רגעי הדעת: האיש הדגול

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

האיש הדגול

 יאיר כספי

בניגוד לנאמר בכתבים דתיים הבאים לגונן על אלוהים מפני הכעס האנושי, ילדים נתקלים לפעמים בגיל צעיר בניסיונות שאין להם סיכוי לעמוד בהם.

הילד שלא שמחו לקראתו כשבא לעולם, ולא ראו אותו כשחזר מבית הספר,  וגם העירו לו שהוא רוצה יותר מדי, נשא עמו תחושה שלא יכל לעמוד בידיעתה: אין ערך לקיומו, ואינו רצוי בעולמו.

 משלא נתממשה כמיהתו להיות יקר מאד למישהו, נולד בו דחף בלתי נשלט, להיות מפורסם וחשוב. הוא המציא לעצמו דמות של אל אוהב, שעומד לבוא, ולהטיל עליו תפקיד משמעותי, ולגלות לכול את ערכו הגדול. הוא חשב שכאב חוסר הערך יגווע, כשחשיבותו תיוודע.

 הילד שלא פשע באופן מיוחד (לא יותר מחטאים רגילים של בני גילו), לא הצליח למצוא סיבה לשורה של משברים משפחתיים שנחתו עליו בילדותו והותירו אותו עני, רחוק מילדים בני גילו, וללא מדריך לחייו.

 חוסר יכולתו להכניס סדר בדברים איים על האמונה והתקווה הטבעית שיש לאנשים לגבי קיומה של תכנית בעולם שאפשר להבין ולפעול לפיה. כדי שיוכל להמשיך להאמין בדבר מה, הוא הניח שדחייתו ללא סיבה, היא חלק מתכנית לעשותו בהמשך חשוב מאד.

 כשהתקשה לשאת את ההתעלמות ממנו, הסביר לעצמו  כי חייו הם טעות זמנית, שתתוקן מאוחר יותר. בשל מימדי סבלו הוא הניח שגם הפיצויים יהיו גדולים.

 מה שקורה עכשיו, אמר הילד בלבו, היא טירונות קשה שתפקידה להכין אותי לתפקיד מיוחד. יש אנשים שמקבלים מייד משפחה ואהבה ושפע וחברים. ויש כאלו שהולכים לתת להם הרבה בעתיד,  ולכן בהווה חייבים להחסיר מהם כמה דברים.

 הייתה זו דרכו של הילד לשמור נוכחות מה לבוראו בתמונת ילדותו. אם לא עכשיו, כשאינו נחשב, לפחות במחשבות על העתיד, שבהם יחזור אלוהיו ויאמר: טעינו, ואנחנו מתקנים בגדול.

 משחלפו שנים ולא הופיע שליח של אלוהים, החל הילד לחשוב שלבורא יש  קשיים גדולים לתקן לבדו את עולמו. הילד הנטוש קרא, מגיל עשר ועד גיל שלוש עשרה, מתוך דחף שאינו בר כיבוש, את כל הספרים הגדולים והחשובים של הספרות העולמית. הוא היה חייב להבין הכול, כי חשש שאלוהים נכשל, ומוטל עליו, הילד, להציל  את העולם לבדו.

 למרות הכנות רבות שעשה לקראת  תפקידו החשוב, המשיך הילד לקבל רמזים על ערכו השולי. כדי להתגבר על אימת המיותר הוא התחיל להגדיל לעצמו את האשראי שבוראו שומר לו לעתיד לבוא.

 הוא בנה בליבו אהבה, שכמותה עוד לא נודעה למין האנושי, ושמורה לו במקום כלשהו. הוא העניק לעצמו דרגה מיוחדת, שלא ניתנה עדיין לאיש מלבדו. הוא הרהר באפשרות שהוא עומד להיות מגדולי ההיסטוריה האנושית. כשכול אלו לא הספיקו לרפא את כאבו, הוא הרהר באפשרות שהוא המשיח לעתיד לבוא.

 לגדולתו, שלא זכתה בינתיים להכרה, היה מחיר שהחמיר עם התבגרותו. חייו התנהלו ללא הווה, בהמתנה להתגלותו. הוא חי בעתיד, ללא יכולת להיות עכשיו ופה. אירועי היום איבדו את ערכם. מתנות קטנות לא שימחו אותו אם לא היו בהן רמזים לגדולה שתבוא.

 הוא נע בקיצוניות בין שתי תחושות הפוכות: כשמשהו רמז לו על הצלחה העומדת לבוא הוא הרגיש נעלה על סביבתו. כשהופיע קושי בדרכו הרגיש נכשל וחסר חשיבות.

 הוא חדל, בעיני עצמו, להיות אדם רגיל, שווה לאנשים סביבו. הוא הרגיש פחות מהם בהווה, או נעלה, במחשבה על הצלחתו העומדת לבוא. ואף פעם לא כמותם והם לא נראו לו כמותו. משאבדה לו הרשות להיות סתם אדם, נפגמה יכולתו להתחבר עם זולתו.

 כדי להתגבר על מצוקת בדידותו עשה את הדבר שלמד לעשות בילדותו: העלה את עצמו בדרגה נוספת. נהיה כל כך גדול בעיני עצמו, עד שלא נותר כלל בעולמו מקום לבוראו. ניתק עצמו מחבריו, החליף את אלוהיו, ולא נותר לו מי שיוכל לפנות אליו.

 היו לו כמה הצלחות אבל מעולם לא הגיע האיש למדרגה שהבטיח לעצמו. ייאוש סמוי, שכנראה היה שם מלכתחילה, החל עולה בו. כישלונות בדרכו קיבלו מעמד של רמזים לבשורה נוראה על גדולה שלעולם לא תבוא. האיש היה שוקע במרה שחורה, ומטפל בעצמו בעזרת הבטחה לגדולה אחרת שתבוא.

 הוא ניסה לקבל עזרה, אבל התקשה לקבל את אהבת חברי הקבוצה שאליה הצטרף לזמן מה. המחשבה שהוא כמותם והם כמותו הייתה נוראית מדי בשבילו. המחשבה שהוא אדם רגיל זעזעה אותו עד עמקי נשמתו. רגיל היה בשבילו חסר ערך ומשמעות.

 לסיכום המחלה נוכל לומר שיש לנו מקרה של התמכרות לגדולה היושבת על רקע של חווית חוסר ערך קדום. האיש הדגול חי בהמתנה לכבוד וחשיבות מופלאים, שנדמים לו כמחכים מעבר לפינה. רק גדולה תהפוך בעיניו את עולמו של בוראו להגיוני, ניתן לשליטה, להבנה, להצדקה. בלעדיה מאיים עליו כאוס נורא. כשעולה בו ייאושו הוא מזריק לעצמו הצלחה שעומדת לבוא. מחר. בשבוע הבא. כשיגלו אותו. כשידעו שהוא פה. אנא, הוא מתפלל בלא יודעין לאל שאינו מכיר, שלח לי סימן שאתה צריך אותי פה.

מודעות פרסומת

8 תגובות

  1. Oshrit Elbaz said,

    1 ביולי 2011 בשעה 9:34 am

    כל כך נכון, אבל בר שינוי עם הכלים והמורים הנכונים, הכול אפשרי!

  2. חגי ק said,

    1 ביולי 2011 בשעה 10:03 am

    מדוייק. מוחין דקטנות ומוחין דגדולה.זה מנעד שבתוכו אנחנו נעים ונדים תמיד. מאחל לילד שימצא את האהבה שלבו מבקש.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) said,

    1 ביולי 2011 בשעה 10:12 am

    מעולה

  4. מאשה said,

    1 ביולי 2011 בשעה 11:04 am

    כואב ומוכר 🙂

  5. 1 ביולי 2011 בשעה 11:17 am

    כל כך יפה

  6. 2 ביולי 2011 בשעה 9:50 am

    ואולי נתבונן במקרה כזה כפי שאלפרד אדלר מתבונן?

    כל התאוריה שלו מבוססת על צמיחה מתוך חולשות יחסיות.

    • רות said,

      4 ביולי 2011 בשעה 7:30 am

      יפה מאד ועצוב מאד. אך האם לפעמים מתוך חולשה גדולה אנשים עושים דברים גדולים באמת? האם אין זה נכון שמנהיגים רבים ששינו פני ההיסטוריה היו ילדים שחיפשו אהבה ומשמעות באופן נואש?

      • 5 ביולי 2011 בשעה 7:07 pm

        כשמדובר במנהיגים, כדאי להתייחס למעשיהם , ובמי שהם כבוגרים, ופחות לחטט בילדותם.

        בעצם , הדברים נכונים לגבי כל אדם, כי אנשים בוחרים לעצמם מסלולים יפים מאד לתרום לחברה. אצלנו בארץ יש אינספור דוגמאות יפות לכך. נכבד אותם על העשיה היומיומית היפה שלהם, מבלי לפתוח פצעים ישנים.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: