הבן שויתר על מתנת אמו

רגעי הדעת:

הבן שוויתר על מתנת אמו

יאיר כספי

 בראש השנה, לאחר תקופה ארוכה שלא בא לביקור, הגיע הבן לארוחת ערב בבית אמו. האם נתנה לו מתנה: שתי עניבות, אחת אדומה ואחת כחולה.

האם הזכירה, כבדרך אגב, את הנסיעה הארוכה שעשתה באוטובוס עד לחנות העניבות. את המוכרת שדיברה אליה בגסות. את הפקקים בדרך חזרה. וגם רמזה שעניבות המשי האיטלקיות נחשבות לטובות ביותר. אפשר היה להבין מדבריה שהוציאה עליהן סכום ניכר מתוך גמלתה הצנועה.

ברצותו להכיר לה תודה על מתנתה, ענב הבן את העניבה האדומה סביב צווארו.

הביטה בו האם ואמרה: אני רואה שאת העניבה הכחולה שקניתי לך אתה לא אוהב.

חש הבן אשמה על כישלונו בניסיון לשמח את אמו. הוא הסיר מייד את העניבה האדומה וענב סביב צווארו את העניבה הכחולה.

הביטה בו האם ואמרה: עכשיו אני מבינה שסתם שמת קודם את העניבה האדומה שקניתי לך, וכלל אינך אוהב אותה.

הבן הרגיש תסכול, וגם כעס שלא ידע מה לעשות בו. אמו המסכנה חוזרת ואומרת שהוא שמחתה היחידה. ואין דבר שלא תעשה בשבילו. והוא אינו יודע כיצד לקבל את מתנתה.

בייאושו עשה הבן מעשה, שאפשר לראותו כמוזר בנסיבות רגילות, אבל נדמה לו כמוצא האפשרי האחרון מתוך התסבוכת שאליה נקלע: הוא ענב את העניבה האדומה מעל לעניבה הכחולה. שתיהן נכרכו יחדיו סביב צווארו.

הביטה בו אמו בהפתעה ואמרה: אתה משוגע.

הבן יצא מבולבל ונסער מבית אמו. מתקשה לדעת מה לעשות עם עצמו. הוא הבחין בעוברים ושבים ברחוב המצביעים לעברו ומגחכים למראה שתי העניבות שלצווארו. הוא הסירן במהירות ותחבן לכיסו.

זעם גדול עלה בו, והוא לא ידע מה לעשות בו. הוא הרגיש אשם, ולא ידע איך להיפטר מאשמתו. הוא ניסה בראשו כל מיני משפטים שעמם התכוון לחזור לאמו, ואף אחד מהן לא נשמע לו נכון.

במצוקתו פנה אל אלוהיו וביקש את עזרתו:

אסור שאיש ישמע אותי אומר זאת, אבל הייתי רוצה שאמא תלך לעולמה.

איני יכול לשאת את האשמה שהיא מטילה בי.

הבדיחה הלא מצחיקה על העניבות חוזרת על עצמה, בצורות שונות, מאז שאני זוכר את עצמי. הנאום של אמא על מעשה ההקרבה המיוחד שלה למעני, ועל מסירותה הנדירה לבנה שאינו יודע להכיר במתנתה. ובגידתו בה, כשעזב, בגיל שלש עשרה, את ביתה.

השקר שאני חוזר עליו הוא השתיקה. הספיגה.

האמת הקשה: אמא לא נותנת מאומה.

ועווני הוא: ההודיה על דבר שאינו מתנה.   

עונשו של החטא הזה: אשמה שממנה אני בורח כבר שלושים שנה. מסתתר כעבריין נמלט שעוד רגע תיחשף זהותו: הבן שהרס את החיים לאימו.

ובמקום אלוהים, שופט מחמיר מאחורי דוכן מוגבה. והוא פוסק, חוזר ואומר ללא הפסק: בושה. בושה וחרפה. האישה הזו נתנה הכול בשבילך. ואתה העדפת ללכת לחיות עם אביך שלא עשה דבר למענך.

בעודו עומד וצועק כלפי מעלה, שמע הבן קול קורא בשמו:

נמחל ונסלח עוונך. ילד היית ולא ידעת שאין זה תפקידך לרפא את אמך. ולא היה מי שיאמר לך חדל לך מהניסיון להבין אותה. להסביר לה. להצדיק את עצמך.

ישנה רק דרך אחת לפטור את חידת "איזה עניבה מבין השתיים צריך לענוב תחילה הבן כדי לא לאכזב את אמו שתאשים אותו שאינו אוהב את מתנתה": 

אסור לו לקבל אף אחת מהן.

משימה קשה יש לנו בשבילך. ניסיון מיוחד שאתה צריך לעמוד בו והוא ושונה ממה שקיבלו חבריך:

גם בימים שבהם אתה כמהה לאוזן שומעת, ליד רכה, לסימן קטן של חיבה. גם כאשר בדידותך קשה, אסור לך לקבל דבר מאמך. 

לך לך אל הארץ אשר אראך. ומצא את חירותך בברכה שאמך שלחה אחריך כשיצאת בחטף את ביתה: נבלה.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    9 ביולי 2012 בשעה 2:17 pm

    מעולה! נכון גם לאבות מן הסוג של האמא הזו, אבות שאומרים לך, למשל: אני לא השתעשעתי! אני עבדתי! ומצפים ממך לעסוק אך ורק בענייני משפחה (כולל, ואולי בעיקר, בעבודת אבות….) ועבודה. ולצאת לבילוי אך ורק עם בני משפחה, חברים הס מלהזכיר. כי ככה הם היו, האבות האלה. וזה לא שהם היו כל כך מאושרים. אבל אולי הם שכחו. את האומללות. ואת המירמור. ואת האלימות, המילולית ("נבלה", ממש אותה מילה!) והאחרת. ואמנם, צריך לקבוע עובדה, וללכת.

  2. לאה said,

    9 ביולי 2012 בשעה 8:31 pm

    ואולי אפשר להבין שמה שמאמלל אותי אינה ההתנהגות של אותה האם,אלא הרצון שלי להיות נאהב. ולראות איך הצורך הזה באהבתה ממלכד אותי, והאם כבר הגיע הזמן לשחרר אותה ואותי מהתובענות שלי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: