חמשת דרכי ההכחשה של הישראלים ("הארץ" 25.8.14)

איך מתגברים על הייאוש
יאיר כספי

ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה מאד לשאתו. לכן אנו נוטים להכחישו באמצעות פתרון מדומה הנותן תחושה של מוצא כלשהו. חמש דרכי הכחשה משמשים את הישראלים בקיץ הזה:

להרוס את עזה

הזעם המצטבר מדכא את בעליו. המתפוצץ בתוכו חושב שירפא כאשר יפרוק את כל זעמו ומגדל פנטזיה של נקמה: לצרוב להם בתודעה זוועה שיזכרו מאה שנים.

למצוא אשמה ולכפר עליה

קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה, שמעשה של כפרה עליה, ישיב להם, כאילו, שליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של חמאס.

למצוא בוגדים בתוכנו

את התסכול המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים אחד על השני: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגדים.

לרדת מהארץ

מי שאיבד את יכולתו למצוא בישראל משמעות, ואזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה יש חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות.

להכריז שניצחנו

מנהיגינו אמני הספין התקשורתי התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח כך. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה שהוא יזכור הרבה שנים" נישן יותר טוב בלילה ותחלוף חרדת המנהרות.

לקחת תרופות

בחברה שחבריה איבדו את שייכותם לקהילה ועם, אנשים נוטים לייחס את סבלם למשהו שלא בסדר אצלם. המיואשים לבדם מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין החמאס ואמא שלהם.

הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון: האנשים החושבים שלא היו מספיק נחמדים לאויביהם, סובלים עכשיו משתי בעיות: דיכאון ואשמה עליו. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזו בלבם גובר כשהם או ילדיהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו שצוק איתן הספיק להתרעה בת חמישה ימים. האנשים שביקשו לעצמם טיפול פרטי גילו שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב.
התמודדות עם הייאוש מתחילה מהכרה במציאות: אנחנו מדוכאים. סיימנו בתיקו ואפשר שנכשלנו במערכה הזאת. הבחירה לחיות בישראל מחייבת עמידה בקשיים גדולים מהמקובל במדינות המערב. עמדנו בקשיים גדולים בלי להתייאש כשידענו למה אנחנו פה. גברנו בעבר על אויבים קשים מן החמאס.
כדי להתגבר על הייאוש מומלץ להאמין למי שאומר שהוא רוצה למות ולוותר על הניסיון להבינו. לוותר על תאוות הנקמה המוחקת את צלמנו. להפסיק לרמות את עצמנו על הישגינו. להיזכר ביסודות המחברים אותנו ולהימנע מחיפוש אשמים בתוכנו. לקבל החלטה להישאר ולהיאבק על עצמאותנו. להשיב לעצמנו את היוזמה ולהכריע את המערכה.

למאמר ב"הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2414450

מודעות פרסומת

7 תגובות

  1. רציה said,

    25 באוגוסט 2014 בשעה 8:11 am

    מאמר מצויין ומאיר עיניים.
    תודה.

  2. אוריאל בן עמי said,

    25 באוגוסט 2014 בשעה 10:37 am

    יאיר שלום, מאמר מצויין.

    חסרה לי ההתייחסות לשאלת האמון במנהיגות, אמון והתנהגות המנהיגות בינה לבין עצמה, הישיבה על הגדר של האופוזיציה בשעת חירום לאומית, (בגין נכנס כשר בלי תיק לממשלת ששת הימים שהיתה מלחמת קיום).

    המתנת כל השועלים להפיל את התיסכול על הראש הכי נוח.

    אלה רכיבי ייאוש היכולים להסביר אותו, באופן רציונלי, גם מבלי להיות מיואש. תחושת האזרחים איננה רק שיקוף המצב. שיקוף המצב נשען על רכיבי יסוד של גיבוי או היעדר גיבוי להנהגה ולצה"ל, בהכרה שזו מלחמה על הבית.

    • yaircaspi said,

      25 באוגוסט 2014 בשעה 10:44 am

      אתה צודק לגמרי אוריאל,
      חוסר היכולת להכריע את המערכה נובע מהשבר בחברה הישראלית
      וההתרכזות של כל מחנה באנשים שלו, ובצרכים שלו, ובהגנה על עצמו,
      ואבדן המחנה המשותף הגדול מן המחנות: הישראליות, שאת סמכותה מקבלים חילוניים שמאלניים וימנים דתיים.
      השיתוק שאוחז בנו בימים אלו הוא סימן לשבר תת קרקעי עמוק.
      זו לא בעיה רק של ההנהגה, המשקפת את העם שיש לה.
      יאיר

  3. 25 באוגוסט 2014 בשעה 3:41 pm

    אכן כך.

  4. rina koresh said,

    25 באוגוסט 2014 בשעה 8:19 pm

    מצויין,

    ןשמחה לחזור מחדש בקרוב

    _____

  5. דני נורני said,

    26 באוגוסט 2014 בשעה 5:06 am

    יאיר שלום , תודה על האבחנה המדוייקת ו הארה והערה . המאמר מעורר שאלה , השאלה היא של זווית ההסתכלות .
    מבחינתי אני שואל את עצמי , למה מופיע הקושי ( המלחמה ) בחיי ?
    מה האורך שלה אומרת לי ? וכו..
    כאשר אני מוצא את התשובה , אני יכול להבין אותה , להסביר אותה וגם לחיות איתה .
    במקרה זו גם יש לי תשובה , כאשר עם ישראל חי בתחושת הגאווה ופחות מסתכל על החלשים שבתוכה , כאשר עם ישראל מקדש את החיצוניות וחומרנות ומתרחק מהפשטות ואלוקות , אז מגיע הערת אזהרה , זה יכול להיות בדמות של מלחמה , רעידת אדמה או כל סימן אחר . זה נכון גם בחיים של הפרט כמו בחיי העם.
    אז לדעתי השאלה הנשאלת זה לא איך להתמודד עם המצב אלא איך ללמוד ממנה ולדאוג שהיא לא תחזור לעתים קרובות

    • yaircaspi said,

      26 באוגוסט 2014 בשעה 6:47 am

      אני חושב כמוך, דני,
      שענווה היא התרופה להרבה מהמחלות ומהשברים האנושיים (גם אם לא תמיד העדרה הוא שגרם להם),
      ויהירות, או בשם המודרני שלה, נרקיסיזם, היא המחלה.
      זו ההתרכזות של אדם בעצמו, או הקבוצה המאמינה במופלאות של עצמה. ואבדן הקשר לפשטות. לאנשים הרגילים וצרכיהם.
      לשותפות.
      זה הוא תיקון קשה וגדול כי הוא מערער את הנחות היסוד הנחשבות מוכחות מאליהן של המודרנה: שהאדם גדול וכל יכול.
      או של הפוסט מודרנה, שהילד מיוחד ומופלא ומגיע לו הכל.
      יאיר


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: