אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

אהבתה ורשעותה של גאייה (חלק א')

יאיר כספי

 א.

גאייה לימדה אותי לרצות. כי היא רצתה לתת. עם גאייה נעלמה לי האשמה על הרעב הנורא. הפחד שאבלע הכול.

הפסקתי לשמוע את קול אמי האומרת שאני מבקשת יותר מדי לעצמי. נעלם ממני הפחד שלה, שעבר אלי, שאם תיענה לי, תתרוקן לגמרי.

גאייה פתחה לי שער לעולם שבו החול והים, ברק השמיים, החיטה שבאסם, הפירות על העצים, ולידת התינוקות לא נגמרים לעולם. ויש מספיק לכולם. והכול מוזמנים לבוא וליטול לפי צרכם. אמא אדמה משגיחה שכולם יצאו מרוצים.

המפגש עם האלה גאייה שינה את חיי, והציל אותי משלטונו של האל המחמיר והתובעני, שהכרתי בבית הדתי של הורי.

הפסקתי לרוץ. לאסוף. לאגור. להתקדם. למדתי לראות, להריח, לחוש, להרגיש, לשמוח במה שיש בעולם.

גאייה לימדה אותי לאהוב את מי שאני עכשיו. במקום לצפות להצלחה גדולה. מראה מדהים. פרסום. אצלה הייתי כבר היום יצירה גדולה של היקום. פלא הראוי להתפעלות.

"אל תשתני" שמעתי אותה אומרת. זה היה אושר גדול. חופש עצום. ונולדה בי רשות שלא הכרתי לפני כן, לעצור. לנוח. להתבונן. להתכרבל עם ספר טוב על יד חלון צופה לעמק רחב.  הכול שם. דבר לא חסר.

מגאייה למדתי לחשוב מהרחם. לקבל. להכיל. לסלוח לעצמי ולכל העולם מראש על כל השיעורים שאדם צריך ללמוד לפני שהוא מתחבר ליקום.

גאייה מלמדת סליחה ללא גבול. כמו אם לתינוק המנסה לאחוז בכפית ולהביאה לפיו. הוא שופך על עצמו את המחית הרבה פעמים. ומבין, מצחוקה הטוב של אמו, שמותר לו לטעות, ולחזור ולנסות, כמה פעמים שצריך.

בעזרתה יכולתי לראשונה לסלוח גם לאמי, שהייתה משועבדת לדרישות של אבי להיות הגיונית, לדחות סיפוקים. לא לוותר לילדים.

גאייה לימדה אותי להסיר את הקיר ששמתי ביני ובין האנשים שמסביבי. להיכנס לשותפות. להתחבר. לגלות אם אחת עוטפת כול. והיא היסוד לשתיים המחוברות מבפנים.

לגלות להפתעתנו, שהשותפות בינינו גדולה משתינו. ויש מקום בתוכה לכול היקום, וגם לילד שנכנס בריצה פתאום.

לפגוש את הבא, מתוך מה שהוא מבקש, ויש לי לתת. ומה שאין בי, והוא מביא בקלות.

אז נוצרה בי יכולת שלא הכרתי פעם, להיכנס לחדר שלא ביקרתי בו, ולפגוש מישהי שלא ראיתי לפני כן, ולהרגיש שהכרנו תמיד. אם אחת הייתה לנו, מקדמת עולם.

ב.

מי שיכולה לתת לי מתנה עצומה כזאת, האמנתי,  היא בוודאי נציגה בכירה של אלוהים עלי אדמות, ואולי אפילו, היא האלוהות. אם העולם שהזמינה אותנו להיות בתוכו.

הייתי מתבוננת בגאייה ומנסה לחכותה. האמנתי שאם אגיע למדרגת אלתי אדע להביא לסובבים אותי אושר ושמחה כמו אלו שקיבלתי ממנה אני.

בבית שהקמתי עם גאייה במרכזו, נשכחו עקרונות ההתנהלות המפרידה הגברית, כמו טריטוריאליות, תחרותיות, עימות. ראינו כמה עיוותים ומלחמות הם יצרו בעולם.

הבית שהקמתי היה מקדש לאמא אדמה. מקום שמשיב לעולם את היסוד הארצי המכונן. הרחום. שממנו בקעו החיים.

ילדי ינקו כמה שרצו. השתדלתי, לשאת אותם על גופי ולתת להם תמיד מקום בקרבתי. נמנעו מחיסונים. כשמישהו מילדינו ביקש אותנו תמיד היינו מתפנים. הכלל של גאייה הוא שילדים אף פעם לא מפריעים.

כששכנותי במושב, שאליו עברנו מן העיר כדי להיות קרובים יותר לאדמה, התעניינו בדרכנו המיוחדת, התחלתי להנחות סדנאות. לימדתי את גאייה כדרך לחיות.

כדי שילמדו לחוות את השפע, לימדתי את חברותי להסתכל על הטוב בלבד (ולהפנות מבט ממה שחסר או פגום).

כדי לחדש את הרשות לרצות, לימדתי אותן להאמין כי כל מה שנבקש יתממש.

כדי שתלמדנה את המקום המיוחד השמור אצל גאייה לכל אחת, אסרתי עליהן למיין את עצמן למוצלחות יותר או פחות.

כדי ללמד אנשים לסלוח לעצמם, לימדתי אותם להיפרד מן המבקר הפנימי המחמיר. לא לשפוט.

כדי שילמדו לקבל את עצמם במלאות, לימדתי אותם לומר "אני מושלם ואין בי טעות".

כדי להתחבר מבפנים למי שנמצא על ידן, לימדתי אותן לראות את עצמן, בכל רגע נתון, כחלק ממהות גדולה מהן, הטווה חוטים ביניהן.

כדי לפרוץ את גבולות האני המצומצם לימדתי אותן נתינה שאיננה מותנית.

ובכל יום הזכרנו שיש לנו רק אמא אדמה אחת. ולכן פגיעה בעולם, בהרים, בנהרות, בעצים הקדושים, תעקור את השורש שממנו נשמותינו ניזונות.

גילינו שכדי להתקדם באהבתנו עלינו ללמוד לחבר אנשים ולא להפריד. להכיל את הכול ולא להשאיר דבר בחוץ. לחשוב חיובי, לראות תמיד את היש, ולהשתדל להימנע מעיסוק בחסר, במחלה, בריקנות.

 אסור למיין דברים לבעלי ערך או חסרי חשיבות. אסור לדרג. אסור לעשות השוואות. אבל מותר לבטא מיוחדות.

אסור לשפוט. אסור לקרוא למשהו "חטא". ובוודאי שאסור להעניש. קשיים פותרים בהידברות.

אסור לנסות לשנות את הזולת, גם אם הוא מפריע לך מאד.

אסור לכעוס. כעס יביא לעימות. אסור לריב כי ריב יצור קרע ברקמת החיבור העמוק. כעסים מתמירים באהבה גדולה מאד.

אסור לעולם לוותר על האהבה. כי היא המחייה את העולמות.

ובעיקר (את זאת גיליתי יותר מאוחר) אסור לומר לאמא שלא צריך אותה יותר. שיכולים לבד. שרוצים לחיות ממנה בנפרד. שלא רוצים שתדע. שאי אפשר לנשום יותר. שתפסיק לתת. שתמצא לעצמה  תינוק אחר שעליו תוכל להתעלק.

בלא משים עבודת הטוב המוחלט יצרה לנו ממלכה עם חוקים מגבילים שלא הותירו מקום למי שהתעקש לא לקבל את כולם כל הזמן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: