ניסיונות (חלק ג')

ניסיונות (חלק ג')

יאיר כספי

"מבועת" רואה בכל איש או אישה חיית טרף קדומה העומדת לזנק עליו. לפעמים הוא מדמה להבת אש גדולה היוצאת לקראתו מפי איש הנמצא מולו.

כדי לשרוד מול המפלצת, שאותה פגש לראשונה בבית אמו, הוא למד לספק מקצת מיצריה המרושעים. נחמד כפייתי. מסכים בוויכוח עם שני הצדדים. נותן תשר מוגזם במוניות ומסעדות.  לא יוכל לעמוד באימת זעמם של מלצרים או נהגים שלא סופקו על ידו.

אנא אלוהי, גלה לו שמשא הפחד שהוא נושא עמו אפשרי, ועדיף על הכניעה לו. אשרי מי שמפחד תמיד, אם אין לו ברירה, וזיכרון אימה חוזר ומציף אותו. אשרי מי שמבקש בך שותף לגיא צלמוות שלו. נושא פחדו עמו.

ל"סתמית" יש חיים מדהימים, ללא הפסקה, כראוי לאישה מדהימה ומיוחדת במינה. אין מסעדה נחשבת שלא אכלה בה. אין איש מרשים שלא פגשה. אין מידע שלא ידעה הרבה לפני שהגיע לתיקשורת. עד שהתעייפה.

גיבורת המשפחה, האלה הישראלית החדשה, תרפא אותנו בכוחה וחיוניותה. היא הפיצויים שביקשנו על סבל הדורות שאסור היה להם לחיות. היא ההוכחה כי לא סתם הייתה שואה.

אנא אלוהי, תן לה רשות להתפטר מן המופלאות המעיקה. גלה לה שגם ברגיל אתה נמצא: שעה אחת של שמחה ביתית, שלא קרה בה דבר שאפשר לדווח עליו.  ילד ששמח כי אמו התפנתה. רגע שקט. שבת שאין עושים בה מאומה.

"מדוכאת", חייבת כל הזמן להיות בשמחה. וחייבת לשמח, ללא הפסקה, את כל מי שנמצא בחברתה. בורחת מצל אמה ששכבה חודשים ללא ניע בסלון, על הספה. ממשיכה למלא את משימת ילדותה: להקת הבידור של האם המדוכדכת.

עמידה בניסיון, בשבילה, הוא הקשבה לילד עצוב, בלי מילה. פוגשת בו עצב שאסרה על עצמה.

אנא אלוהי גלה לה שהעצב יפה לה. שמותר לה להיות לפעמים חסרת אונים מול דכדוך שהוא, לפעמים, בלתי נמנע. שאתה נמצא, לאלו שזכו לשותפותך ברגעי חייהם הקשים, גם בייאוש נורא.

"מושפל" עבר ביזוי ממושך בילדותו. הוא בטוח שהצלחה מקצועית מסחררת, המחכה לו מעבר לפינה, תמחה סופית את זיכרון השפלתו העולה בו מעת לעת ונדמה כגדול מכוחו לשאת.

ניסיונו הוא זיכרון הימים שבהם לא החשבת אותו. לא מצאת אותו ראוי לכבוד או הגנה. אליליו הם אני הגדול, שמאמציו יזכו אותו בהערצה גדולה, ולפעמים גם המורה הדגול, שתורתו, כשתימצא, תפתור אותו סופית ממשא זיכרונו הקשה.

אנא אלוהי, בוא לבקרו כשאינו יכול לשאת את משאו. גלה לו כי אתה מחשיב את נושא משאו הקשה, יותר משאתה מחשיב את הבורח ממנו להצלחה שתמחה אותו.

"האישה שלא אכפת מקיומה", מפתה אנשים להאמין שתוכל לתת להם יותר ממה שיש בה, כדי שירצו בחברתה. ואחר כך כועסת עליהם, אם ניסו לנצל את חולשתה. עסוקה הרבה בהגנה על עצמה מעוברי אורח שאולי ינסו דרכה למלא צרכים שלהם. נזהרת גם מבני משפחה.

ניסיון עבר לא פתור שלה הוא ילדה שאם לא ראתה. ניסיון ההווה החוזר אצלה הוא החשש לגלות שלאיש לא באמת איכפת מקיומה. לא ילדיה. לא חבריה. לא בן זוגה. הניסיון מאיים מפני שכמו כולנו, גם היא, מפרשת את המציאות כעדות לכוונתך: אם נתת לי אם שלא רצתה בי כנראה לא היה  אכפת לו מקיומי.  אם אפנה אליך, אצעק, אבכה, אפשר שאאלץ לשמוע את גזר דיני הסופי: קיומך לא משנה.

"גלה לה שאתה אוהב אותה" אינו מספיק במקרה כזה. אנו צריכים שתבוא ותשא עמה את דחייתה, כאילו הייתה שלך. שתכריז קבל עולם: "אני נעלב כשמבטלים את בתי, יצירה יקרה משלי".

"שונא את בנו", ניסה ארבעים שנה להוכיח לבנו שהוא אוהב אותו. הבן הטיל ספק באהבה, סרב בקביעות לקבל מאמצי אביו, ותבע מאביו מתנות גדולות והולכות כהוכחות לאהבתו.

לשונא את בנו, היה אסור, מאז לידת הילד, לגלות שיש בו לפעמים רגשות של עוינות, קנאה, ותחרות כלפי בנו. הבן סבל מרגשות הדחייה המוכחשות כלפיו, וגם למד לנצל את רגשות האשמה של האב המלוות אותה.

כשגילה האב יום אחד כי בנו החתים אותו כשותף על הלוואה לטובת הבן שאין ביכולת האב להחזיר, העז האב להתקומם. להסתכן לראשונה באבדן הבן שיאשר אותו כאב. הוא ביטא, ישירות, אכזבה קשה. הודיע שלא יהיו יותר פיצויים. ולא יהיו יותר ניסיונות להוכיח נאמנות. והלך מבית בנו במחשבה שבזאת יסתיימו ביניהם הקשרים.

הבן, שראה אותך, לראשונה, באביו, הלך אל האב וביקש את סליחתו. הם חברים היום.

"שונא את אמו", הוא מחנך אחראי, המנסה כבר שלושים שנה ללמד את אמו לדבר כהלכה. כלומר, לא לומר דברים שעשויים לעורר בו שנאה שאסור לו לדעת אותה. כי תאבד בה דמותו הנאצלה.

אפשר שאינו כועס עליה יותר מאשר ילדים או מתבגרים כועסים לפעמים על הורים שמטילים עליהם לטפל בצרכים הרגשיים של ההורים, או  מתקשים לתת להם להיפרד ולבנות את חייהם העצמאיים. אבל במקרה שלו, העוינות כולה אסורה. כשרמזים קטנים מכעסו כלפי אמו היו יוצאים כלפיה בילדותו, נהגה האם לנהל איתו שיחות ארוכות על הדרך שבה יש להטמיר רגשות שליליים ולהופכם לחיוביים. כלומר אסרה לשנוא אותה. והבן, כמותה, כשהיא שואלת אותו שבוע לפני חתונתו אם הוא בטוח באהבתה של כלתו, במקום להרגיש ולבטא כעס רב שעולה בו, מנסה ללמד אותה איך תומכים בבן כשהוא מקבל החלטה חשובה.

אנא אלוהי, תן לו את מה שהחסיר ממנו אביו: רשות למאוס, לפעמים, באמו. גלה לו כי לכעס יש תפקיד בעולמך. לפעמים הוא השליח של זעמך. גלה לו שאתה מרשה לפעמים לאבד שליטה, להתפרץ, לצעוק, לחוש סלידה. להיפרד.

"תובענית כמו אמא המשוגעת", היא אם לארבע בנים, קציני צנחנים. בעלה מפקד החטיבה במילואים. היא הייתה קצינת הקישור של החטיבה. לעולם לא תבטא את חרדתה מן השרות שעושים בעלה והבנים. מתביישת בייאושה ופחדיה. לא תסגיר מהם מאומה. אין יודעים אם בלילות היא ישנה.  מתנתקת כשהיא מוצפת באימה. לפעמים לימים. לפעמים לעונה שלמה.

ניסיונה הלא פתור הוא הפחד למצוא אצל עצמה פינה אחת קטנה משל אמה, שהייתה מטילה את עצמה על ילדיה, תובעת מהם לשאת ולפתור את שיגעונה. מאשימה כול מי שלא נענה. מאשימה גם מי שאין לו שום דבר עמה.

אנא גלה לה אלוהי שאתה מכבד את האישה הזקוקה לעזרה. הוכח לה שאתה יכול לעמוד בתביעותיה. (בשונה מאביה שהסתלק כשאשתו התדרדרה). שמותר לה לומר שאינה יכולה. שאתה מזמין אותה להשמיע את קולה. שהתווית "משוגעת תובענית כמו אמה" רשומה אצלך כצורך חיוני ראוי להקשבה. שמותר לה לבקש מחמשת גיבוריה להגן גם על נפשה. שמותר לה להשתחרר סוף סוף מהחטיבה.

"הבת המופרעת שלי", היא גברת מאוזנת ושקולה, המקפידה על כללי ההתנהגות המקובלים בחברה. כאשר שואלים אותה מה שלומה, היא מדווחת על הרעה או שיפור במצבה הנפשי של בתה.

הילדה עם ההפרעה שומרת בשבילה את מה שאסור שיימצא בתחומה: חריגות חברתית, תלותיות מבישה, צעקה גדולה על אם שדחתה את בתה. היא את בתה ואמה אותה. הצטיינות בכל היה אליל ילדותה, שימחה את כתמי דחייתה על ידי אמה. היום היא מאמינה שהתנהגות נורמטיבית של בתה תמחה את דחייתה אותה.

אנא אלוהי, גלה לה שאתה יודע שהדחייה הייתה נוראה. שכך יצא מלפניך והוטל עליה לשאת משא שהיה גדול מכוחה. שתביעת ההצטיינות בכול לא באה ממך, אבל אתה מבין שזו הייתה דרכה של הילדה שלא שלחת לה שותף לכאבה. שאתה מרשה לה לצאת מהבית כשהיא לא מסודרת לגמרי. שמותר לה להרגיש ולבטא הזדקקות גדולה, תוקפנות, תיעוב או סלידה. תן לה בבקשה אישור להשתגע קצת, להתפרע קצת, לבטא רגשות בלי שליטה. לצעוק בלי הפסקה. גלה לה שמותר לה, לפעמים, להיות הבת המופרעת שלה, החביבה עליך כמותה.

 —-

נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית, שונא את אמו, מופרעת כמו בתה,  אינם באמת נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית ושונא את אמו. אלו הם רק החלקים האסורים עליהם. רגשות שהם מזדעזעים למצוא בתוכם. יסודות של זהות שיעשו אותם, בעיני עצמם פסולים מלבוא בחברת בני אדם. חיים שלמים מושקעים לעתים בניסיונות להוכיח לעצמם ולעולם כי אין בהם מאומה מן הדבר הנורא.

נבל, מניאק, משוגעת, פרימיטיבית ושונא את אמו ומופרעת כמו בתה לא ימחקו מן האישיות, מפני שהם מייצגים, במינון מסוים, יסודות חיוניים בקיום האנושי.  "רואה רק את עצמה" היא יכולת חשובה של אישה  להיות קשובה לרגע לצרכיה, לפני שהיא מתגייסת לטובת המשפחה. "נבל" יודע את הרגעים שבהם תפקידנו להיות לא נחמדים. "פרימיטיבית" מחוברת לעולם היצרים שבו, לרגעים, איננו שונים משאר בעלי החיים. "מדוכאת כמו אמה" יודעת דבר על עצב הדברים שלא יקרו, שכול בוגר מגלה בגיל מסוים. "סתמיות" היא לפעמים מצבו של האדם. "מבועת" משמר ידיעה על חיית טרף שכדאי להסתתר מפניה. "שונא" יודע את הרצון להיפרד. "תלותית" נוגעת בתינוק שמשהו ממנו חי אצל כל אחד בפנים. "אשם" מכיר באחריות אישית, שרבים אינם יודעים. "מושפל" יודע את מצבו הקבוע של האדם, לפני אלוהים.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. 18 ביוני 2012 בשעה 6:47 pm

    ליאיר
    שמעתי אותך בהרצאה היית רהוט מובן וניתן היה לעקוב אחרי חוט המחשבה שלך
    תענוג צרוף מהנה ומחכים
    מדוע הפוסטים שלךקשים לקריאה מפותלים מסובכים קשה לעקוב אחרי הרעיון.
    איני יכול לקרוא 'ספגטי' של משפטים שיש לקראם יותר מפעם כדי להבין הכתוב
    מדוע אינך כותב כמו שאתה מרצה?
    אני רוצה מאוד לקרוא ולהנות אך כתיבתך דוחה אותי . איני קורא ומפסיד
    כנראה שאתה אינך כותב לאנשים כמוני
    כתבתי בעבר תגובות ואינך מתיחס כלל
    חבל שאני מחמיץ את הנאמר…ואולי תפשט כתיבתך להדיוטות כמוני
    הכל לטובה

    • yaircaspi said,

      20 ביוני 2012 בשעה 7:35 am

      צבי יקר
      הבלוג שאתה קורא הוא מדריך לשיטת העבודה של פסיכולוגיה ביהדות.
      שלושת הקטעים האחרונים סקרו שורה של ניסיונות של תלמידינו.
      כדי להבין את הכתוב צריך להבין את המושג ניסיון כמו שהוא משמש אותנו.
      ולקרוא את "פוסט טראומה כניסיון שלא נפתר", ופוסטים אחרים העוסקים בניסיונות חיים שלא נפתרו.

      אפשר שחלק מן הקושי לקרוא את "ניסיונות" נעוץ בתכנים. הם עוסקים במקומות הקשים ביותר לבני אדם.
      ברגשות שאנו נוטים להכחיש הכי הרבה את קיומם, ואולי נוגעים בניסיון לא פתור שלך, שקשה לגעת בו.
      אפשר גם לחזור לפרק "מבחן אמונה" בספר לדרוש אלוהים.
      בקיצור, קריאת רגעי הדעת היא הזמנה לעבודה.
      תפקידם אינו לגרום לך "הנאה".
      יאיר כספי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    20 ביוני 2012 בשעה 11:21 am

    יאיר היקר שלום
    יופי של עבודה! בעיקר צחקתי .
    שמחה לראות את ההתפתחות.
    נועה אגסי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: