המבקר שלי

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות"

המבקר שלי

יאיר כספי

 המבקר שלי גר אצלי. מתבונן במעשי, מצביע על טעותי. ולפעמים נותן לי סטירה קטנה כדי להעיר אותי. הוא מדבר אתי בלי התחכמויות: כל האמת. ישר בפרצוף. בלי הנחות. טון דיבורו חותך וברור. לעולם אין לו ספקות.

הכרתי אותו בבית הורי. הוא היה שם האל המשפחתי. נציג הדין הקשה של אדוני.

כשעזבתי את אבי ואמי לקחתי אותו עמי, כמפקח על עולמי.

בכל בוקר אני משפיל את עיני לפניו וקורא לעצמי: "טיפש", "לא יוצלח" "כישלון חברתי", כסימן לקבלת דינו של אדוני. אחר כך אדאג למנות לפניו את סבלי: "לא ישנתי כל כך טוב", "כואב הגב", בתקווה שיסתפק באלו להיום כעונשי.

את יומי אני מעביר בתקווה שלא יחמיר עמי. מציץ מדי פעם למקום שבו הוא יושב כדי לראות האם הבחין בטעות האחרונה שלי.

כדי לשרוד עם אדוני המחמיר, בניתי לי חיים שלמים שמטרתם לא להרגיז אותו. אני לובש בגדים חסרי צבעים שיסוו את נוכחותי בין אנשים, ולא ימשכו תשומת לב לפגמים בהתנהגותי.

אני שותק בנסיבות חברתיות, כדי למנוע מעצמי את הערותיו של מבקרי על חוסר הבסיס ההגיוני של הדברים שאמרתי עכשיו.

כשעולים בי רעיונות, אני מדכא אותם באיבם, כדי שאי אפשר יהיה לבקר אותם.

עשרים שנה אני עובד באותו תפקיד בעירייה. לא עולה על דעתי לשנות מקום עבודה. כי, כמו שהמבקר שלי אומר, במקרה שלי, דברים תמיד יכולים להיות גרועים יותר.

בבית יש לי משבר עם אשתי, שנמשך כבר כמה שנים, מאז שגיליתי שיש לה גבר אחר. קיבלתי בנושא הזה המון עצות, אבל אין שום סיכוי שאקבל החלטה אחרת או כזאת. כי כל החלטה שלי נותנת למבקר שפע חומרים ומצע נרחב לניתוח ארוך, קפדני ומדוקדק, על העיוורון שלי, הפחדנות וחוסר האחריות.

"אתה מספיק מטומטם", הוא אומר, "שבטוח תיקח החלטה לא נכונה ואז תסבול ממנה כל החיים".

 הסתגלות ממושכת לביקורת פנימית מחמירה, לימדה אותי שהמצווה הכי חשובה בחיים היא "לא לעשות". לצמצם את עצמי לגודל שלא מעורר התנגדות.

וגם לא לקבל, סתם כך, מתנות, גילויי חיבה או מחמאות. כי המבקר שלי לא חושב שמגיע לי שכר על פעילותי העלובה ותפקודי המוגבל.

היו לי פעם חלומות גדולים, שאותם איני זוכר. כי המבקר שלי אמר שלא כדאי לשאוף לדברים הרחוקים כל כך מן היכולת המוגבלת שלי. וסופם שיגרמו לך רק אכזבות.

אם מישהו מבחוץ שלא מכיר את הכללים שביני לבין מבקרי, מתעקש פתאום לאהוב אותי, מציע לי חברות, לוקח אותי לאכול דגים ולשתות יין במסעדה נחמדה על שפת הים – מצווה עלי לרסן את שמחתי. לאכול מעט. לשתות מעט. לא לזכור אחר כך את אותו רגע מיוחד.

אם נכשלת בשמירה. היין היה נפלא. הגיעו בחורות. נדמה לך שאהבו אותך. רצו בקרבתך. צפה בבית לסל חדש של החמרות. "החבר", יאמר המבקר, "הזמין אותך כי לא מצא אף אחד אחר. הבחורות קיבלו תשלום. כלומר, זונות. והיין והדגים, אולי אחראים להחמרה בדלקת הפרקים".  בקיצור, שלא תעז שנית לבלות.

כדי לכפר על שעה של שמחה גנובה, צריך הפרט להכיר בהשפעת חטאו על הידרדרות המין האנושי כולו. להרגיש אחראי להרס התרבות. זיהום הסביבה. הגדלת החור באוזון. מות חיות הבר באפריקה. וההידרדרות המוסרית שבגללה המדינה הזאת לא תתקיים עוד הרבה שנים.

קבלת האשמה תכונן מחדש את אמנת הנאמנות למבקר שניסיתי, לרגע, לפטר.

וצריך החוטא לבחור לעצמו עונש נאות: שנה בלי שינה. כאב חודר בצוואר. דיכאון שאיננו מגיב לתרופות. אבדן תאבון ובחילות. אולטרה סאונד, סי טי, ורנטגן ללא תוצאות. בדידות. עבודות שרות לתועלת הציבור.

אם לא יוכל לשאת יותר את ייסוריו. אם ימאס בחייו. אפשר שיזכה מן המבקר לרגע של התחשבות: "מסכן. סובל יותר מכולם. קח לעצמך קצת אלכוהול או תרופות". כי אצלנו בבית רחמים עצמיים הם צורת האהבה היחידה שמקבלת רשות.

במקום סמוי אצלי אני שומר את עיקר כללי המבקר:

לא תנסה, כי אין לך אפשרות.

לא תשנה, כי יהיה גרוע יותר.

לא תחליט, כי בוודאי תטעה.

לא תבלוט, כי רק תביא עליך בושות.

לא תאבק, כי אין לך כוח לזאת.

לא תבקש, כי לא רוצים לתת לך.

לא תהנה, כי לא מגיע לך.

לא תחמוד, כי שום אישה לא תרצה אותך.

לא תחלום, כי לא תזכה בחייך להתגשמות.

לא תצעק, כי אין למי לצעוק.

ניסיתי בעבר לבקש מן המבקר שלי רשות לפרידה זמנית, לניסיון. אבל היו לו תמיד טענות שלא ידעתי לתת להן תשובות:

"אדם לא יכול לשפר את עצמו אין לו מי שיגיד לו מה לא בסדר איתו".

הוא נהג להביא הוכחות מן התורה, שהקפדה היא סימן לאיכפתיות: "כי את אשר יאהב – יוכיח".

הוא לימד אותי להזדעזע מאנשים שפיטרו את המבקר הפנימי שלהם ועברו לצד השני, לעבודת האל הלא שיפוטי, זה שמקבל אותך כמו שאתה. "כמו חיות", אומר המבקר, "המציאו להם אלוהים שפוטר אותם מכל המגבלות של ההתפתחות האנושית. עושים מה שהם רוצים, וסופם, שיאבד מהם לגמרי צלם האדם. וזה יהיה סופה של התרבות".

וחוץ מזאת, הוא נוהג להזכיר, במקרה שלך מדובר בסכנה בריאותית. כי הדיכאון שלך, כמו שהפסיכיאטר אומר, הוא חוסר איזון ביוכימי מולד, שאפשר לתחזק עם תרופות, בתנאי שנמצאים בפיקוח מתמיד.

כשגיליתי סימנים של כוונה לנסות חיים אחרים, המבקר אמר שהוא מודאג מאד ממצבי. כי ברור שלא אוכל להתנהל בלא הנחיות. "בלא מי שידע לתקן את טעותך, חייך יאבדו כיוון ותכלית. נע ונד תהיה בעולם, בלא עוגן, בלא משמעות".

כדי שאוכל לשוב היום ולהיפרד מן המבקר שלי, שאותו עזבתי כבר לפני שנים, ואליו אני שב בלא משים כשעולים בחיי קשיים (וקול פנימי אומר לי שבוודאי עשיתי משהו איום), אני צריך להזכיר לעצמי שאת הפרידה הזו נגזר עלי לעשות אלף פעמים. ולשוב בכל פעם על כמה צעדים נחוצים:

לזכור שרצית בי. שהתעקשת על בואי לעולם. ששמרת לי אצלך מקום. שהיית מוכן לקבל אותי בחזרה בכל פעם שעזבתי אותך. שרק אתה לבדק ידעת את מגבלות האדם. לא הפליאה אותך טעותי ולא נשבר בינינו האמון היסודי, הברית שכרתת עמך אברהם אבי.

לזכור שהמבקר הזה הוא שקרן ארור. מתחזה גמור. צד הדין הקשה לבדו, ללא חסד ורחמים. נבל ברשות התורה. אוחז באמת לבדה, והיא הופכת בידו לחרב חדה.

לדעת, שהאיש הבוחר להתנהל מול חצי אלוהים, נעשה כמותו, חצי אדם. נטול יכולת לקוות, לייחל, להתפלל, להכיר בחסד, לקבל. וזה נורא מאד.

לוותר על הפינוק שהמבקר נותן למאמיניו, רשות לצמצם את עצמם ולהתגייס לאתגר שאתה מזמן לי היום.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. shlomit said,

    12 במאי 2012 בשעה 7:42 am

    כתיבה אמיצה חדה ומחזקת. תודה על ששיתפת ונתת לי הזדמנות לבחון את השופט הפנימי שלי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: