תפילות לאל שיכול לשאת ייאוש

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

תפילות לאל שיכול לשאת ייאוש

יאיר כספי

 כשהייתי באה בילדותי אל אבי, ומספרת לו על בעיה בבית הספר, או קושי חברתי, או סתם יום עצוב שלי, הוא היה חוזר על משפט שקיבע לשנים רבות את נתיב חיי:

"זאת הבעיה שלך".

החלטתי לשמור את הכאב לעצמי, כי היה ברור שלאף אחד אין סבלנות לתלונות שלי. מייחסו המסויג של אבי הסקתי גם שאולי עדיף לא לגעת בצערי, לא לדעת אותו, לפתור אותו באופן חיובי.

כשהופיע הדיכאון שלי, לאחר לידת בני בכורי, נהגתי כפי שנהג אבי בדכדוך הסמוי שהביא עמו משברי עולמו: חזרתי מהר לעבודה. הודעתי לכולם שהכול בסדר אתי. עשיתי רשימות של דברים שצריך לעשות ותקתקתי אותם אחד אחר השני.

שלושים שנה אני ממשיכה להודיע שהכול בסדר אתי. חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, אפילו אחי ואחותי, הכול מכירים אותי כאישה עם הרבה כוחות, עושה הרבה, נעימה לסביבה. 

כך חשבו, מן הסתם, גם כל הפסיכולוגים שמימנתי במהלך השנים. דיברנו הרבה על הדיכאון, ודרכי התמודדות אתו. לא ידעתי שמותר לי לצפות מהם למה שאבי אסר עלי: לשאת עמי את כובד כאבי.

הדיכאון היה בחדר רק בשמו, ללא צבעו הקודר וטעמו התפל. יותר מכל חששתי שיאמרו לעצמם בהיכנסי לחדרם: "אוף, שוב המעצבנת הזו". פחדתי שלא יהיה להם כוח אלי, שיעדיפו על פני, כמו אבי, את אחי ואחותי המתפקדים להפליא. דאגתי שיהיה למטפלים שלי נחמד אתי.

רציתי לשתוק. לשתוק שעה. לשתוק שנה. להתמסר לייאוש. לשמוע את חוסר התקווה. להסתתר מתחת ענן שחור. להתכווץ מתחתיו, כאילו לעולם לא יעבור. רציתי לשתוק ודיברתי בלי הפסקה.

את דיכאוני תחזקתי בעזרת תערובת של עבודה, תרופות, שיטות להתפתחות רוחנית, וגברים. על בני זוגי הטלתי את המשימה  לרפא אותי בלי לדעת מה אני מרגישה.

ארבעה גברים היו לי. אחד טייס יפה מראה. אחד רואה חשבון מצליחני. אחד מוזיקאי ג'אז מחונן. אחד איכר שורשי. ולא הרגשתי שאיש מהם באמת אהב אותי.

נהגתי לומר שעוד לא פגשתי את הגבר שראה אותי. ואולי הם אהבו. אבל לא אותי. אהבו אישה ססגונית, מרעישה, מצחיקה, ולא קיבלו רשות להתחבר למקור העצב הפנימי. לנסות להתגבר על איסורו של אבי.

ארבעה גיבורים, ואיש מהם לא שיחרר אותי מן המצודה שבה אני לכודה בשבי הדימוי הציבורי. מה שמותר שידעו עלי בפומבי.

היה עוד אחד. איש דתי, שנתתי לו הצצה למקומות העקומים שלי. וקיבלתי ממנו רשות להזדקק. לבקש אותו כאחי. והוא היחיד מביניהם שעל אבדנו יש צער בלבי.

כשסיפרו לי עליך ואמרו שאתה מומחה בין לאומי לדיכאון עמיד שאינו מגיב לפסיכולוגים,  מצאתי מייד שבעה הסברים למה גם לך אין סיכוי איתי. מאחוריהם הסתתרה  בהלה גדולה. אם אדע מה אני מרגישה, אם אקשיב לרצון העולה מן התהום האפלה, אפשר שמשא הכאב יהיה בלתי אפשרי בשבילי.

בעבודתך נוצרו לי כמה תפילות:

א.

לדיכאון שלי תהיה תקווה,

אם ימצא מי שיכול לשאתו,

לצלול לתהומו,

ולא להיבלע.

 

האב ששלחת לי,

לא ידע להביא אלוהים לתהומי.

ולכן אני מבקשת שתבוא אתה בעצמך,

ותכריז שהתהום שלי שלך.

 ג.

כשאמר "זאת הבעיה שלך",

לימד אותי אבי,

שהדיכאון הוא יצירה שלי,

דבר שאלוהים לא ברא,

ואני הבאתי על עצמי.

 דבר שלא נועד להיות,

הגיע בטעות,

ואסור לגרור לתוכו את זולתי.

 לא ראוי להכירו, להתיידד עמו,

נדרשתי לנדותו מתוכי,

להניחו מחוצה לי.

 ד.

יוצר האור ובורא החושך,

ממית ומחייה, מוריד שאול ומעלה,

אנא בוא להיות עמי בבור תחתית שלי,

בפינת המוות הפנימי.

 

אני מבקשת אלוהים,

שיש לו עניין בצער אישי,

ויכולת להישאר עמי,

גם כשאני משקפת לו,

פגימה בעולמו.

 

וגם, אני רוצה לדעת,

שמצטערים אצלך,

לראות בריה נשברת בעולמך.

 

אם תבוא, נושא יגון,

מרה שחורה וזיכרונות שואה,

אם תבוא להיות עמי בשברי,

יהיה השבר הזה אני.

 ה.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

מעשיו הולכים בנתיב שסללת לו.

אתה תדע אדם יותר משידע את עצמו,

לא תיבהל מסופו.

 

אתה הולך עמי,

גם כשאני מנסה לצאת מתחומך.

מחפשת מקום בו לא נודע שמך.

 

אתה החוקר הראשי שלי,

המומחה הבולט לתחומי,

גלה לי עצב שבי,

שלא אעז לדעת לבדי.

אמור לי עניינו בעולמי.

ו.

בשמיים פגשתיך,

אבל עוד לא אדע,

מהו לפגוש אותך,

בתהומך.

 

ללכת למקום שבו עולמי נגמר,

ולמצוא שם יד מנחה שלך.

 

ואם תאמר לי אדוני,

שהתהום דינו להישאר עמי,

יהיה העצב שבו אתה נמצא,

פחות נורא,

מן העצב שהוצא מחוץ לעולמך.

 

אנא גלה לי אותך,

בשברי בריאתך,

שבה נעלם אדם,

והארץ נבלעת לתהומה.

יתגדל ויתקדש שמך,

כשהעולם נעלם,

בחור השחור שממנו יצא.

 

האם תחיית המתים,

שעליה רומזים בתורה,

היא הרגע שבו,

במקום מותי,

אתה נמצא?

 ז.

כשאתה עמי, דבר לא חסר

עולמך מתמסר,

מצוותך ממצפנת אותי,

נותנת לי אישור קיומי.

לא ישלוט בי צל המוות ההולך לצידי,

רק מולך אתנהל,

ואתה תשא עמי משאי,

ראוי לי שנבראתי, כשאתה עמי.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. מאשה said,

    12 במרץ 2012 בשעה 6:25 pm

    לדיכאון שלי היה פעם טעם, צבע ומרקם של זפת.
    עם הזמן, הוא נעשה פחות סמיך, פחות שחור ופחות מר.
    יש הורים שאומרים לילד "זו בעיה שלך!"
    ויש הורים שמטילים את האחריות לדכאון של הילד על ההורה השני.
    כך שבנוסף לדיכאון אתה נאלץ להתמודד גם עם ריב נורא של ההורים,
    כך שהדיכאון הוא לא רק קושי גדול כשלעצמו,
    אלא גם מקור לאווירה נוראה בבית,
    על כן מוטב להסתיר אותו ככל האפשר.
    עד המאמר הזה, שכחי לגמרי את התהליך הנפלא הזה של דיכאון מעורבב עם אשמה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: