" הפוסט מודרנית: המימוש העצמי של האני החד פעמי. מה שהכיר היה מתועב בעיניו כמו דת "הלאום" של המודרנה. האנשים המעמידים את עצמם מעל לכל, גרועים כמו אלו שהעמידו את הציות למדינה מעל לכל.
אפשר שההסתמכות המרובה על ליבוביץ' מבטאת, באופן לא מודע, געגועים למשהו אחר, יקר יותר מדעתו בענייני כיבוש: איש שאי אפשר לדחוף לשום מגרה, אי אפשר לצפות. ואי אפשר לסכם בקצרה. איש שלא היה שפוט של שום תנועה, או זרם של יהדות. לא עבד הדת, ולא מעריץ של המדע. חופשי מהאדם וחופשי מהמדינה. לליבוביץ' היה רק בעל בית אחד. עבדי זמן עבדי עבדים הם, כתב יהודה הלוי, ליבוביץ' היה לבדו חופשי.
הנביא חד הלשון היה האחרון כאן שלא עשה שום מאמץ למצוא חן, ולא עסק בהגנה כפייתית על מחנה כלשהו. הייתה קבוצה אחת שהשתייך אליה: הלל הזקן הכותב הלכה שאיננה בתורה. הרמב"ם הלומד מאריסטו. אברהם אבינו הפורש מכל העולמות שהוא מכיר. ביאליק, משורר התנועה הציונית החופשית, המדבר עם אלוהים. המאמינים החופשיים של כל הדורות.
ליבוביץ' פתח לי שער, כמו לרבים. כשלא היה לי בית, ליבוביץ' חלק עמי את משפחתו. הוא הכיר לי את אבותיו: משה והרמב"ם. גילה לי את דודיו וסבותיו: הרמח"ל, רבי יוחנן הסנדלר, הלל הזקן והמהר"ל. שכינת מרומים הנוכחת בכל מקום החליפה לי אם.
ישנו דיון במשנה העוסק בשאלה מה צריך לעשות אדם כשנאמנותו לאביו מתנגשת במחויבותו למורה החשוב שלו: שניהם נלקחו בשבי. שוביהם תובעים כופר נפש ולאיש יש די ממון כדי לשחרר רק אחד מהם. המשנה לא בוחרת באב או ברב באופן קבוע, אלא מציעה שהנאמנות העיקרית של אדם צריכה להיות לזה שנתן לו את האמת, אם זה אביו ואם רבו (בבא מציעא, ב, יא).
אהבתי את המסגר משה כספי, אבי, שהתעקש עלי. ליבוביץ' נתן לי את עצמי. גילה לי "אתה" שלפניו אני. אם היה לי כסף לשחרר רק אחד מהם מן השבי, איני יודע איך הייתי בוחר.

למאמר – עם שינויים קלים – באתר "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2449152

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. 3 באוקטובר 2014 בשעה 11:42 am

    יאיר יקר. טוב שלא נאלצת לבחור; טוב שלא הפכת את פרופסור ליבוביץ' לאלוהיך; טוב שאתה מגלה לתלמידיך גם את האמת וגם את החסד. שנה טובה.

  2. א said,

    3 באוקטובר 2014 בשעה 12:27 pm

    רב תודות. מלאכת מחשבת של כתיבה מרחיבת דעת. גמר חתימה טובה

  3. עודד said,

    5 באוקטובר 2014 בשעה 11:02 am

    נהדר, ממש!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: