אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

אלוהים בטיפול – מאמר ב Ynet

"הפסיכולוג שפיטר את אלוהים" נשלח אתמול ל Ynet על ידי דוברת אגודת "אנוש", שבכנס השנתי שלה הרציתי השבוע.

המאמר זוכה למאות תגובות מקוטבות.

הוא "מכונן" לחלק מן הקוראים,

ומעורר התנגדות עזה אצל אחרים.

גירסה מוקדמת וארוכה יותר של המאמר הופיעה בעבר באתר "פסיכולוגיה ביהדות".

שבת שלום

יאיר כספי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4383076,00.html

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. צחי הורביץ said,

    24 במאי 2013 בשעה 8:23 am

    יאיר בוקר טוב
    תודה על המאמרים וההרצאות שלך. מעורר, מאיר, מעמיק, מחדש את הנשמה ומכוון.בפשטות ובבהירות פשוט תודה ומאחל לך הרבה הצלחה למצוא את הדרכים להאיר בלבבות האטומים. הייתי משתמש לגבי הדרך שלך במאמר חז"ל (בבלי שבת דף פט/ב) על זמן הגאולה לעתיד לבוא, לאחר שהקב"ה ידון עם אברהם אע"ה ועם יעקב אע"ה על חטאי הבנים והם יבואו למסקנה של ימחו על קדושת שמך,ידון גם עם יצחק והוא יענה בני ולא סניך? וכאשר יבואו להודות לו אומר להם יצחק אע"ה: "עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך, הוא ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".
    סתם בשביל הידע הכללי אני מדבר כבעל תשובה, חרדי, ברסלבר, נשוי פלוס 10 וכבר ארבעה נכדים, שכבר עבר על הש"ס יותר מפעמיים (בלימוד לא בגירסא) ועל חלק גדול מספרי החסידות ואני לא אומר את זה בשביל הקרדיט שלי אלא בשביל היישר כוח הגדול וההערכה שלי למה שאתה מאיר בעולם. כי למרות שהתבודדות ותפילה היא חלק מהותי ועיקרי בברסלב אני יכול להעיד בפה מלא שהדיבורים שלך בנושא היו מאוד מקדמים ומסייעים לאנ"ש לקיים בפשיטות את מה שרבנו באמת התכוון אליו ולא ללכת לשדה סתם כך עם רשימת קניות גדולה. אבל אתה בודאי יודע שהמחסום העיקרי לידע האמיתי , לתיקון ולפעולה נכונה הוא תחושת הידיעה שמבצרת את אטימות הלב. ובכן היות שאחת התאוות הגדולות שלי הוא לזכות לסייע להשאיר לדורות הבאים, לצאצאי ולכל בני האדם באשר הם,עולם,נקי משיעבוד מלכויות שבו יזכו האנשים לנקיות הדעת ואריכות ימים, אני שמח כמוצא שלל רב על כל מי שמצליח לפעול,לשחרור משעבוד מלכויות והמלכת ממהקב"ה, בדרך הטוב והישר ולא בדרך האימה והטרור.
    כל טוב.
    נ.ב. צירפתי מאמר בנושא התמוה איך החירות, חירות מכל עבודות האלילים הפנימיות והחיצוניות, למיניהם ולסוגיהם,שהיא הצווי הנזכר ביותר בתורה, החירות שראשית במרידת אברהם בנמרוד והיא הבריח התיכון בכל סיפורי האבות ולכל אורך דורות העם היהודי,,והיא התכלית המקווה לימות המשיח כמו שכותב הרמב"ם פעמיים ביד החזקה להלכה ועוד מספר פעמים בפירוש המשניות פשוט נעלמה מחיינו – דנים ודשים בפרטים הקטנים בתוך שיעבוד סדום ומצרים ממש. נראה לי שתמצא כאן כמה נקודות מעניינות לעניינך, ואם סייעתי במשהו יהיה זה שמחתי.
    שוב תודה וכל טוב, :

    החירות הנעלמה והנאלמה
    חירות – הצווי הנזכר ביותר בתורה
    חירות, היא כפי הנראה הציווי הנזכר ביותר בתורה. אנחנו זוכרים את היציאה מבית עבדים, ומזכירים אותה בפינו בכל יום, ערב ובוקר בקריאת שמע וברכותיה, בברכת המזון, בקידוש של שבת ושלושת הרגלים, באמירת ההלל, באמירת לשם ייחוד שלפני הנחת תפילין ובקריאת פרשיות התפילין. היציאה משעבוד מצרים, שהיא סמל לחומריות, לנהנתנות ולשעבוד הבלי עולם הזה, נזכרת בתורה למעלה מ- 50 פעמים, וחג הפסח, שהוא ראש לשלושת הרגלים, נקרא חג החירות. (אגב המילה חירות איננה מופיעה בתנ"ך – רק המילה חרות על הלוחות, או המילה חורים שמשמעותה – אצילים, חופשיים).
    בעשרת הדיברות לא נכתב אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמיים וארץ אלא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב; דברים ה, ו).
    אומנם יציאת מצרים, הייתה רק שלב אחד בדרך הארוכה לחירות האמיתית והשלמה, שהחלה כבר בעבודת האבות, ונזכה לה בעזהי"ת בשלמות רק בימות המשיח.
    אבל למרבה הפלא, מושג החירות נעלם כמעט כליל מחיינו בבחינת הסתרה שבתוך ההסתרה. אנחנו לא נוטים לחשוב על עצמנו כעבדים ולכן גם לא ממש משתוקקים לצאת לחירות. היציאה מן הגלות, תנאי החיים הטובים ושוויון הזכויות לחלשים מרמים אותנו לחשוב שאנחנו כבר בני חורין אבל בהתבוננות מעמיקה ניתן להבחין שלמעשה אנחנו חיים בשעבוד רוחני ואפילו גשמי כבד ומעיק, כבד אפילו יותר משיעבוד מצרים בשעתו.

    לך לך לנשמתך בדרך האבות
    היציאה לחירות היא הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה, מ"אחד היה אברהם" ועד ל"בני אתה אני היום ילדתיך" שיתקיים בנו בעזהי"ת בימות המשיח.הדרך לחירות נפתחה במרידת אברהם אע"ה בשלטון הפסלים של נמרוד. לאחר ששיבר את הפסלים, צווה אותו ה' יתברך "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך". ה' יתברך ציווה עליו לצאת מחברת הרשעים אבל גם לצאת מהחומריות, מהגשמיות, מהתאוות, מהכבוד, ומהעצבות כמו שמובא באריכות במפרשים. הציווי היה לך לך אל נשמתך כדי שתזכה לקדושה, ומשום מה המושג "קדושה" נתפס אצלנו כמושג ערטילאי ותיאטרלי, בזמן שבפשיטות פירושו הבדלה, פרישות, חירות מכל ענייני העולם הזה, פשטות והתקשרות לה' יתברך שהוא, כדברי רבי נחמן, גבוה מן הכול והוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות.
    יצחק אע"ה המשיך את עבודת אברהם, הוא נולד בקדושה, ולאחר העקידה נכנס למשך שלוש שנים בגן עדן וירד עם נשמה מהעולם העליון, נשמה שאין לה דבר עם ענייני העולם הזה.
    יעקב אבינו ע"ה עבד כל חייו להוכיח שלא נותר בעם ישראל שום שמץ מענייני העולם הזה ולא משנה לאן ילכו –
    לחרן, ללבן, לשכם, למצרים, בכל מקום ישראל מקדשים את העולם הזה בקדושת התורה, קדושת העולם הבא, וכמו שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ח') "שהעולם הבא הוא שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבוא אותו העולם. אין הדבר כן. אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר: "אשר צפנת ליראיך פעלת וגו'…". והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות, וכל העוסק בתורה רואה עולמו בחייו.
    יעקב ובניו קיבלו על עצמם להוציא את כל העולם לחירות, ולצורך כך ירדו למצרים, לפלס את הדרך לחירות מעומק מצולות השעבוד.

    חירות – הצווי הראשון שנצטוו בני ישראל במצרים
    בירושלמי מובא שהמצווה הראשונה שקיבלו ישראל במצרים לא הייתה מצוות קידוש החודש בפרשת "בא", כמו שמקובל לחשוב, אלא המצווה לצאת לחירות שנזכרת כבר בפרשת וארא:
    "אמר רב שמואל בר רב יצחק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים
    להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (וארא ו', י"ג) – על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו'" (ירושלמי ראש השנה יז.).
    רב שמואל בר רב יצחק מתרץ בדבריו קושיא חמורה בדברי הפסוק – אם נצטוו משה ואהרון לומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, מה השייכות לצוות זאת על בני ישראל?
    הרב מנחם זצ"ל כשר מסביר (תורה שלמה, מילואים לפרשת וארא) שלפי ר' שמואל בר רב יצחק היה על משה ואהרון להסביר לאלו שרצו להישאר עבדים את מעלת החירות על העבדות, את רצון ה' שבני ישראל ישברו את עול השעבוד ויהיו בני חורין, ומנגד היה עליהם לפעול על אחיהם בעלי השררה לשחרר את עבדיהם העברים, וכדברי המדרש: "ויצוום" – צוום שישלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו (מדרש "אור האפלה" וכן פירש המשך חכמה על הפסוק).
    "שבולי הלקט" מציין שאנו מזכירים את יציאת מצרים בראש השנה, לפי דברי רבי אליעזר שבראש השנה בטלה העבודה מאבותינו במצרים, והגמרא מביאה ראייה לדבריו מגזרה שווה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" ובתהלים כתיב: "הסירותי מסבל שכמו" – דהיינו שכמו שיוסף נמכר על ידי אחיו לעבדות, והפדות הייתה שנשתחרר בראש השנה, כמו כן נשתחררו גם בני ישראל במצרים דייקא בראש השנה. וכמו שבראש השנה שחררו בני ישראל את אחיהם במצרים, ועל ידי זה זכו לקבל עליהם עול מלכות שמים ולצאת לחרות, וכן הוא בכל ראש שנה שאנו ממליכים את השי"ת על כל העולם. חירות אמיתי הוא רק כאשר ממליכים אותו יתברך על כל העולם כולו. וכל עניינו של רבי נחמן מברסלב הוא רק ראש השנה.

    עיקר חורבן בית ראשון היה על שהשתעבדו איש באחיו
    דברי ר' שמואל בר רב יצחק נאמרו בשיטת ר' הילא, שעיקר עונשם של ישראל בימי בית ראשון, היה על פרשת שילוח עבדים, וכמו שהוכיח אותם הנביא ירמיהו: "כה אמר ה' וגו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו'" (ל"ד, פס' י"ג). ופירשו חז"ל ש"ביום הוציאי" דייקא, בזמן יציאת מצרים, קודם לפרשת שילוח עבדים כפי שנכתבה בתורה.
    הרב כשר מביא גם את דברי "ילקוט אלביחאני" שבני ישראל נצטוו לשלח את עבדיהם לחופשי, מכיוון שאדם לא זכאי להיות בן חורין כל עוד הוא משעבד את אחיו, או אפילו אינו מסייע לו לצאת לחירות. כי מי שמשתעבד באחיו אינו מאמין בתכלית יציאת מצרים, ועונשו מידה כנגד מידה, ועל פרשת שילוח העבדים נחרב בית המקדש הראשון: "לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ" (ירמי' ל"ד) – שלא אהיה אדון עליכם להצילכם מכל ממלכות הארץ, ולא תהיו ראויים לחירות ותגלו, וכל הפורענויות שהיו כבושות עד עתה אקרא להן דרור. וכך מובא גם באיכה רבתי: "גלתה יהודה וגו' ומרוב עבודה" – א"ר אחא: על שהיו משתעבדים בעבד עברי".

    לכאורה נראה שהירושלמי חולק על הטעם הידוע שבית ראשון נחרב על שלושת העבירות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, אבל באמת שורש שלושת העברות האלו הוא העבדות כמו שמובא בלי' מוהר"ן (ח"ב סי' א') שיש שלוש עבודות שהן בחינת עבודות דסטרא אחרא, שהן בחינת עבדות, והם מפסידים את עבודת התפילה, שהיא בחינת עולם החירות. ושלושת העבודות האלו הן שלוש מידות, היינו:
    א. 'אל תהי בז לכל אדם' (אבות פרק ד') שלא לבזות שום אדם, שזהו בחינת שפיכות דמים
    ב. עבודה זרה ואפילו קלקול האמונה, שאין האמונה בשלמות והוא גם כן בחינת עבודה זרה
    ג. שמירת הברית היינו מי שאין שומר הברית כראוי, בחינת גילוי עריות.
    ואם כן טעם הירושלמי, שבית ראשון נחרב על פרשת שילוח עבדים, הוא השורש והגורם לשלושת העבירות החמורות, והוא עניין אחד עם דברי חז"ל, שעיקר החורבן היה בגלל שלושת העבירות האלו שהן בחינת עבודות דסטרא אחרא, והן בחינת עבדות, ועוד נחזור לדבר בעניין זה בהמשך.

    לחירות האמיתית והשלמה נזכה לה בעזהי"ת רק בימות המשיח
    כאמור, יציאת מצרים, הייתה רק שלב אחד בדרך הארוכה לחירות האמיתית והשלמה, שהחלה בעבודת האבות, ונזכה לה בעזהי"ת בשלמות רק בימות המשיח , וכמו שאומר האמורא שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד:, שבת סג., קנא:, סנהדרין צא., צט.), וככך פסק הרמב"ם: "ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (הלכות תשובה פ"ט), ובהלכות מלכים (פרק יב): "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". וכן הוא גם כותב בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (פרק י').
    וכאן נשאלת השאלה:
    לכאורה כוונת האמורא שמואל לשעבוד המדינות, והדבר תמוה – האם זה כל הטוב המצופה לימות המשיח? כל הגלויות והייסורים ותיקון העולם, וכל הצפייה לימות המשיח הוא בביטול שיעבוד המלכויות? ואם הכוונה ליציאה מהחומר, מהגשמיות ומהתאוות מדוע כינו זאת חז"ל בשם "שיעבוד מלכויות"?

    מלך ליום אחד
    בדברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' נו): ניתן להבין ששעבוד מלכויות הוא מושג כולל לכל היחסים בין בני האדם ואפילו בתוך המשפחה:
    "כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו, כן יש לו בחינות מלכות. יש שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו…ובחינות המלכות הזאת שיש בכל אחד, היא באתגליא ובאתכסיא. באתגליא, היינו הממשלה שיש לכל אחד לפי בחינתו, שהוא מושל על אלו האנשים באתגליא…ולכל אחד לפי בחינתו יש בחינת מלכות באתכסיא. דהיינו שאף שבאתגליא נראה שאין לו שום ממשלה על אלו האנשים, עם כל זה באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על אלו האנשים. כי נשמתם הם תחתיו, ונכנעים תחתיו…ויש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, ואף על פי כן באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על כל הדור, ואפילו על כל צדיקי הדור. כי כל נשמותיהם הם כולם תחת ממשלתו ומלכותו, וכולם נכנעים וכפופים אליו".
    לכל אחד מאיתנו יש בחינת מלכות. לאדמו"ר, לבוס, לנהג האוטובוס, לבעל, לאישה ואפילו לילדים.
    ועל כן מזהיר רבנו:"..וצריך כל אחד, לבלי להשתמש עם בחינות המלכות שיש לו להנאתו ולצרכו. שלא תהיה בחינות המלכות אצלו כעבד למלאת תאוותו, רק שתהיה בחינת המלכות בבחינת בן חורין, שהמלכות יהיה אצלך בן חורין, שלא להשתמש בה להנאתו ולצרכו, כי אם להשם יתברך, בבחינות (עובדיה א): "והייתה לה' המלוכה". דהיינו להשתמש עם המלכות לעבודת השם יתברך, דהיינו להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנכנעים אליו…הן אם הוא מושל בביתו, צריך להזהיר ולהוכיח את בני ביתו. ואם יש לו ממשלה יותר, מוטל עליו להזהיר יותר ויותר אנשים, לפי בחינת המלכות שלו".

    אבל במציאות הבוס משעבד את העובדים, האדמו"ר את החסידים, הבעל מושל באישה ובילדים, וגם הם מוצאים את הדרך לשעבד אותו לצורכיהם, החוואי רודה בפרות והלולן בתרנגולות והיצר הרע בנשמות. כולם עסוקים עיסוק מתמיד לשעבד את כל הסובבים אותם לצורכם ולהנאתם.

    בית הסוהר המודרני – פרטי ווירטואלי
    אי אפשר להכחיש שעשינו דרך ארוכה לקדם את החלשים. עד לפני פחות ממאה שנים לא היו כמעט שום זכויות לנשים ולעובדים. ילדים היו ממש הפקר בידי הוריהם, ועל זכויות הנכים אף אחד לא חשב. התקדמנו יפה, אבל פספסנו את המאבק בשעבוד האכזרי והנורא מכל, השעבוד שהאדם משעבד את עצמו לדמיונותיו ודמיונות הסובבים אותו. בלי לשים לב אנחנו עסוקים ללא הרף בענייניו וטרדותיו של האני כפי שהוא משתקף בעיני עצמו ובעיני הסביבה. הבבואה הדמיונית הזאת כובלת את האדם בכבלים בלתי נראים, אבל מגבילים ואכזריים יותר מבית הסוהר הגרוע ביותר בעולם.
    הבעל מדמיין אישה יפה, ואופה, וקרייריסטית, וחכמה, ומחנכת. היא מצידה מדמיינת תלמיד חכם גאון וצדיק עם משכורת יפה ורכב מפואר, ושניהם שואפים לגדל ילדים צדיקים שיביאו 100 במבחנים, ולא משנה כמה רטלין הם יצטרכו לקחת בשביל זה. הילדים מצידם שוקדים ללמוד לרצות כל מה שמלעיטים אותם, וכך כולם משעבדים את כולם לדמיונות, ואף אחד לא מתבונן מה באמת יש לו. לא שהוא לא מרוצה עם מה שיש לו, הוא אפילו לא יודע מה יש לו באמת. אנחנו חיים בסרט, ומניחים להסכמות החברתיות, שחלקן הגדול נבנה על ידי עיתונאים, זמרים, מעצבי דעת הקהל, יחצני"ם, ומשרדי פרסום לנהל את חיינו, לסמן את אופק שאיפותינו ולהחליט בעבורנו מה אנחנו אמורים להרגיש. והמלחמה הבלתי פוסקת להשיג יתרון חברתי וחשיבות עצמית ביחד עם שכלולי הטכנולוגיה שמגבירים את הלחץ החברתי ללבוש, ללמוד, לחוות, ולרצות מה שכולם רוצים, רק מעצימות את השעבוד. פתאום אנשים שמים לב שהם חיים באפליקציות והסמרטפון הפך לרודן קטן שיש לו שלטון ללא מצרים על חייהם– יש אפליקציה להליכה בפארק, לבדוק אם האבטיח טוב, למצוא חנייה, מסעדה, שידוך, לבחור מתנה ליום ההולדת. והסמרטפונים הבאים ילמדו את אורח חייו של של בעליהם וידעו עליו יותר משהוא יודע על עצמו. כל שיחה נכנסת ויוצאת, תנועה בבית ומחוץ לבית, וחיפוש ברשת יתועדו, ישמרו, ינותחו באופן אוטומאטי. לאחר שהסמרטפון ילמד את בעליו הוא יפקח על התנהלות התקינה, יזכיר לו להביא את הילדה מהגן, ישאל מדוע היום הוא שינה את מסלול הליכתו, ויציע לו איך לשפר את חייו. כבר היום מסתובבת טענה שגוגל שולחת לנשים מעוברות פרסומות על טיטולים וגידול צאצאים עוד לפני שנודע לאותן נשים שהן מעוברות. הסברה היא שההתנהלות ברשת, שחלק גדול ממנה נעשה בהסח הדעת, מצביעה על מצבה של האישה ו"כוהני גוגל", שמנתחים בכל רגע את הרגלי הגלישה שלנו, מזהים את תשוקותינו הנסתרות ומנצלים זאת לשעבד בעיקר את הארנק שלנו אבל גם את אישיותנו.
    וכל מי שמקושר יותר, מפורסם יותר, וקונה לו יותר עובדים, מעריצים וחסידים הופך למשועבד יותר. אדם פשוט נדרש לעמוד בדרישות מעטות יחסית של דמיונות והסכמות חברתיות, אבל ככל שגדל מספר האנשים שתלויים בו, כמו כן גדל מעגל הדמיונות וההסכמות החברתיות שהוא נדרש לחיות על פיהם, וכך הוא הופך עבד לשיח חברתי שהוא כולו פרי דמיונות הסובבים אותו.

    רגע הלידה הוא רגע המאסר
    הבבואה הזאת נוצרת בהיסח הדעת. ראשיתה ברגע הלידה. מן הראוי היה שהדיבורים הראשונים שהתינוק שומע יכינו אותו לעבודתו בעולם: "לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל ענייניו? (רמח"ל פרי עץ חיים)
    אבל במקום זה הדיבורים שהוא שומע באמת?
    כמה שהוא חמוד, וכמה הוא שוקל, ויש לו את האף של סבא, את העיניים של אבא, את השער הוא קיבל מסבתא, ואת הידיים ממשפחת האמא כאילו שבאמת זה מה שמשנה משהו לחיים הגמיים או הרוחניים.
    וכך מתפתחת מודעות התינוק בעיקר מערימת זבל של דעות שהוא יונק מהמשפחה והסביבה. לכל אחד מאיתנו היו אלפי מורים ששטפו את מוחו בשטויות והבלים לא נצרכים והכריחו אותו להבטיח ולהתחייב למאות כללים שהם בדו מליבם או ירשו מהוריהם. כך אנו סוחבים איתנו מגיל הינקות הבטחות ונדרים שאנחנו אפילו לא זוכרים. הרגשות חזקות או רגעים, שבהם רצינו משהו כל כך, עד שבאופן אוטומטי קיבענו את כל הכוונה שלנו עליו. בגיל הילדות הכוונה שלנו, הדעות והבבואה הדמיונית שבראנו תוך כדי פטפוט פנימי אינסופי, כבר יציבה כמו פירמידה פרעונית. כל הפעולות, הרגשות והמחשבות, כל מבט ודיבור מכוונות בעקביות להגשמתן או שימורן של ההתחייבויות האלו, ולא משנה אם אנו זוכרים או לא זוכרים שלקחנו אותן על עצמנו. כמו גוליבר בארץ הגמדים, אנחנו כבולים באינסוף קשרים והתחייבויות ילדותיות ומגוחכות, התחייבויות שנוצרו על ידי אינסוף הבלים שמצאו את דרכם ללבנו דרך העיניים, האוזניים, ושאר החושים, והפרידו אותנו מהקשר היחיד החשוב באמת – הקשר לנשמה שהוא הקשר לבורא יתברך.

    חטא עץ (קיבוע) הדעת
    כבר בגיל הילדות אנחנו כביכול מכירים את העולם, יודעים כל מה שעלינו לדעת, לכודים בתוך חזרה אינספית על אותם פיטפוטים ובחירות שלימדו אותנו שהם התכלית, הגן עדן המובטח, ואטומים לגמרי לכל חידוש שאינו תואם את התבניות המקורות, אנחנו אטומים לקול הנשמה. ואולי זה חטא עץ הדעת – לקבע את הידיעה מי אני ומה אני, לאן מועדות פני, ולקטלג את כל העולם ברשימות טרחניות ואינסופיות. כאשר הכול ידוע ומקוטלג אין מקום להתחדשות ולא מציאות לניסים, ואין שום התחלה של תפילה ואמונה אמיתית. אין אפילו מציאות לקשר אמיתי עם בני אדם כי אני לא מי שאני באמת אלא רק מי שאני חושב שאני אמור להיות, ואני גם לא מקבל את הקרובים אלי כמו שהם באמת אלא רק כמו שנדמה לי שהם אמורים להיות והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה.
    עץ הדעת ללא עץ החיים.
    רבי נחמן מברסלב אמר פעם שאלו שחולקים עליו לא יודעים ממנו, אבל גם החסידים שלו לא יודעים כלום. כולם רק גוזרים לעצמם דמות מנייר ואומרים שזה רבי נחמן.
    זה נכון גם לגבי ההתייחסות שלנו אל ה' יתברך ואל כל הקרובים אלינו וגם לגבי העצמי. בעצם כולנו עוברים על לא תעשה לך פסל ועובדים עבודת אלילים, וזו באמת עיקר הצרה של כל אחד מאיתנו – אנחנו כלל לא מי שאנו אומרים להיות, אנחנו רק נגזרת נייר.
    ואנחנו חיים בהסתרה שבתוך ההסתרה: אף אחד מאיתנו לא יודע עד כמה השתעבדו בנו, ועד כמה ממשיכים להשתעבד בנו ואנחנו מחניקים בהתמדה ובעקשנות את קול הנשמה, הקול העולה מהמעמקים, הקול המרוחק והחלש המבקש את האמת האמיתית. אותו קול שמנסה לרמז לנו, שמתחנן ומבקש מאיתנו שנזנח את הבבואה הדמיונית שבדינו מלבנו, את המרדף אחר החשיבות העצמית ואת הדכדוך הקבוע הנלווה אליה. אבל אף אחד מאיתנו לא שם ליבו עד כמה הוא משתעבד במשפחתו, בחבריו, ואפילו בה' יתברך – במקום להיות אשת חיל עטרת בעלה הפכנו להיות האישה הפולנייה שרודה בבעלה ודורשת ממנו בתקיפות: תן לי שמירת עיניים, תן לי ילדים צדיקים, תן לי לזכות בלוטו, ותהרוג את כל מי שנדמה לי לשונא.
    הכול נגזר מתוך השעבוד העצמי לדמיון שאני יודע, שאני מבין, שאני בעל הבית על כוח החיים, על דעת רבנו ואפילו על ה' יתברך. זהו הטבע האנושי הבסיסי.
    כמו חילוני שלא יודע מה יש ליהדות להציע, כל אחד מאיתנו לא יודע מה הוא באמת יכול וצריך להיות. רבי נחמן אמר על עצמו שאם בנערותו הוא היה יודע מה יהיה ממנו, הוא היה עושה את כל הדרך שלקחה לו 38 שנה ביום אחד מרוב השתוקקות ושמחה. באחת השיחות הוא אמר לרבי נתן: "אתה לא יודע מה שאתה לא יודע".
    למעשה אנחנו משקרים את עצמנו, עובדים על עצמינו בעיניים. אנחנו מתחזקים את הבבואה הדמיונית שבראנו באמצעות פטפוט אינסופי עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, ולא משאירים לעצמנו שום זמן או כוחות כדי להאזין לקול הנשמה, לקול הדברח אלוקים חיים שהלב מדבר עמנו. אנחנו עסוקים בהפקת מצגות שוא של הכי טוב, כדי שנוכל להישאר שאננים. אנחנו מעדיפים להתלונן על כל העולם כולו, לנסות לשנות ולהתאים אותו לתפיסתינו ולצורכינו רק כדי שלא נצטרך להתאמץ להשתנות. כל המאבק לעולם ירוק ובריא יותר הוא מאבק שקרי שתכליתו ל"היות חסיד עם כל התאוות" וליצור עולם שיוכל לספק את כל השיגעונות שלנו.
    לרוב האנשים נמאס כבר מהתקווה לזכות לרוח חדשה, מהחיפוש האינסופי אחר האמת, מהמלחמה בתאוות, מחוסר הביטחון, מההתמודדות עם הלא ידוע. בהיסח הדעת הם מנהלים אורח חיים דתי שהמהות שלו היא: תן לי לחיות בארץ הדמיונות עם גוף יפה ובריא, אישה טובה והרבה הרבה כסף. ותעשה טובה – תשכיח ממני את האמת
    ויש הרבה מאוד אנשים שעובדים מאוד מאוד קשה שכ-ו-ל-ם יהיו כמוהם.
    שכולם יחיו באותו ביצה רדודה ואף אחד לא יעיז להתקומם.
    אף אחד מאיתנו לא יודע באמת עד כמה השתעבדו בו, וממשיכים להשתעבד בו כל כך עד שהוא אפילו לא יכול לשמוע את קול הנשמה. אף אחד מאיתנו לא יודע עד כמה הוא משתעבד במשפחתו, בחבריו, בצדיקים, בה' יתברך, והכל נגזר מתוך השיעבוד העצמי הנורא. הלחץ היום יומי של הידיעה, של אפרוריות חיי היום יום, של המובן מאיליו הוא אדיר – אנחנו חושבים שאנחנו מבינים, שאנחנו נהנים שאנחנו יודעים אבל אנחנו מונחים בארציות ולא יודעים היכן שערי השמים. טבעו בארץ שעריה. אנחנו חיים במצגת שוא רודנית שבה אנחנו הרודנים של עצמנו בעיקר בגלל שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו.
    אנחנו כבולים למילים, להבנות, ולהארות שרכשנו בעבר ומתעלמים מכך שלעיתים תכופות שהמילים המאירות שהאירו את עינינו, לא מתאימות למציאות שאנחנו ניצבים בפניה, לאתגרים שעלינו להתמודד עימהם. ושוב אנחנו ניצבים בפני החשיכה כמו חמור מלא ספרים.
    ניתן וצריך להמשיך לדבר ולהרחיב את הידיעה על השעבוד הנורא עד אין קץ וכל אחד צריך לעשות זאת בינו לבין קונו כדי שיוכל להתחיל לדבר מעניין החירות הנעלמה והנאלמה. אבל רוב האנשים כלל לא מוכנים או יכולים לשמוע במה מדובר. הטענה הרווחת היא שטוב לי עם מה שיש לי, ואני לא מבקש גדולות ולא רוצה יותר מזה. ממש כמו התם בסיפורי מעשיות, אבל השאלה אם הוא באמת שמח במה שיש לו, והאם הוא יודע מה הוא מפסיד? מה הרבי רוצה לעשות ממנו. אם באמת הוא פועל מתוך תמימות ובחירה או מתוך בורות, עצלות, וייאוש?

    ואז הצב בנה לו בית
    הכבלים שכובלים אותנו הם ענייני היום-יום. המחויבות שאנחנו מרגישים להיות שותפים בענייניהם של בני האדם. כל בני האדם שותפים מבלי משים בפגיון מטפורי – ענייניו וטרדותיו של האני-כפי-שהוא-משתקף-בעיני-עצמו. בפגיון הזה אנו דוקרים את עצמנו, ודמנו זב. אנחנו מרגישים מסכנים או מוצלחים, מגוננים על אינטרסים משותפים ויוצאים למלחמות קודש. תפקידם של הכבלים הללו, של אותה בבואה שלנו, הוא לתת בנו את ההרגשה שדמנו זב בצוותא, שאנו שותפים בדבר נפלא:
    האנושיות שלנו
    אבל כאשר אנו בוחנים את העניין, אנו מגלים שדמנו זב לבדנו. אין אנו שותפים בדבר. אין אנו אלא משתעשעים באותה השתקפות שנקל להסתדר איתה, שאינה אמת, שבני האדם בדו אותה מליבם.

    עבודה בנחת, בהתמדה ובשמחה.
    רבי נחמן אומר שכל אחד מישראל נברא להיות יצור קסום, לשמוע בקול ה' ולשלוט על המלאכים, אבל יש לזה מחיר. אי אפשר להיות חסיד עם כל התאוות. מחיר החירות נראה לרוב האנשים בלתי אפשרי או יקר בצורה מחרידה: לאבד את הביטחון במה שלומדתי לחשוב על טוב ורע, על הצלחה וכישלון. כמעט כמו לשכוח את השפה. להישאר אילם. להרחיק לכת מעבר ליודע האנושי, הנוח והחמים, ולחרוג ללא הרף מעבר לשיא היכולת, בעקביות ללא סייג. לחיות מתוך מלחמה תמידית כנגד היצר וחיילותיו, לא דרקונים יורקי-אש אלא הטכסיסים והתחבולות שמתחבלת תודעתנו כדי לאלץ אותנו לנטוש את המלחמה.
    אבל למעשה המחיר אינו נורא. הבעיה האמיתי היא שאנחנו מנהלים את המלחמה בדרך של "עליהום". במבט היסטורי הצבאות המנצחים היו תמיד צבאות שהיה להם אסטרטגיה. שהגיעו מוכנים לשדה הקרב. כך כבשו היוונים והרומאים את העולם, וכך הכניעו הצלבנים את צבאות הישמעאלים. אנחנו לא מגדירים לעצמנו מי האוייב, מה כוחו ומה גודל המלחמה הניצבת בפנינו.
    אנחנו צריכים להיות מוכנים למלחמה בעקשנות ובהתמדה, ללא לאות, וחרף כל המכשולים והאכזבות, מלחמה עד זיבולא בתרייתא. אבל ההצלחה חייבת לבוא ברכות ובמתינות. רבי נתן מאיר וואכטפויגל, המשגיח של ישיבת לייקווד, כותב שהיסוד לכל העבודות הנוראיות שהיו בישיבת קעלם היה הנחת. "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת". עליך לאמץ בהתמדה את כל כוחותיך, אך ללא מתח, כפייה או אובדן שליטה. עבודה בהתמדה ובנחת היא מפתח ההצלחה. רבי שמואל הורביץ כותב שבנסיעתו לאומן רכש את העבודה בהתמדה בכוח ה"טיף, טיף", ההארה שהביאה את רבי עקיבא להתמיד בדרכו לתורה, ועל דרך המליצה אמרו במסכת עבודה זרה (דף ל:): "אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל מי טיף טיף אין בו משום גילוי. אמר רב אשי והוא דעביד טיף להדי טיף טיף", ופרש רש"י: "שמטפטף תדיר והטיפים רודפות זו את זו ותכופות והנחש שומע ובורח אין הנחש שותה מהן". טיף טיפה ועוד טיפה בנחת ובשמחה כי הכבדת הלחץ אך ורק מביאה לדכדוך ותחושת כפייה.
    עלינו לזכור שאותה בבואה למעשה שומרת על השפיות שלנו. על העקביות שלנו ועל חיינו. רבי נחמן אמר פעם שלא ניתן להוציא מהאדם את הרע בבת אחת כי אז ייצא גם כל הטוב. אי אפשר לשבר אותה בבת אחת. כל עוד האדם לא ניקה את עצמו מכל פנייה ושאיפה לרווח אישי, הגבול בין חירות להפקרות ופריקת עול, קשה להבחנה.
    למעשה הבואה היא כורח המציאות כמו הקליפה השומרת על הפרי. הבעיה היא שאותה בבואה הייתה צריכה להיות בבחינת עבד ושומר לנשמה. היא צריכה להיות חזקה אבל גם דקה, קלה, וגמישה. להבין שתפקידה לשמש את בת במלך הנשמה הקדושה. להניח לה להשמיע את קולה. אבל לאחר שנים רבות של שלטון ללא מצרים היא הופכת להיות רודן קנאי ואכזרי שאינו מתיר שום שינויים או קשרים חדשים מחשש שאלו יביאו לקריסת שליטתו.

    לחסוך את עצמנו לתכלית
    העקשנות וההתמדה לא יועילו כל עוד אנחנו מבזבזים את כוחותינו על תחזוק הבבואה השקרית שבראנו וממשיכים לברוא ולשכלל בכל יום בעזרת ידידינו. אילו רק היינו אוספים ושומרים את כוחותינו בזהירות ובהתמדה ומכוונים אותם בהתמדה לתכלית, היינו מצליחים לנקות את הלב מכל המסיחים והמפריעים, ואז די היה במילה אחת הנזרקת כלפינו כדי לפצח את כלא הבבואה ולשנות את מסלול חיינו כולו. אולם בפועל חיינו מתבזבזים לריק ואין ברשותנו את העוצמה לשים לב לדיבורים שאנו שומעים וקוראים כדי שנוכל באמת להשתנות. כדי שנוכל לפצח את הבבואה הרדודה ולהתחיל לחיות את החיים האמיתיים. אנחנו שומעים את המזהירים שבדברי החוכמה, והמילים הנפלאות לא משנות לגבינו כהוא זה.
    כל אחד מאיתנו התוודע בשלב זה או אחר של חייו לפיסות דעת מן החשובות והכבירות שניתן להעלות על הדעת. כל אחד מאיתנו שמע או חש בהארה שהחזירה אותו בתשובה, אבל לאחר הצעד הגדול שעשינו, חזרנו להתכנס ביודע החדש, החמים והנוח שרכשנו ואנחנו רק נישאים על גבי ההארה הראשונית. התובנות החדשות שאנחנו מגלים לא משנות יותר כלום. אין בידינו די עוצמה לעשות בהן שימוש מכיוון שישותנו מתמקדת בתחושה ובתודעה הכלואה בגופינו.

    התקווה לחירות – "עשה עמי מה שתעשה".
    וכך כל המלחמות, העקשנות וההתמדה הם הכנה וסיוע לתקווה האמיתית והיחידה לצאת לחירות – ההתקשרות בלב אמת למישהו שכבר זכה לצאת מהמאסר. להתקשר בלב אמת לצדיק שיצא לחירות ויכול לברוא אותי מחדש.
    מאידך גיסא כל עוד אנחנו מתייחסים אל עצמנו כנגזרת נייר, כל עוד הבבואה הדמיונית שולטת בחיינו, אנחנו לא ממש שומעים את דברי הצדיק. גם הצדיק הוא בשבילנו הוא רק נגזרת נייר של השתקפות הדמיון שלנו, ובעצם אנחנו מקשרים דמיון בדמיון ושוב ממלאים רק תפקיד של שחקנים בתיאטרון. בשם הסבא מקעלם נאמר שהתפילה מכונה "עבודה" י זו עבודה גדולה לפשוט את כל הדמיונות, את כל לבושי המחשבה, ולעמוד בפני ה' יתברך כמו שאני באמת. ולכן עיקר הניסיון לבוא אל הצדיק כל פעם מחדש כאילו לא היה אצלו מעולם כדי לא להפריע לו לברוא אותי מחדש. להסכים בחן ובשתיקה למילים המבהילות שאומר רבי נתן בליקוטי תפילות:
    "עשה עמי מה שתעשה".
    בספר "דיבורי אמונה" (ח"ד עמוד פ"ב) מובא על אחד מאנ"ש ששמע פעם את רבי אייזיק אייזנשטיין, לאחר שנפל מעשירותו, אומר על ציון רבי נחמן מברסלב:
    "רבי, יודע אני מה שאתם רוצים לעשות ממני אך איני יכול לעמוד בזה, וגם איני רוצה…"
    דבריו האמיתיים של אייזיק לא שבו ריקם, והיו אנ"ש אומרים שכאשר רבינו רוצה לעשות ממישהו אדם הגון, אינו צריך להתעקש, אלא לקבל את כל העובר עליו באהבה כי אם לא תרצה אכן לא תגיע למה שאתה עשוי להגיע.

    וכך כותב רבנו הרמח"ל (מסילת ישרים פ"ג): "…אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמתו ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא, למה זה דומה? לגן – המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומערבים – כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה, ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר, "זה הדרך לכו בו!" והנה מי שירצה להאמין לו – יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו – ודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו. כן הדבר הזה, מי שעדין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים – לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין, ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם נסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה".

    בני אתה אני היום ילדתיך
    אומנם צריך לזכור שההצלחה אינה מובטחת. אין שום מקום שבו רוכשים כרטיס לגן עדן. ההשפעה של עולם היומיום היא כה חזקה ועקבית, שחרף כל העבודות, כל העוברים בדרך ה' מוצאים את עצמם שוב ושוב בלב האימה הטיפשית וההתמכרויות השפלות ביותר, כאילו לא למדו דבר. אף אחד אינו יוצא מהכלל ורק מאבק חסר רחמים, רגע אחרי רגע, יכול לאזן את ההתעקשות הטבעית, אך המטופשת של האדם להישאר כפי שהוא.
    אבל אפילו רק הסיכוי צריך להלהיב אותנו לצאת למאבק לחירות אמיתית מכל ענייני העולם הזה. מכל פטפוטי בני האדם. מהגורל המשותף להתבוסס בהבלי האנושיות, ולצאת במסע להתקשר בזה שאין לדעתו, במופשט בתכלית הפשיטות. לעבור את המפתן ולקרוע את כבליו של האני-כפי-שהוא-משתקף-בעיני-העצמי שלנו. התיאטרון שאנחנו חיים בו לא פסח על חיי התורה והחסידות. אנחנו מדמיינים איך ומה היינו צריכים להיות. קוראים סיפורים מלאי הוד על חיים של אנשים אחרים, אנשים שאין אנחנו מכירים באיזה סביבה פעלו ומדוע נהגו כך. אין לנו את התורה שבעל פה" של אותם ימי עבר, ואנחנו מנסים להעביר את הסיפורים וההנהגות האלו לתקופתנו ללא שום בחינת המציאות ומחשבה אם אותם צדיקים היו נוהגים כך גם היום. אחת המילים הכי שכיחות בכתבי רבי נתן היא המילה וכו', ולא בכדי – רבי נתן מרמז לנו שכל כתביו הם רק הקדמות ורמזים לסייע לנו ללחום את מלחמתנו האישית, העכשווית. את מאבקנו לחירות כאן ועכשיו. אף אחד לא יכול לעשות בשבילנו את העבודה הזאת. התורה נמשלה לים וההולכים בדרכיה לספנים, כדי ללמד אותנו שנתיבי החיים אינם מסומנים. אי אפשר לסלול בים דרכים. יורדי הספינות צריכים להיות מוכנים לשנות בכל רגע את כיוון הספינה כדי לשוט ליעדם עם הרוח וגם נגד הרוח. כדי לשוט בים החכמה עלינו להיות מוכנים להשתנות בכל רגע. לקרוע את הכבלים הבלתי נראים של היודע ולצאת לדרך חדשה. קריעתם של הכבלים מפחידה אבל גם נפלאה. הם אומנם מגוננים עלינו מפני מחצו של הלא-נודע, אבל מי שקורע אותם מפסיק להיות טרף לענייני העולם הזה, הוא מפסיק להיות טרף לבבואה השקרית, טרף לאני-שלו-כפי-שהוא-משתקף -בעיני-עצמו, ויכול לזכות בכל עת להתחדשות אמיתית כמו של "בני אתה אני היום ילדתיך".

  2. 24 במאי 2013 בשעה 8:26 am

    נפלא! תודה רבה. שבת שלום ומבורך.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: