הגרביים לא מתאימות

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

הגרביים לא מתאימות

יאיר כספי

ישבנו כל המשפחה באוטו, רעייתי, ויילדי רן בן השמונה וגלית בת הארבע. סוף סוף כולנו באוטו מוכנים לנסוע לצפון. חשבתי שלא נגיע לרגע הזה. לקח כמעט שלוש שעות לארוז את המזוודות לחופשה השנתית. בגדים. משחקים. ציוד לים. הכול בפנים. הבית נעול, התריסים מוגפים. הפעלתי את המנוע. המיזוג התחיל לפעול. אם נצא עכשיו אולי עוד נספיק לעבור את ואדי ערה לפני הפקקים.

אז נשמע קולה של גלית מאחור: "הגרביים לא מתאימות!".

"מה?"

"הגרביים לא מתאימות!".

רציתי להתפוצץ. רציתי לצעוק: ילדה מפונקת ואנוכית שכמותך! שלוש שעות היה לך לבחור גרביים לפי טעמך. עכשיו, כשכולם מוכנים את חייבת לדרוש תשומת הלב לעצמך. בגלל הגרביים המטופשות שלך נעמוד שעה בוואדי ערה, בגלל שאת חושבת רק על עצמך. הסיבה היחידה שאני מוכן לעצור בשבילה מעכשיו ועד ראש פינה, היא פיפי שאי אפשר לדחות. וגם זה רק בנסיבות מיוחדות, כלומר לאחר התאפקות של חצי שעה לפחות. "גרביים לא מתאימות!" לאיפה את חושבת שאנחנו נוסעים? לבכורה שלך בהיכל התרבות?

במקום זאת עשינו שיחה קצרה, אני ואתה. הרגל שעשיתי לי לאחרונה. להקדים להתפרצות שלי ברור קצר אתך. מה המשמעות של גרביים לא מתאימות בעולמך? האם יש להן, ובאיזה מקרה, קדימות לפני צרכי המשפחה?

כיביתי את המנוע. סובבתי ראשי לאחור, ושאלתי "מה הבעיה עם הגרביים?"

"השמלה כתומה אדמדמה", אמרה גלית, "הנעליים כחולות. גרביים ירוקות בהירות ואינן מתאימות".

סובבתי ראשי אל גלית, רעייתי, היושבת לצידי, ואמרתי: "אני חושב שיש לנו פה בעיה אמיתית. לא נוכל לנסוע שלוש שעות עם גרביים לא מתאימות". חגית צחקה, ועלתה עם גלית הביתה לכמה דקות. כשהן חזרו, היו לגלית גרביים חומות, עם דוגמא של דובי קטן כחול רקום עליהן.

בשעות הנהיגה צפונה חשבתי שאפשר שהדרישה לגרביים מתאימות הוא שעור מיוחד שנשלח בשבילי. התפעלתי מהרשות שיש לגלית לבקש את מה שהיא צריכה, אפילו אם הוא נראה שולי, לא הגיוני, לא מתאים לאנשים סביבה. רשות שלא הכרתי בעולמי. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות שקוע, אפילו לזמן מה, רק בצרכים שלי. לפני צרכי עמדו תמיד אימא ומחלתה. אבא והעבודה.הבעיות של אחותי. חיילי המחלקה. מטופל שנמצא במצוקה.

ידעתי כבר, באותו בוקר, שאתה מציע לנו בכל עת תיקונים לגדולים שבשברינו. ידעתי כי כדי לקבלם צריך לזהות את רגעי החסד דרכם הם מגיעים, להכיר בחסר שהם באים למלא, ולדעת ממי נשלחו, ומה ביקש לגלות לנו על מקומנו אצלו, דרך חסדו. ידעתי כי בזיהוי שליחי החסד, מתנות קטנות הופכות להיות אוצר שגודלו לא ישוער.

דימיתי כי מתי שהוא מוקדם בבוקר, כשהמזוודות עוד היו ריקות, הייתה לך ולגלית שיחה מקדימה:

גלית יקרה, אמרת לה, יש לי היום בשבילך שליחות חשובה. דבר שהחסרתי בבריאתי ולך יש אפשרות להשלים בעולמי.

את צריכה להתחלק עם אבא במתנה שקיבלת ממני, ואין לו כמותה, ועוד לא מצאתי שליח שדרכו יוכל לקבלה. את יודעת שמותר לך לבוא אלי עם כל הבקשות, גם כאלו שאינן מתחשבות בסדר הציבורי, באפשרי ובבלתי אפשרי. את יודעת כי לא תמיד ייענו משאלותיך, אבל ידעת שחביבות עלי מאד בקשותיך. את מכירה צד שלי שאבא עוד לא ידע: אל שומע תפילה.

היום גלית, תלמדי אותנו על אלוהים שאינו דורש מאנשים להתבגר לפני זמנם. שאינו צריך בעולמו אנשים שעושים הכול בעצמם. אלוהים שיש לו זמן. המון זמן. שום פקק בדרך לא יותר חשוב מן המסע. והוא מוצא חשיבות רבה בגרביים יפות שמתאימות לבגדים האחרים. אלוהים שנמצא בפרטי הרקמה של דובי כחול קטן על גרב חומה.

 

 

 

מודעות פרסומת

5 תגובות

  1. דני said,

    16 במאי 2011 בשעה 9:20 am

    כתבה זו עוררה אצלי תשומת לב לחסרון שלי בקבלת הבקשות של ילדי כפי שהן. יש בי נטייה לזלזל בבקשותיהם שנראות לי ילדותיות ואז מתעורר ויכוח שמדרדר את כל האוירה. הבנתי שהבקשות ה"קטנות" של ילדי "גדולות" עבורם. ובנוסף, עלי ללמוד מהם את היכולת לבקש. אני מרגיש, שקשה לי לבקש: הרבה רצונות נראים לא-ראויים, גאוותניים.

  2. רות בן-עמי said,

    16 במאי 2011 בשעה 9:39 am

    אני נמצאת במקום של טרום לימודי הקורס כך שאני לא בטוחה עד כמה אני כשרה להגיב. מכל מקום אחרי שקראתי קטע אחד, ועוד אחד, והבוקר על שיעור הגרביים והילדה הקטנה – "זה חזק ממני" כפי שאומרים כשמחפשים תירוץ לעשות משהו שמאד רוצים ואני מוסיפה כאן כמה מילים משלי.
    הקטע שקראתי הבוקר הרחיב את ליבי וגרם לי הנאה גדולה. הזדהיתי לחלוטין עם החוויה של רגש ראשוני שמתחלף ביכולת הישום של לימוד מודע ושמקנח בתובנות על כיצד פועל עולמנו והדרך האישית שלי בתוכו.
    בעצם מה שרציתי זה ראשית להגיד תודה לכותב זה כמו לקודמיו ושנית להתפלל לרגע שבו אהיה גם אני בין תלמידי הקורס ואוכל ללמוד, להכיר ולהתפתח. תודה.

  3. טרנסנדנטלית said,

    16 במאי 2011 בשעה 4:07 pm

    אהבתי את המסר העובר בקטע זה, אבל למען הדיוק, נכנסתי לקרוא דווקא משום שצרם לי הבטוי " גרביים מתאימות" .

    חשבתי שמדובר בהלצה. כי גרביים , עד כמה שאני יודעת, מתאימים, או לא מתאימים.

    ועוד משהו, השימוש בשם גלית חוזר על על האשה, גם על הבת, וזה קצת מבלבל….
    בהמשך הבנתי שהאשה , כנראה שמה חגית.

    וסליחה על החפירה. כי הקטע הזה באמת נחמד.

  4. luisa1234 said,

    17 במאי 2011 בשעה 12:44 pm

    זה מאד מתחבר לי לפעמים שאלוהים לימד אותנו כהורים להיענות לצרכי הילדים לפיי חכמתו, ולא לפי איזה רפלקס אנושי הגיוני.

    אני בפירוש יכולה להעיד שהוא אבא מלא אהבה.
    לו.

  5. אבנר שיפטן said,

    19 ביוני 2011 בשעה 12:09 pm

    את הסיפור קראתי לפני כחודש, הסיפור "תפש" אותי חזק, מיד נזכרתי באגדה מהתלמוד, על שני אנשים שהערבו מי יצליח להרגיז את הלל הנשיא (תלמוד בבלי, שבת, ל'-ל"א). בסיפור ההוא הלל הוא דמות ציבורית, המפגין איפוק למרות הזמן שבו הוא נשאל (הכנות לקראת שבת), למרות השאלות המרגיזות, ולמרות שהפניה אליו היא כאל אחד האדם ולא כאל נשיא.
    בסיפור של יאיר הכל קורה במרחב הפרטי, האישי, האמיתי שלנו. לא במרחב הציבורי בו אנו יכולים "לשחק" ולהיות משהו אחר.
    כאשר אני בוחן את עצמי, היכן יש לי יותר איפוק, היכן אני מצליח יותר "לא להתרגז", ברור לי כי כאשר אני במרחב הציבורי, שם אני מצליח יותר.
    יאיר בסיפורו הציג לי את המקום האמיתי, עם בני המשפחה הצמודים לי, עם הלחץ היום יומי להגיע כבר (לבי"ס, לחוג, לכנרת), ושאל אותי: איך אתה שם (ז"א כאן) ב"המקום" שלי ?
    גדול האדם המצליח לשלוט בעצמו במרחב הפרטי, מהאדם המצליח לעשות זאת במרחב הציבורי.
    המון תודה על הסיפור.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: