אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

התגלות בשמחת ילדות (חלק ג')

טבע

"שמחתי ללכת ליער. לשכב מתחת לעץ אלון ענק. לבהות בעננים המחליפים צורות. לראות את השמש שוקעת. היער גילה לי אל שאינו תלוי באנשים, ששכחו אותי. שאינו תלוי אפילו בקיום המין האנושי. היה לפניו. יהיה אחריו. נמצא עכשיו. בשמיים הכחולים. בתנועת ענן לבן. בצהוב שהופך לכתום עז.

 כשאתה נעלם לי, ואני מאבד את היכולת למצוא אותך בין אנשים, אני נוסע לטייל במקומות רחוקים. שם תופיע לי פתאום כשאני עומד, זעיר,  על יד הרים גדולים".

 חברותא

 "זיכרון ילדותי הוא משחק אינסופי ביני ובין רונית חברתי, שהתחיל, כך נדמה, כשהיינו בגן, ולא נסתיים עד סוף בית ספר היסודי. זרקנו סכינים בבוץ ופילחנו מעגל לפרוסות שלה ושלי. "מלך המעגל" עסק בהשלטות על טריטוריה והוצאת הזולת מתוכה. ובכל זאת איני זוכרת ניצחונות או הפסדים, השלטות על  המעגל כולו או הדחה סופית מתוכו.

 המעגל שניסינו לכבוש הכיל את שתינו. פעם מגדיל את מקומה ופעם את מקומי. ההשתתפות במשחק הייתה תמיד יותר חשובה מההישג. בימים שרונית לא יכלה לשחק אתי, למעגל, שהיה כולו בבעלותי, לא היה ערך.

 כששמעתי, שנים מאוחר יותר, ממטופלי, על הורים חרדתיים שלא נתנו לילד לצאת מן הבית, הבנתי שגם אמי הייתה שותפה לשמחה ההיא. היא הרשתה לי לבחור חברות כרצוני. סמכה עלינו שנדע לשמור אחת על השנייה. ידעה אלוהים שנמצא בין ילדי השכונה.

 בעבודתי כמטפלת משפחתית, הדיון על מה הוא נותן לה ומקבל בחזרה, ומה היא מקבלת או לא מקבלת בקשר הזה, נראה לי חסר תקווה. זוגיות מתחילה ברגע שבו שניים יוצרים יחדיו חברותא המנוהלת מולך. שבה השותפות חשובה יותר ממעמדו של כול משתתף בתוכה. המאמצים והוויתורים לא נעשים בשבילו או בשבילה. אלא מתוך קבלת צרכי החברותא העומדת לפניך כחטיבה.

בחברותא למדתי לוותר על הניצחון האישי כערך בלעדי. לעמוד בניסיון הוויתור לרגע על האני הפרטי.  במעגל למדתי לראות ולשמוע את שותפי לשיחה. לגלות אם הקשיבו לי. היו אתי ביחד במסע. או רק חיקו שאסיים את דברי כדי שיוכלו להעביר אליהם את הנושא. האם שיחתנו נוצרת בינינו, מולך, או שהיא תחרות על מקום שרק אחד מאתנו יכול למלא בעולמך.

אמי ואבי עזבוני וה' יאספני

א. "משפחה חדשה עברה לגור בשכונה שלנו. בתם נעשתה חברתי. ביליתי אצלם את מרבית שעות אחר הצהריים שלי. היינו עושות שעורים במיטה הגדולה של ההורים ליד האם שהייתה קוראה דבר מה, ונענית לשאלותינו".

ב. "רגעי השמחה של ילדותי היו בבית הספר. המורה המחנכת שלי מכתה ה' עד ח' סימנה אותי כתלמיד הטוב שלה. השתדלתי מאד לא לאכזב אותה. גדלתי בבית שבו לא ידעו לזהות את יכולתי. גדלתי בשכונה שרוב הילדים בה לא סיימו תיכון. לא הפסקתי ללמוד, גם לאחר שסיימתי את בית הספר לרפואה".

ג. "בפורים הראשון שלי בארץ הלבישו אותי הורי בלבוש חגיגי, כמו שהיה נהוג בטורקיה. בכניסה לגן הילדים נמלאתי מבוכה. כולם היו מחופשים, מלבדי, לבושה לליל הסדר במקום לפורים. הגננת קלטה מייד את חריגותי. לקחה אותי בשקט ל"פינת הרופא" והחליפה לי את השמלה המהודרת במדי אחות וסטטוסקופ.

בעבודתי כמורה זיהיתי, במשך השנים, עשרות ילדים שהיו להם הורים באופן חלקי. כשרצו, הצעתי את עצמי, כהשלמה. הם חוזרים לבקר אותי, שנים רבות לאחר שסיימו ללמוד אצלנו. קיבלנו ממני, כנראה, משהו ממך".

מטפלות, מורים, שכנים, הורים של חברים, שנענו לילד שאין לו אב או אם, או יש לו אב או אם מוגבלים. מתגייסים אליו, כשהוא בא לבקר את בתם, או לומד שעתיים בשבוע בכיתתם. מגלים בו כישרון שהבית לא מכיר. שומעים מצוקה שהבית לא יכול לשמוע. קונים לו דבר שהוא חסר. לא מבקשים הכרה או תמורה. לא ידעו כי ששלושים שנה מאוחר יותר כשהילד יוזמן להיזכר בשעות היפות של ילדותו, הוא יזכיר אותם. נציגיו של אב עליון.  הורות היא מאתו פיקדון זמני. אמי היא מי שראתה אותי. גילתה יכולת שבי. נתנה לי לשעה קלה להניח עליה את ראשי. אבי הוא מי שחלק עמי משהו משותפותו עמך.

האנשים שבוראם החליף להם אב או אם, לא יבלו את חייהם בתביעות מהוריהם על מה שלא נתנו להם ואולי אינו בהם. ידעו לזהות אב ואם במי שבוראם שולח אליהם לתפקידים דומים. ישמחו באם לרגע, שידעה לגלות להם חסד קטן, חמלה, סליחה, שאינם מוכרים להם.

 

ד. "הרגע השמח ביותר ביער היה כשהזאבה ליקקה את פני. לקח לה כמה שבועות להתרגל אלי. בתחילה הייתה נוהמת כשהייתי מתקרב לגורים. לא היו לי חברים אחרים ולכן לא ויתרתי על חברתם. לאחר כמה שבועות הזאבה החלה לנהוג בי כאילו אני אחד מצאצאיה.

 ברחתי מהגטו כשהבנתי שהולכים להרוג את כולם והורי לא יוכלו להגן עלי. הייתי בן עשר בערך. אינני יודע את גילי המדויק. שלוש שנים חייתי לבד ביערות. הפרטים על עברי נשכחו. כשהצבא האדם הגיע לאזורנו ויצאתי מהיער לא זכרתי אפילו את שמי. אנשים נבהלו למראי. לא הבינו את נהמותי. שלוש שנים חייתי עם חיות היער. למדתי מהן לזהות שורשים טובים למאכל. כשראיתי שדה פטריות שהחיות לא נגעו בהן ידעתי שהן מורעלות. כשהתייאשתי מבני אדם מצאתי אותך בין החיות. הזאבים צירפו אותי ללהקתם".

 לפנים משורת הדין

 

"אמא הכינה לכול אחד מאתנו שני כריכים. אחד עם חביתה ואחד עם אבוקדו או גבינה. והכללים היו שמותר לאכול כריך ראשון לאחר שעה של נסיעה. וכריך שני לאחר שעתיים. אבי ואמי ישבו במושב הקדמי של האוטו. אחותי אחי ואני מאחור. עושים את הנסיעה החצי שנתית לבקר את הסבתא בצפון הארץ. שלוש וחצי שעות לפחות על הכבישים. ברגע שיצאנו את שערי המושב נעשינו נורא רעבים. הבטנו באימא. היא צחקה. ואכלנו מייד את כל הכריכים שהיו אמורים להספיק לכול הנסיעה.

 משיצאנו את תחומי היישוב בוטלו כללי ההתנהגות הנכונה. לחופשה היו חוקים משלה והראשון שבהם: עושים מה שרוצים. באוטו בדרך לכינרת ידעתי אלוהים הנמצא מעבר לחוקי הקיבוץ. מעבר לכול החוקים שקבעו אנשים בניסיון להביא אותך לעולמם. אלוהים שנמצא בחופש. בהיתר. ברשות להפר כללים קדושים. במה שרוצים".

 אל עליון

"שמחות ילדותי היו הנסיעות לבית של סבא וסבתא בפרברי בריסל. היה שם שפע גדול. מרתף עם ריחות לא מוכרים. אוכל שלא הכרתי בקיבוץ. וסבא, חייל אנגלי מתקופת המנדט שנשא עולה חדשה ועבר עמה לגור בבלגיה, מולדתה. לסבא הייתה דעה אחרת לגמרי על בני אדם, כלכלה וחברה, מזו שהכרתי בקיבוץ.

 סבי גילה לי דרכו נקודת מבט נוספת להבנת העולם.  רשות לשמור על רוח חופשייה. לא לשעבד עצמי לגמרי לשום מסגרת, תנועה או פרשנות שאין בלתה. יש לי חבר חרדי שאיתו אני לומד גמרא. אני חי בדירה עם זוג לסביות, ויש בינינו אהבה גדולה".

מי שהכירו לו בילדותו עוד עולם יודע לא לשים מעל לכול את חוקי החברה שבה גדל. יודע לתת לכללים שהוא פוגש בכול מקום תוקף מקומי, זמני, בהקשר מסוים. מכיר אלוהים שאינו כפוף לשום חוקים. שאפשר דרכו להשתחרר מאלילים מקומיים. 

שבת

"זיכרוני לא הייה מובן לי בתחילה. לא קרה בו מאומה. לא היה איש עמי. לא עשיתי שום מעשה. שכבתי במיטה. ביום שבת בבוקר. מכוסה בשמיכה ירוקה. קרן אור זהובה ריצדה על הקיר. והייתה בי שמחה עצומה. הכול נמצא באותה שעה.

התחלתי ללמוד בלט באותה שנה. המשכתי ללכת פעמיים בשבוע למורה פרטית לפסנתר. למדתי בכיתת המופת של בית הספר. לא הייתי תלמידה  כל כך טובה אבל אמא התעקשה שצריך לשאוף ליותר.  באותו בוקר של שבת הייתה לי רשות לא ללמוד. לא להתאמן ולא להשתפר. בשבת היה לי לרגע אלוהים אחר. שמרשה להתבונן על הקיר. לנמנם. להתעורר. להירדם שוב, עם צריך. אלוהים שאוהב אותי גם אם לא אתרום לעולמו דבר.

 

כשנולדה בתי הבכורה סיימתי בדיוק את ההתמחות במשרד עורכי דין מוביל שהציעו לי להישאר בו לתפקיד מעניין. הפתעתי את כול מי שהכיר אותי, וגם את עצמי, ונשארתי בבית חמש שנים. רציתי להיות עם ילדי. לתת להם ולי שבת שלא זכיתי לקבל הרבה בילדותי". 

 

יודעי שבתך יכולים להרשות לעצמם להשתחרר מאליל המצוינות והקריירה. יודעים להיפרד מן התלות בעוד דבר שחייבים לעשות עכשיו. מוכנים לעמוד בניסיון גילוי חשיבותם המוגבלת: עולמך ממשיך לסבוב על צירו, גם כשאני שוכב על הגב.

 

 

תפילות "כמו של".

קריאת היסודות החוזרים בשמחות הילדות  מאפשרת לזהות יסוד שהבורא החסיר אצלי. אפשר לקבלו. הוא נמצא וזמין בכל עת לעולם כולו, גם לאלו שלא קיבלו דבר כמותו. טוב לקנא בדעת אלוהים של זולתי. קנאתי אינה חומדת דבר של איש אחר, אלא נכס מנכסי היסוד של הבריאה, אשר גם כשהוא מתחלק לאלף, איננו נגרע, ויישאר ליודעים אותו כמו שהיה.

 זיכרונות שמחה מן הילדות הם מפתח לתפילה המבקשת אלוהים "כמו של" מישהו שקיבל.

מי שאביו לא הכירו יבקש אב החולק עמו דבר שקיבל מאביו. זו שאינה בטוחה באהבה תבקשתיקוןבאל שעבר באב המתפעל. האיש המפחד יבקש את האל עם המקל. מי שאינו יודע איך לנהוג בחברים, יבקש שכינה הנמצאת בחוט שבין שניים מחבר. האיש הגדול מדי יבקש אלוהים גדול שפוטר ילדים מאחריות שאינה שלהם. האיש הנוקשה, יבקש אל המבטל, לפעמים, את כול הכללים. היתום יבקש את האל האוסף את אלו שאביהם ואמם עזבום.  הרעב יבקש  אל שרוצה לתת כמה שרוצים.

 

מודעות פרסומת

4 תגובות

  1. דניאל said,

    23 בינואר 2012 בשעה 8:43 am

    תודה יאיר, אני קורא בכול שבוע, ומעריך את פועלך, בד"כ בשתיקה…
    האם יש טכניקה לעורר את זכרונות הילדות?
    אני גדלתי באופן נורמטיבי אבל כמעט ואין לי זכרונות ילדות, לפחות לא נגישים.
    אני מאוד רוצה לנסות את התרגיל הזה על עצמי.

    תודה
    דניאל

    • yaircaspi said,

      23 בינואר 2012 בשעה 2:11 pm

      תהליך ההיזכררות מקביל לתהליך העבודה בו הזיכרונות מקבלים משמעות
      ונתמכים בקבוצה או יחיד שיכולים להכיל אותם.
      הזיכרון לפעמים מצריך מסגרת של עבודה לאורך חודשים או שנים בקשר טיפולי תכנית כמו "פסיכולוגיה ביהדות".
      יאיר כספי

  2. אושרית said,

    23 בינואר 2012 בשעה 9:53 am

    מרגש ופותח לב

  3. מאשה said,

    23 בינואר 2012 בשעה 10:07 am

    נפלא. במיוחד אהבתי את המשפט "כשהתייאשתי מבני אדם מצאתי אותך בין החיות".
    בין החיות מצאתי תום ואהבה ללא תנאי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: