ענווה

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

ענווה

ד"ר יאיר כספי

 מורים רבים לימדו אותי ענווה. חלקם פגשתי. חלקם הכרתי דרך סיפור שמישהו סיפר. כשאספתי את הרשימות שקיבלתי מכל אחד מהם גיליתי שהם חזרו ואמרו כמה דברים פשוטים:

 השכנה הזקנה, שהיו לה שבעה ילדים, שלושה מהם מסובכים בקשיים, הייתה חוזרת ואומרת "אבל ככה זה".  לא העבירה ביקורת על אורח חייהם. לא ניסתה לשנותם. אפילו לא חשבה שהיא יכולה להבין אותם. "זה מה שיש" היא קיבלה, בעצב, את מצבם.

אישה קטנה שפגשתי, כשהייתי חייב להצליח בכל מה שעשיתי, גילתה לי סוד גדול כששמתי לב שהיא נותנת לעצמה לפעמים להיכשל.

היה לי מנכ"ל, ששאלתי אותו מה שלומו, והוא סיפר לי על משבר שהוא עובר. הוא לא ראה שום צורך להסוות ממני את קשייו. כולנו, למדתי ממנו, נושאים שברים.

הכרתי איש אחד ששיתף אותי במשימה מקצועית מרתקת שהוא שקוע בה. הוא היה איש עשיר, אבל לא יכולתי לדעת זאת מדבריו. הכסף לא דיבר אליו, רק המפעל.

היה לי מורה שחלק עמי אמת גדולה. האמת אף פעם לא הייתה "שלו". אלא תמיד ידע שזכה לקבל והוא מעביר.

הייתה לי קרובת משפחה שהזמינה אותי למיטת חוליה כדי להיפרד. היא הודתה לי עד דברים שנתתי לה וביקשה סליחה אם נפגעתי מדבר מה שעשתה. התרגשתי מן האופן שבו היא קיבלה את זמניותה.

היה לי סבא, איש שקט ושמח בדרך כלל, שלא הבין למה אנשים קונים כרטיסי הגרלה. מה אעשה עם שלושים מיליון? הוא אמר, לא חסר לי דבר.

היה לי פרופסור, סמכות עולמית בתחומו, שהתעניין מאד במה שיש לי, ולתלמידיו האחרים, לומר. הייתה הרגשה שכל אחד מאתנו יכול לפתוח לו שער לעולם שעדיין אינו מכיר.

הייתה לי חברה שריכזה פרויקט אשר במסגרתו הביאה לשולחן אחד את עשירי העולם ועניי העיר. על פי יחסה אליהם לא יכולת להבחין ביניהם. היא ראתה לפניה בכל אחד אדם שרוצה לתת ואדם שצריך לקבל. העני קיבל ממנה כבוד. העשיר קיבל הרגשה שהוא רגיל, ואוהבים אותו בזכות עצמו, ולא בגלל הכסף שהוא יכול לתת. 

היה לי אח, שהקים מפעל חברתי מצליח שממשיך אחריו. לאחר מותו, בתאונת דרכים, לפני כמה שנים, חשבתי שפעמים רבות סיפר לי על מעשיו, ואף פעם לא אמר "אני". מפעלו כאילו נעשה מעצמו. לא הייתה לו מילה רעה לומר על כל האנשים שעמדו בדרכו. הוא סלח לבני אדם ששקועים הרבה בעצמם וחוששים משינויים.

יש לי דודה שהולכת ומאבדת את ראייתה, ולא מפסיקה לנסוע באוטובוסים לארגונים שהיא מתנדבת בהם. העיוורון בשבילה הוא עוד קושי שצריך לשאת. אין לה חשבון עם אלוהים.

יש לי אחות שמתחברת בקלות לכל אדם. יש לה חברים משכילים ופשוטים. היא יודעת לקבל אנשים השונים ממנה מאד. אולי מפני שמבחינתה איש לא יותר טוב ממנה, והיא לא יותר טובה מאף אחד.

היה לי אב שעשה הרבה ולא דיבר כמעט. לא ראיתי אותו כועס על איש. החיים היו בשבילו מסע קשה והוא כיבד את כל מי שמשתתף בו לצידו, וראה בו, כמו שהיה אומר "חתיכת זהב".  

היה לי פסיכולוג, שהתפעל מהדרך שבה אני מתמודד, וגילה לי שיש בי כבר את הדבר שבאתי לקבל. לא היה לו שום צורך להיות במקום של המומחה שיודע יותר.

היה לי מפקד שהיה בטוח שאני יכול להיות לוחם כמותו, ואולי להתעלות עליו. המשימה שקיבלנו הייתה חשובה לו יותר מהתחרות אתי.

היה לי פסיכיאטר שהאמין לכל מה שאמרו לו משוגעיו. עולמם הפנימי היה חשוב יותר מהעולם כמו שהוא באמת עכשיו. משא סבלם היה ראוי לכבוד רב.

עבדתי בחברה מצליחה, שהעסיקה כמאתיים איש, שאורח לא היה יודע לזהות את בעליה לפי לבושו, גודל המשרד, האוטו שבו הוא נוהג, או הדרך שבו הוא מדבר לעובדים. הוא היה אחד מאתנו, שמילא תפקיד "בעלים".

הענווה מאפשרת להתחבר לזולת, שאף פעם לא נראה לי פחות ממני, או נישא מעלי. היא מזמינה סליחה לאנשים שכולם, כמוני, נושאים איזה פגם. היא מעוררת סקרנות אמיתית לאנשים, שכול אחד מהם יכול בוודאי ללמד אותי לפחות דבר אחד. היא מביאה את בעליה להתרכז במעשה שהם עושים, כשליחות מצד יוצרם, (גם אם לא ישא את שמם). היא מקלה על יודעיה לשאת משברים, שהם בשבילם חלק ממצבו של האדם שאינו המנהל העיקרי של החיים. היא מאפשרת להם להתחלק בקלות במתנה שקיבלו, ואף פעם אינה לגמרי שלהם. היא סוד שימחת הדברים הקטנים, של מי שאינו חושב שמגיעים לו דברים גדולים. החיים בשבילם הוא מסע קשה, שכל המשתתף בו ראוי לכבוד. והעיקר, הם אף פעם לא עובדים אצל עצמם. כל מי שהם פוגשים הוא שותף שווה להם במפעל שקיבלו על עצמם.

 

מודעות פרסומת

5 תגובות

  1. 14 במאי 2012 בשעה 4:34 pm

    אוסף של דוגמאות נפלאות לענווה.
    אבל אני מבקשת הסבר למשפט המסכם: "הענווה מאפשרת להתחבר לזולת, שאף פעם לא נראה לי פחות ממני, או נישא מעלי".

    לי נדמה שהענווה לפעמים נותנת לזולת תחושה שהוא כן "נישא מעלי".

    • yaircaspi said,

      16 במאי 2012 בשעה 6:20 am

      הענווה קשה למי שנושא איתו זיכרונות של השפלה או חוית יסוד של חוסר ערך.
      בשבילו, כל פעם שנותנים לזולת מעמד שווה, מרגישים לא שווים או מושפלים.
      לפעמים אנשים מנסים להתגבר על חוסר ערך והשפלה על ידי התעלות על הזולת.
      או התעלות מעל לחיים בכלל, למשל, מייחסים לעצמם תכונות נעלות כמו טרנסצנדטליות.
      במקרה כזה לימוד הענווה אפשרי רק לצד עמידה בניסיון הצפת החוויות הקשות
      והתמודדות נפרדת איתן. ובקשת כבודו, בורא עולם, להיות שותפנו לנשיאתם.
      יאיר כספי

  2. אלעד טלמור said,

    14 במאי 2012 בשעה 4:47 pm

    מקסים ואפילו יש תחושה שכותב הפוסט הזה כתב מתוך ענווה..

  3. עודד said,

    14 במאי 2012 בשעה 6:22 pm

    יאיר תודה;

  4. מאשה said,

    15 במאי 2012 בשעה 6:55 am

    מרגש. תודה רבה.
    ואני, בזכות הענווה, עובדת בעבודה שאני אוהבת, וגם…בזכות הנכונות לוותר על גאווה "מקצועית", נרשמתי ל"שומרי משקל" והתחלתי לרזות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: