האיש ההולך בעולם עם כרם

מרגעי של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

האיש ההולך בעולם עם כרם

יאיר כספי

לרב מאיר באים מתי שרוצים. אין צורך להודיע שמגיעים. כשדופקים על דלתו מגלים שהיא פתוחה. נכנסים, והוא מסמן לבא בידו לבוא לשבת בכסא סמוך לו ולהצטרף אליו  ללימוד דף הגמרא שהוא עוסק בו, כאילו נגלה לו סודו של מקום שאפשר תמיד להרחיב אותו מעט להכניס לתוכו את האורח שהגיע פתאום.

לרב מאיר מאה תלמידים בבית המדרש שלו, ושבעה ילדים בביתו. ועם כולם, כך נדמה, הוא מתחלק בקלות בזמנו. חשבתי שהוא קיבל ממך דבר שאינו מוכר לי, וביקשתי אותו לספר לי על מקורות יניקתו.

הרב מאיר סיפר שמשפחתו עלתה לארץ בסוף שנות החמישים ממרוקו. הוריו מצאו דירה קטנה ברמת עמידר והתפרנסו בצמצום. בכל שבת שנייה, ובחלק מן החגים הייתה המשפחה נוסעת לסבא שגר במושב עולים.

לסבא היה כרם. הכניסה אליו הייתה מחצרו של הסב. סבא היה נותן בידיו של כל אחד מנכדיו מזמרה ודלי ושולח אותם לקטוף ענבים.

"כמה מותר לקטוף?" שאלו הנכדים.

"כמה שאתם רוצים", סבא השיב.

מאיר קטף, ואכל, ואכל וקטף. וכשלא נותר לו מקום בבטנו, מילא את הדלי כדי להביא הביתה להוריו. הוא זוכר כרם עצום, שאת סופו לא ראה מעולם, ואף פעם לא נגמרו בו הענבים.

בגיל חמש נתן סבא נתן לראשונה בידו של מאיר מזמרה. ולא הלך אחריו לבדוק איך הוא קוטף. סבא לא האמין שיש ילדים רעים, או חסרי אחריות, או מסוכנים: שיקטפו ענבי בוסר, או שיקטפו יותר מדי, או שיפגעו בגפנים, או שיפצעו את עצמם.

מתוך אמון בנכדיו, הוא פטר את עצמו מעיסוק בהדרכת הקוטפים. ולא הרגיש שהוא צריך לקבוע להם כללים. או ללכת אחריהם כדי לפקח על מעשיהם. או לשלח אותם לדרכם עם אזהרות.

הייתה לו משימה צנועה: לפתוח את כרמו בפני נכדיו. להתחלק עמם בענבים. לשמח את לבם ביכולת שקיבלו להביא שי להוריהם. הוא היה מהלך עם נכדיו בכרמו כאילו גילה  לראשונה ביחד אתם, גן הנטוע שם מימות עולם ובו כל צרכיו של אדם מתוקנים.

סבא נענה לצורך הראשון של הילדים: לקבל סתם. רק כי אתה רוצה ומישהו רוצה לתת לך. ולא כתוצר של מעשה. או מפני שידעת לדרוש, או כי חייבים לך.

 הכרם היה קיים במושב עולים בדרום, וגם היה משל, כמובן, על מקום שהסב ואולי אמו או אביו של מאיר, ידעו להכיר לו בילדותו. מקום שבו רצונותיו של ילד טובים כולם. וסומכים עליו שידע לבדו לדעת את המידה שהוא זקוק לה היום.

מאיר הולך בעולם, וכרמו הולכת עמו. וכשהוא נותן מעצמו אינו חושש שיוותר בלא כלום. ובאים אליו אלו שקצבו את מנתם. או הרעיבו אותם. או האשימו אותם שהם תאוותנים. או אמרו עליהם שאינם יודעים להחזיק מזמרה. או הפחידו אותם שלא יפגעו בגפנים. והוא מסמן להם, בנחת רוחו, את שערו של גן שנודע לו מקומו.

ואם יום אחד באים אליו הרבה אורחים, ולא נותן לו מה לתת, מאיר יכול תמיד לנסוע למושב עולים בדרום, עם בתי סוכנות זעירים שאינם משתנים עם הזמן, וכרם שאינה נגמרת לעולם.

כשהתוודעתי לאיש ההולך בעולם עם כרם הבנתי איך יכלו מאמינים, גם בתקופות שבהן היה קשה למצוא מה לאכול, לברך את זה "שבטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד". שפע היא חוויה פנימית. ידיעה על מקום שבו אתה זן ומפרנס אותנו תמיד. בכל יום. ובכל עת. ידיעה על רצונך הגדול לתת ורשות לאכול כמה שצריך.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. מאשה said,

    26 במרץ 2012 בשעה 12:13 pm

    אכן ואכן, אמן ואמן.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    29 במרץ 2012 בשעה 5:54 pm

    חסד מופלא קיבל הנער מסבו. קרן השפע השורה עמו תמיד. מרגש. כבר זמן רב שאני ממתבוננת באנשים שמפזרים את אדי התחושה הזו,שאומרת לסביבה שתמיד יהיה מספיק מהכל,שיש תמיד די לכולם,איזו נדיבות חמימה וזורמת ברכות. וכמה אין לזה קשר לשפע האמיתי, הקונקרטי,סכום היש האובייקטיבי. האלו שנכסיהם מספקים להם את כל צורכם ולמעלה מזה, ותמיד הם חרדים למה יהיה ,אם,ואולי, וכאשר לא יהיה. יש לי כמה חברים כאלה. מסודרים כלכלית לגמרי. וחרדים עד מוות. ושאלתי את עצמי פעמים רבות איך ולמה התפתחה בהם החוויה הזו. האחת – מאבא קמצן וצייקן. השניה – ממחסור אמיתי בילדות והשלישית – ממש לא ברור. לא מזה ולא מזה. הסיפור שכתבת הוא הסבר מאד רחב,שנתן לי להבין את חווית הילדות המאפשרת את תחושת השפע התמידי והבילתי מתכלה. האם הקמצנים באו מהמחוזות של פחד הוריהם ממחסור?
    קטע מאלף כתבת.
    תודה


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: