ימימה בפסיכולוגיה ביהדות

ימימה בפסיכולוגיה ביהדות

יאיר כספי

השאלה לגבי היסודות הדומים בין דרכנו לתורת ימימה אביטל נשאלה פעמים רבות במשך ארבע עשר שנות קיומה של פסיכולוגיה ביהדות. רבים מתלמידינו הגיעו אלינו לאחר שלמדו את שיטת ימימה. שתי הגישות, "חשיבה הכרתית" ופסיכולוגיה ביהדות שואבות את דרכי עבודתן מן המקורות היהודיים ומהפסיכולוגיה ההתפתחותית.

מתוך עיון בכתבי ימימה אביטל ושיחות עם תלמידי תורת ימימה הבאים אלינו גילינו יסודות של קרבה ודמיון בין שיטת ימימה ופסיכולוגיה ביהדות.

"חשיבה הכרתית", השם שנתנה ימימה לתורתה, בנויה על הדרגתיות. בקורס ימימה לומדים בדרך כלל את הכרת הטוב לפני הכרת המיותר. אנו שותפים לסדר המסע שבו מגלים את החסד, ורושמים את היש בתודעה, לפני שעוסקים בחסר. הנטייה האנושית, וגם נטיית הטיפול הפסיכודינמי המצוי הוא לעשות את ההפך: אדם בא שנים לטיפול, מדבר על מה שאין לו, ובסופו יודע הרבה על מה שהוא חסר ומעט על מה שקיבל ועומד לרשותו. בפסיכולוגיה ביהדות אנו מוסיפים להכרת החסד את גילוי השמחה. בזיכרונות של שמחת ילדות, ובתקופות מאושרות מן הבגרות, מתגלים מקומות שבהם אדם קיבל חוויה של חסד המציע תיקון חשוב לעולמו: פטור מתפקיד גדול מדי שהטילו עליו, ואינו שלו. רשות להרגיש את מה שאסור היה להרגיש בביתו. סליחה על מגבלתו. אפשרות לבחור להתחיל מהתחלה. רשות לעצור.לפרוש מהמרוץ. לנוח. להירגע. להתבונן. לא לעשות. לקבל את ה"שבת" המוכנה לו. תלמידינו לומדים לגלות מתנה יקרה שהם זקוקים לה, והיא עומדת וקיימת בעולמם, מציעה את עצמה למתקשים לקבלה.

בקורס ימימה שמים דגש על לימוד מעשי, המכוון לתיקון החיים. לימוד חשיבה הכרתית מתמקד ב"איך". זהו יסוד יהודי ישן. רבי עקיבא הוא היחיד מארבעת החכמים שהכניסה לפרדס הידיעה לא פגמה בו משום ש"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". הוא לא בא לעבור חוויה מיסטית, אלא לקבל הנחיות לחיים. המסע האישי של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות" המביאים את קשייהם לקבוצות העבודה שלנו מסתיים בגיבוש "המעשה הנכון", תפקיד שיש להם בעולם, חובה שהם מקבלים על עצמם.

לימודי ימימה ופסיכולוגיה ביהדות שותפים לאמונת יסוד של מקורות ישראל שאדם תמיד יכול לשנות את עצמו, והכול תלוי ברצון, בבחירה ובמחוייבות לעבודה קבועה.

לצד הדברים הדומים שקיבלנו ממקורותינו המשותפים, ישנם כמה יסודות של שוני בין לימודי ימימה לדרך העבודה של פסיכולוגיה ביהדות. בפסיכולוגיה ביהדות לא לומדים רעיונות, או מסרים כתובים, כמו בשיטת ימימה, אלא לומדים את האדם ישירות. מחפשים בסיפור שהוא מספר על חייו חסדים שאינו מודע להם, רצונות שנחבאים בהם תפילות, שגיאות ועבודות אלילים, ניסיונות לא פתורים, מקומות בהן קיבל על עצמו את חובתו, ומקומות שבהם הוא משתמט מהם.

לימודי ימימה מציינים את צניעותה של ימימה המורה, שהשתדלה לא להבליט את עצמה. אגו גדול מדי הוא בדרך כלל מקום שבו אנו מייחסים לעצמנו מתכונותיו או יכולותיו של אלוהים: אני היכולה כאילו להכיל הכול או לתת בלי גבול. אני המיוחד כמו האל הגדול. אני שאינו תלוי באיש, אני שחייה מדהימים בלי הפסקה, אני  היוצר נצחי כמותו, אני המתעלה לשלמות, גופנית ורוחנית, הם מקצת האלים הפנימיים שאנו מתנהלים מולם. נוספים אליהם "האנשים הנעלים" שאנו מתבטלים בפניהם. או "הגורל הרע" שאין עליו שליטה. בפסיכולוגיה ביהדות השאיפה לדיוק שמעסיקה הרבה את מורי ימימה, מיתרגמת לדיוק בשאלה: מול מה אתה מנוהל עכשיו? אלוהים או אליל שווא? ואם זה אליל שווא, איזה אליל בדיוק ואיך אתה עובד?  "המחסומים" ששיטת ימימה מדברת עליהם הם יצירתו של האדם. ועד שלא יהיה מודע לדרך שבה הוא יוצר אותם, ובעיקר למחיר הבלתי אפשרי שהוא משלם כדי לקיימם, לא ייפרד מהם. ואז, צריך עוד דבר אחד:  כדי להשתחרר מהעריץ החיצוני או הפנימי שמולו אנו מתנהלים, צריך לזהותו, ואחר כך לגלות סמכות גבוהה יותר שהועידה לנו חרות.

שיטת ימימה מגייסת את תלמידיה לנוכחות הכרתית מול המתרחש. כדי שאדם יוכל לעמוד מול כול הקורה אותו ולהרגיש את כל הרגשות שעולים בו, הוא צריך להתגבר על רתיעתו מרגשות מסוימים שלפעמים אסורים לו או נדמים כבלתי אפשריים. יש אנשים שחייהם מנוהלים כך שלעולם לא יצרכו לעמוד מול חלקים בעצמם. נוכחות מלאה, כמו זו שימימה ביקשה, מחייבת עמידה בניסיון שבה אדם מתמסר למה שהמציאות מעוררת בו. גם אצלנו הדיוק הכרחי. בפסיכולוגיה ביהדות זהו דיוקו של דבר שאתה בורח ממנו. אנו שואלים את תלמידינו שוב ושוב: מהי האמת שאתה פוגש, ומתקשה לשאת? יש לך לפחות ניסיון אחד לא פתור מעברך. אתגר קשה שעוד לא עמדת בו ואינו עוזב. הכאב לא יעלם עד שתהיה מוכן לקבלו על עצמך כתפקיד מיוחד שבו נגלה יסוד אנושי שאתה מתקשה להודות בו: תלותיות, אנוכיות, מיניות, תוקפנות, פחדנות, שבריריות, חוסר ייחוד.

ימימה אביטל תרגמה את מושגי היסוד היהודיים לשפה מופשטת. תורת ימימה כתובה בשפה שאינה מסגירה את מקורותיה: מהות. פנימיות. עומס. רצון מהותי. הדרגתיות. חוקיות הצמיחה. הבנות. דיוק. הפרדה בין אני פנימי לאירוע מתרחש חיצוני. חשיבה הכרתית. אנו מאמינים שיש ערך פנימי עמוק לחזור לשפה העברית של המקרא והתלמודים ולפענח את העולם בעזרתה. חסד ואמת, מצווה ושכרה, חטא ועונשו, תפילה, עבודת אלילים, ועמידה בניסיון הם רמזים לשותפו של האדם לשיחה. תיקון יחסיו של האדם עם בוראו הוא גם התיקון הפסיכולוגי שלו. ובו אנו מתקנים לא רק את עצמנו, אלא גם משתתפים בתיקון יהדותנו שאיבדה את השיחה הישירה עם נותן התפקיד האנושי.

מסע התיקון של פסיכולוגיה ביהדות משאיר את התלמידים עם חמש משימות, הם מציעים שייעודו של אדם הוא לתקן שבר יסודי במצב האנושי: להיפרד מן הנטייה לעשות אלוהים מעצמו או מאחרים. לקבל עליו את הקושי "הלא צודק" שמטיל עליו מנהל עולמו. להכיר ולקבל חסדים שהעולם ויוצרו מציעים לו ביומו. לדעת מה הוא רוצה, ומה רק אלוהים יכול לתת לו. התהליך החוזר על עצמו מסתיים משנגלה מעשה אחד נכון. כשאתה מקבל עליך לעשותו אתה חובר בו למי שציווה אותו, וזוכה בחירות  מהנורמה החברתית, מציפיות המשפחה, מהייסורים, ומהאני הגדול מדי שלך.

תכניות הלימודים של פסיכולוגיה ביהדות לשנת תשע"ג 2012 -2013 בקטגוריה "תכניות הלימודים"

מודעות פרסומת

7 תגובות

  1. כנרת said,

    29 באפריל 2012 בשעה 8:23 pm

    כתלמידה של חשיבה הכרתית עפ"י שיטת ימימה ,למעלה מ3 שנים,נהניתי והתרגשתי מהמאמר. מדוייק להפליא. תודה, כנרת

  2. עודד said,

    30 באפריל 2012 בשעה 6:02 pm

    יאיר תודה;

  3. 30 באפריל 2012 בשעה 7:30 pm

    אני בוחרת במה שגורם לי אושר.

    במה שנותן לי כח לחיות.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    2 במאי 2012 בשעה 6:07 am

    יאיר תודה על המאמר שהתהלך בראשי זמן רב. שאלתי את עצמי אם אתה מכיר ומה יחסך ללימודי ימימה. אמרתי שיתכן שיחסך עשוי להיות שלילי מפני שניתן להבינה בשל השפה הלא ברורה של ימימה כשיטה מיסטית מידי. לטעמי, הקרבה בין שיטתך לימימה היא ההתעסקות ב'יש', החתירה לכנות, האמונה באדם שיכול לשנות ורק הוא יכול, האמונה שאם האדם לא ישקר לעצמו הוא יכול לתקן. ההבדל הוא כמובן בשפה אחת לא ברורה ואף דתית-מיסטית והשניה לוגית-ברורה. ראו ההבדל ביחס לציונות. בעוד אתה יאיר רואה בציונות את היהדות האוטנטית. ימימה כלל לא מתייחסת לציונות. ועוד הבדל הוא האדם, מיהו האדם? לשיטתך יאיר האדם הוא מה שאנו מכירים ועליו לעמוד בפני המצווה הניצבת מולו (קשה לי בשיטתך מהו הגורם שמאפשר לאדם להתקדם אצלך נראה שאתה הולך בשיטת לייבוביץ שעצם העמידה אל מול הוא הדבר האמיתי) בעוד אצל ימימה מה שאינו גלוי הוא הקיים באמת באדם יש כוחות עצומים שאינם גלויים לו זהו ההבדל בין ה'אני' ל'עצמי'.

    דני

    • yaircaspi said,

      2 במאי 2012 בשעה 6:35 am

      שלום דני
      תודה על ההבחנות המעניינות שאתה עושה בין לימודי ימימה לפסיכולוגיה ביהדות.
      הנחתה של ימימה אביטל כי מה שאינו קיים הוא הקיים באמת, היא דרך אחרת לומר "אין עוד מלבדו".
      אני קיים רק מתוקף התייחסותי ליוצרי, ואילו הוא אינו קיים, גם אני אינו קיים.
      ההנחה שיש לאדם כוחות עצומים שאינם גלויים לו היא עמדה אופיינית של תורות הניו אייג'
      שמניחות את האלוהות בתוך האדם, כלומר עושות אותו קצת אלוהים. זוהי עמדה המפתה את התלמיד
      ומלמדת אותו כזב דומה למה שהמודרניות עשתה. המודרניות הניחה שאתה יכול לשלוט לגמרי במציאות
      דרך השכל, הטכנולוגיה ושיטות הניהול והממשל החדשות. הניו אייג' מניחה שאתה יכול לשלוט לגמרי
      במציאות דרך ידע מיסטי על כוחות עליונים המצוים בך.
      אני מכיר חמישה רגעים שבהם אנשים מתקדמים: כשהם חווים חסד שלא הכירו לפני כן, כמו פטור מתפקיד שמישהו הטיל
      עליהם ואינו שלהם. כשהם עומדים על מחירו הכבד וכזבו של הדבר שמולו בחרו להתנהל – פרידה מעבודת אלילים. כשהם
      עומדים מול אמת שאי אפשר לברוח ממנה, ומכירים בה שליחות מאת בורא עולם. כשהם מקבלים על עצמם תפקיד אחד צנוע ואמיתי.
      וכשהם מקשיבים לגעגועים הסמויים שלהם לאלוהים, ומעיזים להיענות להם. היסוד האחרון אולי דומה במשהו ליסודות בתורת ימימה.
      הפוטנציאל העצום נמצא, בהוויה, וכשאתה חובר אליו, אתה זוכה במשהו מכוחותיו.
      יאיר כספי

      • דני said,

        2 במאי 2012 בשעה 7:13 pm

        תודה יאיר על התשובה.
        דבריך עוררו בי את השאלה הבאה: לאחרונה אני חש בכוחה של התודעה או המחשבה על אפשרות התקדמותינו. הגעתי להכרה שמה ש"תוקע" אותי פעמים רבות אלו דעות קדומות. אירוע כמו "מורה כעסה על בני בבית הספר" מקפיץ את הדעה קדומה שזהו אירוע "רע" והנה אני נתקע. ניסיון לראות באירוע הנ"ל דבר "טוב" מאפשר לי לצאת מהתקיעות לעשייה חיובית.. אני משוחח עם בני מנסה לראות בתוך האירוע משהו "טוב" כמו שהוא אמר לי "כל כך כעסתי שרציתי לקחת את התיק וללכת הביתה". ואז אני אומר לו "תראה כמה כוחות נפש יש בך שלמרות הכעס התגברת ונשארת ללמוד ולא ברחת". חשיבה כזו מצליחה לגרום לי שלשינוי ליציאה מהתגובה הרגילה.
        לסיכומו של דבר האם אתה חושב שחשיבה חיובית יכולה לקדם: חשיבה שאומרת היום יום טוב, אני מוצלח בעבודה, אני מוצלח בתור הורה בתור מורה, האם חשיבה כזו יכולה לקדם?
        בברכה
        דני

      • yaircaspi said,

        4 במאי 2012 בשעה 12:25 pm

        דני יקר
        פיענוח ארוע כמו שאתה מתאר דורש מאתנו בדרך כלל עבודה של מספר שבועות
        במסגרת "קבוצות העבודה" שלנו כדי להגיע לכל עומקו: אמונות השווא שנחבאות בו,
        ניסיון לא פתור שהוא מסתיר, חסד אפשרי שמתקשים לקבל, רצון ותפילה לא מודעת ותפקיד שעוד לא התגייסת אליו.
        יאיר כספי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: