התגלות בשמחת ילדות חלק א'

 

מרגעי הדעת של תלמידי פסיכולוגיה ביהדות:

התגלות בשמחת ילדות (חלק א')

יאיר כספי

שלוש מתנות ממתינות לאדם בעבר. הראשונה היא אפשרות אשר רק לעתים נדירות מתקיימת ביקום: עולם שחיים יכולים להתפתח בו. השנייה היא הזמנה  ייחודית שקיבל  אדם ללמוד דבר על סוד היצירה. מתנה שלישית מחכה לאדם בעברו האישי: שם משמותיו של בוראו שנגלה לו בילדותו.

 זיכרון  שמח משנות חייו הראשונות של האדם מבטא בדרך כלל יסוד שהיה בבית, במשפחה, בשכונה, או בידי נציג כלשהו  של הבורא שמילא תפקיד, לפעמים יותר חשוב יותר ממה שידע, בעולמו של הילד הזה.  אנו זוכרים אירוע מיוחד המבטא כנראה מספר רב של חוויות דומות. זיכרונות אלו מתעדים את הדרך שבה הועברה תכונה חשובה או הוענקו כישורים לעתיד. לפעמים שמחת הילדות היא יום אחד שבו לא התקיים הקלקול  הרגיל שהיה בבית. זיכרון מן הסוג השני מכיל בתוכו רמז יקר לאפשרות שנתן בוראו בעולמו, ובו תיפטר מצוקת הבוגר.

 פענוח שמחה הילדות יגלה אלוהים שיש לך. יסוד מן הבריאה שחלקו עמך. צליל מן הקול האלוהי שלמדת לשמוע. סגולה שהועברה אליך והיא יסוד כוחך. שליחות שנתקבלה והיא המקום שממנו אתה פועל בהצלחה. הדבר שאותו אוהביך מבקשים בך.  

 התרבות שעשתה את האדם אדון בעולמו לימדה אותו שהכול מגיע לו. לכן, כשהוא נזכר בילדותו, עולים לו בעיקר המקומות שבהם לא טיפלו בו בהתאם למעמדו. בהמשך מסענו נלמד לזהות פציעות ישנות שלא נפתרו וממשיכות לנהל אותנו. כדי לרפאן צריך להכיר תחילה את המצב המתוקן: איך נראה החלק הזה באישיות כשהוא פועל כהלכה.

 מה ידעו לתת לך האנשים שגידלו אותך? מתי שימחו אותך? היכן זה קרה? מי שימח אותך? מה קיבלת במתנה? איזה רצון נענה? מה עשו נכון אתך? מאיזה אמונת שווא נפרדו כדי שיוכלו לתת לך? באיזה קושי או אתגר עמדו בעלי שמחתך?  התשובה לשאלות האלו תגלה את בעל ביתך נחבא בזיכרון שמחה קדומה. מי שימצא אותו מוזמן לסמנו בצבעים עזים, כדי שידע לזהותו בפעם הבאה שיבוא. כל איש היה אהוב באופן כלשהו. מכיר רגע אחד לפחות שבו חלקו עמו משהו ממתנות הבורא לעולמו. הרגעים האלו יקרים מפז. נחבא בהם פתרונה של חידה. 

 איסוף ניצוצות הדעת של תלמידינו גילה לנו מבחר יסודות חיבור בין אדם ואלוהיו, שאנשים קיבלו בילדותם, והיו לנכסי היסוד שלהם. האם תמצא ברשימה מתנות משלך? מה מן הרשימה חסר בעולמך?

 המשביע

האיש היודע את השפע, שפגשנו ב"איש ההולך בעולם עם כרם" אינו זקוק לאגירה בלתי פוסקת של אמצעי קיום כדי להרגיש בטחון. הוא יכול לעמוד בניסיון אימת המחסור בלא שהיא תנהל אותו. מכיר דבר שלא נגמר. רצון למלא מחסור. מקום בו אפשר לקבל את כול הצרכים. שמחתו מעוררת בו רצון לחקות את בעל חסדו. לזהות ולמלא מחסורים אנושיים.

האנשים שזכו להכיר את השפע מתחלקים בו בקלות. מפתיעים אותנו בנדיבות. דבר אינו נלקח מהם כשהם נותנים. נותנים דבר שהם כל העת מקבלים. יודעים מעיין שמימיו אינם נגמרים.

ההרגשה שהיש לעולם לא יגמר, אפשר שתתקיים בבית שחיים בו בצמצום. ויש בית עשיר שילדים יוצאים ממנו עם תחושת רעב גדול. השפע תלוי חלקית בלבד בקיומם של אמצעים. השפע צריך אלוהים.

 הווה

"אבי הולך לפנים ואמי מאחור. ואני בתווך, ביניהם, שוכב על המיטה שהם נושאים מן הפעוטון של בני הארבע לפעוטון של בני החמש. כך היה נהוג בקיבוצנו להעביר את הילדים ללינה המשותפת בקבוצת הגיל הבאה שלהם.

 היה להורי באותו היום זמן בלתי מוגבל בשבילי. הקשיבו לבקשתי להיות אתי במעבר. נשאו אותי כאילו אני אדונם. לא דרשו מן הפעוט להיות עצמאי. ידעו שנוכחותם הכרחית כדי שיפנים נוכחות גדולה מהם.

 כשהתגייסתי לצבא הגעתי לבסיס הטירונים וראיתי חיילים שנראו כאילו עולמם נחטף מהם. אני באתי רגוע, עם המיטה מבית הילדים. אבי ואמי ואתה ניצבו על ידי בשנתי. החלפתי הרבה בסיסים בצבא. לפעמים זרקו אותנו בהתראה קצרה למאהל בשדה. תמיד מצאתי לעצמי כר, או קיטבג צבאי להניח עליו את ראשי. בכול חור היית אתי".

 שומע תפילה

 "לא הלכתי לגן. לא רציתי. אמי הרשתה לי להישאר בבית עוד שנה. היינו עושות ביחד קניות. מבשלות. מנקות. לאמא הייתה רשות באותה שנה להקשיב לצורך פרטי ולא מקובל שלי.  בשכונתנו כולם הלכו לגן חובה.

 באותה שנה למדתי שלבקשתי יש בעיניך חשיבות רבה. שהעולם יכול לפעמים להתנהל לפי צרכי הילדים, או האמהות, שעוד לא מוכנות להיפרד מהם.

 בשנה ההיא קיבלתי רשות שהולכת עמי להקשיב לרצון גם אם אינו מקובל או מובן לסביבה. גיליתי אותך, שומע תפילה.  בשנה שעברה נסעתי לחודש לסין עם קבוצה. לאחר שבוע הרגשתי בודדה. התקשרתי ליוסי אישי, הוא עזב הכול ובא".

 מי שפגש בילדותו שליחים ששמעו לתפילתו מעז לרצות. יודע לשאול. מאמין שיש סיכוי לבקשה גם אם היא לא מקובלת או לא אפשרית, לכאורה.

 

אוהב

"לא זכרתי שום שמחה בילדותי. שנים רבות התעקשתי שהכול היה נורא. כששמחתי הופיעה,  הבנתי: לא זכרתיה כי היא הייתה אסורה.

 גדלתי בצפון איטליה. בקיץ הורי היו שולחים אותי לקייטנה בתנאי פנימייה בשוויץ. פעמיים או שלוש במהלך אותו החודש אבי היה בא לבקר. אכלנו במסעדה. טיילנו ביער. צחקנו בלי הפסקה. אבא התפעל ממני בלי הפסקה. הרגשתי שאין לו שמחה יותר גדולה מאשר להיות אתי.

 רגעים כאלו היו לנו רק מחוץ לבית. בבית הייתה אמא שאסור היה לי, אפילו לרגע, להיות חשובה ממנה.  בשוויץ אבי עבד אותך. הכיר לי אל שנמצא מעל אמי.

 אהבתך שבאה אלי באמצעות אבי נשארה עמי. גילתה  בי דבר המושך את הלב. נחמד להיות אתי. הכירה לי אוהב שאין לו צורך באף אחד אחר, כשהוא עמי. נתנה לי רשות לבקש אהבה מיוחדת לי. ידעתי בעקבותיה להאמין לבחור שאהב אותי. לא ניקרו בי הספקות שהיו לכמה מחברותי: האם הוא יישאר. האם הוא יסתפק רק בי. כשילדי התחרו על אהבתי ידעתי לאהוב כל אחד מהם, כאילו היה יחידי.

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. מאשה said,

    9 בינואר 2012 בשעה 5:17 pm

    נפלא 🙂
    תודה רבה.

  2. גילה said,

    11 בינואר 2012 בשעה 7:24 pm

    פותח מנהרות אטומות, מחדיר בהן נחלים זכים של אור.
    מנחם, חומל, מרכך… תודה!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: