ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית ("הארץ", שבועות תשע"ד)

ההשתמטות הדתית ממפעל היהדות הישראלית
יאיר כספי

אורתודקסיה מודרנית
האורתודוקסיה המודרנית, בת המאה התשע עשרה, שמתוכה צמחה התנועה הדתית לאומית, ויתרה על היהדות כתורת חיים והעמידה יהודי חדש, שתודעתו נחצתה לשתיים: הוא מודרני ביחסו להשכלה ולתרבות ודתי בכשרות, שבת, בית כנסת ועוד כמה פרטים.
האלוהים של האורתודוקסים המודרנים הורד בדרגה. שוב אינו אל נורא עלילה, יוצר כל העולמות, שותפו של כל מעשה אנושי. אין לו יותר כניסה למשרד עורכי הדין הדתיים או למעבדת המחקר של הפרופסור הדתי באוניברסיטה. אבל הוא הממונה הבלעדי על הסירים במטבח, על בתי הכנסת והמקוואות, על תפילין ומזוזות. מלך מלכי המלכים נעשה לשר הדתות.
ההפרדה בין דת ומדע השאירה את שתיהן נכות. במקום שההשכלה תאתגר את התורה, תעשיר ותעדכן אותה. ובמקום שהתורה תתן נקודת מבט ביקורתית על נטיית האדם המודרני להאליל את עצמו ואת יצירתו, הפכו שתיהן לחטיבות נפרדות, אסורות במגע.
הסתירה שבין העולמות לא הפסיקה להטריד את מנוחת המחזיקים בשניהם. המיתוס המסורתי אומר שההלכה היא נצחית ונתנה כולה בשלמותה למשה בהר סיני (חלק כתבו לו, וחלק לחשו לו באוזן והוא העביר כתורה שבעל פה). חוקר ההלכה הדתי מבחין בהלכות שונות בתולדות ישראל (תורה, משנה, סיכומי התלמודים אצל מסדרי ההלכה של ימי הביניים, שולחן ערוך, והפרקטיקה האורתודקסית של ימינו) אשר למרות יסודות של המשכיות, קיימים ביניהם הבדלים גדולים.
במקרא מקיימים את התורה, או מורדים בה. בימי המשנה נוספה מצוות "לימוד תורה" שבה דורשים את משמעות התורה המקראית לתנאי החיים שהשתנו בהשפעת התרבות היוונית. חז"ל אוסרים על הלומדים לקבל שכר על לימוד תורה. בשולחן ערוך החטא הזה נעלם מן הרשימה. בהלכה החרדית של ימינו הציווי התלמודי לאב "ללמד את בנו אומנות" – מקצוע לפרנסתו, הפך לחטא.
לצד עדכון מצוות, כל מהפכה הלכתית גם העמידה חובות יסוד בראש הרשימה כ"עיקר היהדות". מיכה הנביא מציין "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו',ח). ישעיהו הסתפק בשתיים " שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיהו נו,א). עמוס העמיד את השיחה הישירה עם ההוויה כעיקר היהדות "דרשוני וחיו" (עמוס ה',ד). חכמי המשנה מתווכחים אם העיקרים הם תורה, עבודה וגמילות החסדים, או דין אמת ושלום (משנה, אבות, א). הרמב"ם מעמיד במרכז את המאבק בעבודת אלילים. אף אחד מהם לא חשב שהעיקרים הם כשרות, נידה, תפילין או בדיקת מזוזות. באופן מפתיע דווקא המחקר ההשוואתי של ההלכה מאפשר להבחין בין יסודות שעמדו לזמנם לאלו הנוגעים אולי בעל זמני, ונושאים עמם חובה לכל הזמנים.

דתי לאומי
המהפכה הציונית עדכנה את רשימת המצוות של הגולה והעמידה בראשן את העלייה, ההתיישבות, יצירת התרבות העברית, ההגנה, האחריות ההדדית ועוד.
האורתודוקסים המודרנים, שהצטרפו לתנועה הציונית, קיבלו בפועל את סמכותה כמתקנת של תורת הגלות, אבל הכחישו את המשמעות המטלטלת של הכרעתם. את "מודרני" בשמם החליפו ב"לאומי" שגם הוא, כמו המודרני, יכול כאילו להיות חטיבה נפרדת שאינה משנה את "הדתי".
ה"לאומי" שהוצמד לדתי היה הזמנה לוותר על הצמצום הדתי של האורתודוקסיה המודרנית. לוותר על הסידור הנוח שבו אלוהים מבוית נמצא כאלו רק בבית הכנסת, במקווה, במטבח, וביום שבת. להכריז על פרידה מהלכת הגלות של החרדים.
מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה זקוקה לחלוצים שיכתבו לה את יהדותה. אנשי תנועה העבודה, שהניחו יסודות לתורת חיים מתחדשת, התאהבו בעצמם. אמרו כי מן התנ"ך עד הפלמ"ח לא קרה שום דבר חשוב. בהמשך התעייפו גם ממסע בניית חברת המופת, שהייתה מדרשם ל"עם סגולה".
אתגר גדול חיכה לתנועה הדתית לאומית: לגדול לסמכות שהייתה לתנאים לתקן חלקים בהלכה הנבואית. לגדול לסמכות שהייתה לאנשי העלייה השנייה לוותר על התלות ברבני הגולה ולהעמיד אומה על יסודות חדשים ישנים. לחבר את המודרני הדתי והלאומי לתרכובת במקום תערובת של נוחות.
הייתה כמיהה לא מודעת של ישראלים רבים לרב גדול שיקום לדתיים, יעלה להר סיני, ויביא רשימה חדשה. הרב לא קם. מי שהסתדר הרבה שנים עם אל קטן ונוח לשימוש נמלא אימה מעמידה לפני אל גדול שאינו כפוף להרגלים הכפייתיים של מאמיניו.
הדתיים הלאומיים נשארו דוסים. הסתפקו בפינה בשולי החברה הישראלית. גבאי בית הכנסת משגיחי כשרות וסמלי דת. התבטלותם בפני "גדולי התורה" החרדיים הלכה וצמצמה את השפעתם. הפוליטיקאים גילו כי כשצריך לפתור משבר בענייני דת כדאי תמיד לסגור אותו תחילה עם החרדים. הדתיים הלאומיים יתיישרו אחריהם.
היה קשה לשכנע ילדים להישאר במחנה הלא מלהיב. שעורי תלמוד בבתי ספר דתיים, שבהם אסור לתלמידים למצוא במקורות נפילות מוזרות ודברים יפים לזמנם לצד דבר אלוהים מפעים, נעשו שנואים. רבים מהם הסירו בצבא את הכיפות.

מתנחלים
בעקבות המלחמות, זו של ששת הימים וזו של יום כיפור, נדמה היה לדתיים הלאומיים כי נמצא הפתרון למשבר צמצום החיים הדתיים. דתי לאומי הוחלף ב"ציונות דתית". הציונים הדתיים השתוקקו להוסיף לביוגרפיה שלהם את הפלמ"ח ודגניה, התגייסו לקרבי, והלכו לחפש גבעות בשטחים.
המתנחלים, כמו האורתודקסים המודרנים, המשיכו להכריז שמבחינה הלכתית דבר לא השתנה. אבל לקחו מרכיב אחד הנמצא בתורה ובתלמודים – ארץ ישראל, והחזירוהו כביכול למקומו ומשקלו הראוי בתוך ההלכה.
החיבור אל האדמה והצבא יצר התרגשות עצומה, כמו זו שאפשר למצוא במקדשים שבהם האל עצמו נוכח בטקס הקדוש. המתנחלים חזרו בלי משים ליסודות של אלוהות כנענית, התלויה בארץ. ומכאן הייתה הדרך קצרה לתורה האומרת שאם מדינת ישראל תוותר על חבלי ארץ מסוימים לעם אחר, יקרע, כאילו, חלק מגוף האלוהות, התלויה באותו חבל ארץ, תתמוטט הדת ותאבד האמונה. העמדת הישראליות על ההתיישבות לבדה עשתה מהתיישבות גידול ממאיר.
במקום המעמד שהמתנחלים קיוו לקבל, של חלוצים ההולכים לפני המדינה ומשרתים את מפעלה הגדול, הם הפכו לשנואי נפשם של ישראלים רבים הרואים בהם כת אנוכית העוסקת בצרכיה ומוכנה להקריב את מדינת ישראל על מזבחי השומרון.

חרדלי"ם ודתיים לייט
הציונות והמודרנה הכתיבו בפועל, בתורת חייה של הציונות הדתית, יותר יסודות מן "הדתית". אבל איסור נפשי עמוק לא אפשר לדעת כי ציונות דתית היא מהפכה הלכתית.
בהתנתקות מגוש קטיף, סמכותה של מדינת ישראל גברה על סמכותם של מאות רבנים שקבעו שאסור לעולם להתפנות. ההכרה בתורתה של מדינת ישראל יכלה היה להתחיל מסע ליצירתה של יהדות ישראלית. אבל בינתיים קיבלנו משהו אחר.
הפינוי רמז שאפשר ובסופו של דבר זה יהיה גורלו של כל המפעל המרכזי של החינוך הדתי לאומי. הכישלון הוביל לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהאורתודוקסים החליטו שהבעיה הייתה ב"מודרני". שהחיבור בלתי אפשרי וצריך לוותר על השייכות להשכלה ולתרבות הכללית.
תהליך ההתחרדות של חלקים בתנועה הדתית לאומית הוביל ליצירת קבוצה הפוכה: דתיים שאינם מוכנים לוותר על אמת הנודעת במחקר מדעי, לא על השתייכות למדינה, לתרבות העברית ולעולם הגדול.
המחנה החדש נראה מהפכני. חבריו הולכים לפעמים בלי כיפה. נשותיו עולות לתורה. יש בהם המוכנים לאכול במקום שהרבנות מחרימה. הדתיים לייט, קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוקסים, נוחים לחילוניים. אפשר ללמוד אתם בתיקון שבועות. אפשר למצוא בהם "אח" ששירת בסיירת ועשה כסף בהייטק. אפשר אפילו להתחתן אתם עם סידור שכל אחד ישמור על מה שחשוב לו בבית המשותף. נוחים ולא שווים הרבה. לא יתבעו אותנו להיפרד מעבודות האלילים של המודרנה והפוסט מודרנה, שהם שותפים בהן. לא יאתגרו אותנו למסע תיקון אדם ועולם.

יהדות ישראלית
ישראל צריכה דתיים אחרים. המפעל שראשוני התנועה הציונית החלו בו וזנחו, והתנועה הדתית הלאומית השתמטה ממנו, מחכה. את תהליכי המפתח בשיבת ציון עשו החילוניים, האם גם כאן ישובו להוביל? החילוניים החוזרים לארון הספרים מסתפקים בינתיים בקצת תרבות או רוחניות. ישנו אתגר שמחכה לישראלים, חילוניים כדתיים. הוא מבלבל וקשה כי צריכים שתי המחנות לעזוב בשבילו את אזורי הנוחות שלהם:
להאזין לכמיהה להאמין ולהעז ללכת בעקבותיה.
לגדל תודעת חסד מתוך הכרה במציאות כאוסף של מתנות קטנות. להתבשם מפליאה. להתמיד בהודיה המגדלת נדיבות של מי שגילה כי קיבל הרבה ומתנותיו מתחדשות מדי שעה.
לגדול להיות תלמידי חכמים, בעלי מדרש עצמאיים הקוראים במקורות ישראל כספרים שלהם. לא בשם הזכות לדעה שונה מזו של "הדתיים", אלא בשם האמת והאחריות למצוא את כוונת הנביאים.
לחדש ולהוביל מומחיות עברית ישנה: מאבק באלילי הזמן: הרציונליות שתתגבר על כל השדים, המימוש העצמי שבו יסופקו כל הצרכים, או החוזה הישן שיש לדתיים עם אלוהים.
לחזור ולמצוא בספרים ידיעה ישנה שתרבות הזמן מכחישה על מצב האדם. להכיר בתלותו. בחמדנותו. ברשעותו. בחוסר האונים שלו הרבה פעמים. לעמוד מול הניסיון האנושי כאתגר שניתן לעמוד בו בלי להתייאש.
להוציא מרעיון בחירת ישראל את יסודות ההתנשאות. לטפח אותו כגאוות קבוצה על תפקיד אחראי שהוטל עליה בתולדות העמים, והשתדלה למלא. לגדלו כאתגר לתפקיד שעוד מחכה לנו בעולם לא מתוקן.
לחדש את חזון חברת המופת של התנועה הציונית, מתוך חיבור "עם סגולה" למדינת ישראל והזמנים. להעמיד מחדש את עיקרי המפעל הישראלי. לשוב ולגבש מערכת ערכית שיש בה חזון של אדם הולך ונשלם.
להשיב לחיים את הילד בפנים, שנאלם בתרבות שלימדה אותו לדרוש, ולהשיג לעצמו. ולא לימדה אותו לבקש. להיות זקוק מאד לאנשים ולאלוהים.

למאמר באתר "הארץ":
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2338454

 

מודעות פרסומת

5 תגובות

  1. 3 ביוני 2014 בשעה 4:33 pm

    כפי ששרה ברברה סטרייסנד "אנשים שזקוקים לאנשים הם האנשים בני המזל ביותר בעולם". ורק לאחרונה, למרות חיבור של 11 שנה לתוכנית, אני מוצאת את עצמי מעיזה לבקש מאלוהים משהו שנתפס לי כנס גמור, שלא יכול להיות, ובכל זאת, אני מבקשת.
    תודה על התזכורת שלא להתייאש, ולהמשיך לחפש פליאה ולמצוא חסדים.

  2. nachum said,

    4 ביוני 2014 בשעה 8:37 am

    והמצריים שהלכו באפלה לא הרגישו דבר, ולכן רדפו אחריהם על הדרך הזה בעצמו, כי חשבו שהולכים על שדה, ובאו שתי המחנות "בים", you are so wrong that your writing come to be good humor.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    5 ביוני 2014 בשעה 6:49 am

    מאמר חשוב כמובן ומבטא רחשי לב של רבים. ואני שואלת אם המפתח לחיות חיים שיש בהם אלוקים בדור חדש של גאולה לא נמצא כבר בספרי החסידות?

    • yaircaspi said,

      6 ביוני 2014 בשעה 6:50 am

      לאנונימית
      מתגובתך נשמט החלק השואל אם המפתח לחיים שיש בהם דעת אלוהים אינו נמצא כבר בחסידות.
      החסידות עשתה אכן מהפך חשוב בתחום הזה והשיבה חלק מן השיחה עם הבורא. בתכניתנו "פסיכולוגיה ביהדות" מקורות חסידיים פותחים לנו את הדרך בחידושה של תפילה חופשית.
      אך החסידות עשתה חלק מן הדרך בלבד. אילוצי החיים בגולה, שחייבו נאמנות למחנה המשותף המסורתי של כל יהודי הגולה, לא איפשרו לחדש את הקשר עם אלוהים בשורה של תחומים. למשל לעדכן את רשימת עבודות האלילים. לעדכן חלקים בתודעת החובה של בן הזמן הזה. לגלות תפקידים של ישראלים ועוד.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: