האישה שאיבדה את המפתח

האישה שאיבדה את המפתח למקום שבו התחבאה

יאיר כספי

 עבודת אלילים

לא תקבלו ממני שום חומרים עלי. אם תנסו לומר דבר מה על תחושה שאני מעבירה לכם, לא אכחיש ולא אאשר את הנאמר. אינני מחלקת סימני דרך למי שמנסה להתקרב אלי.

דתי היא עמימותי: שתיקותי הארוכות. הדיבור האיטי הנחוץ לצורך מיון ושליטה על התכנים היוצאים מתוכי.

אם תאמרו דבר מה שנוגע בי, אפנה אתכם לכיוון אחר, שבו לא תמצאו אותי. איש לא ייכנס לנשמתי.

לאנשים קרובים מידע יימסר על תחום צר בלבד, בהתאם לסוג הקשר שיש להם אתי. המידור לא יאפשר לאיש לדעת יותר מדי.

ניסיון

האמת שאסור לדעת עלי, היא שמערך הטשטוש וההטעיה שבניתי נועד למנוע בכל מחיר את האפשרות שתבזו אותי.

הפתרון החלקי, שהציל אותי כנערה, היה הטמנה עמוקה של עצמי במחבוא, שאיש לא ידע על קיומו.

כל כך עמוק החבאתי את עצמי, עד שאפילו אני לא יודעת למצוא אותי. "לחם קל או דגנים?" היא שאלה מזעזעת בשבילי. היא מחייבת אני זמין שיודע מה הוא רוצה. בהעדרו אנסה לפתור אותה בעזרת ההיגיון, או רמזים למה שקובל בסביבתי. מה הזמינו האחרים היושבים בשולחן שלי? איזה לחם נוהגת להזמין אישה בגילי ובמשקלי? כשהתשובות סותרות אני אבודה לגמרי. "מה את מביאה בדרך כלל?" אתן למלצרית להחליט בשבילי.

בת ארבע עשרה ישבתי לבד על המרפסת של בית הורי. אמי נכנסה לרגע לשאול דבר מה והעירה "את לא צריכה לקלקל לכולם את מצב הרוח עם הפרצוף החמוץ שלך". באותה שנה עמדתי שעות לפני הראי, כדי לוודא שפני לא יבטאו יותר רגשות מתוכי.

כשהייתי מסגירה  דבר מה. קושי. עצב. הצלחה. שמחה. היו אחיותי והורי משתמשים בו אחר כך כדי ללגלג עלי. חייתי באימה מפני ביזוי קבוצתי. הפסקתי לדבר בחדר שהיה בו יותר מאיש אחד. גם בקשר אישי למדתי לומר רק את המעט ההכרחי.

בקשתכם, כמוקבל בקבוצתנו, שאספר לכם את הסיפור שלי, היא סכנת מוות בשבילי. אפשר שאתם מבקשים את טובתי כשאתם מתעקשים שאביא לפחות רגע מעולמי. עדיין איני יכולה לתת לאיש להכיר את המחבוא הסודי.

שמונה עשרה קצר

אנא אלוהי, שלח לי אביר שיפרוץ את חומתי. והשב אותי מן השמן הרותח שאשפוך עליו, והבליסטראות שאני נוהגת להטיח בגופו.

סלח לי על אלף הפעמים שבהם שיטיתי באנשים שניסו לגלות מי אני. וסלח לי על הפעמים שעוד אהיה חייבת להחביא אותי.

גאל אותי מעבודת המבזה שמולו החבאתי את עצמי.  גלה לי אם ישנו איש שלעולם לא יפגע בכבודי. גלה לי אם יש מי שלא ישתמש בחומרים שלי נגדי.

רפא בי את פצעי המבזה, שהיה מוריד את ראשי כל פעם שפתחתי את פי.

חדש בי אל שמח עמי. מצטער בצערי. מכבד תמידי. נעלה מאד על אחיותי ואמי. חדש בי אותך, גדול ונורא, שורף באשך את המנסה לבזותי. אנא הכר לי אלוהים שהאדם לא צריך מפניו להתחבא.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. orly kenneth said,

    27 באוגוסט 2012 בשעה 6:19 am

    מרגש ביותר!

    2012/8/27 "פסיכולוגיה ביהדות"

    ** yaircaspi posted: "האישה שאיבדה את המפתח למקום שבו התחבאה יאיר כספי עבודת אלילים לא תקבלו ממני שום חומרים עלי. אם תנסו לומר דבר מה על תחושה שאני מעבירה לכם, ל×"

  2. rachel elharar said,

    28 באוגוסט 2012 בשעה 7:26 pm

    שלום דר' יאיר כספי , זמן מה שאני עוקבת אחר מאמריך ומוצאת בהם עניין רב. שאלתי האם תוכנית 'פסיכולגיה ביהדות' מתקיימת גם באיזור הצפון (חיפה , קריות או הסביבה). אשמח לתשובתך , בברכה , רחל

    בתאריך 27 באוגוסט 2012 09:13, מאת "פסיכולוגיה ביהדות" :

    > ** > yaircaspi posted: "האישה שאיבדה את המפתח למקום שבו התחבאה יאיר כספי > עבודת אלילים לא תקבלו ממני שום חומרים עלי. אם תנסו לומר דבר מה על תחושה > שאני מעבירה לכם, ל×"

    • yaircaspi said,

      30 באוגוסט 2012 בשעה 7:29 am

      שלום רחל
      תודה על המילים הטובות.
      תכניתו מתקיימת רק בתל אביב.
      תלמידינו מגיעים מכל הארץ. רבים מאזור הצפון.
      יאיר כספי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: