חברי המועדון

מרגעי הדעת של תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות":

חברי המועדון

יאיר כספי

שנים רבות אני ער לקיומם. מדי פעם אני נתקל בהם בנסיבות בלתי צפויות.

נדמה לי שיש להם משהו שמעולם לא קיבלתי. שמחה פשוטה שקשיי החיים לא מצליחים לקלקל.

לא ידעתי מה מזין את היכולת הזאת. האם יש להם רשת סמויה של תמיכה הדדית שממנה הם שואבים את כוחם?

ואיך מתקבלים לאגודה הזו? לא מצאתי אצל אלו שחשבתי לחבריה סימן היכר חיצוני. אין מדים משותפים. אין מקום קדוש. אין תעודת חבר. אין חובות מוגדרים. רק רגעים שבהם חבר רואה חבר אחר, ונותן לו דבר שהוא צריך, והנותן אינו מצפה לדבר.

האם רק אנשים מיוחדים מוזמנים להצטרף? האם צריך להכיר מישהו מבפנים? האם ישנה סיסמה שבה מזדהים? ואולי לא הזמינו אותי להצטרף כי ראו עלי שלעולם לא אוכל להיות נדיב כמותם?

לפני כמה שנים קיבלתי ספר שהציע לציין בכל יום רגעים קטנים של חסד, כתרגיל בחשיבה חיובית. התחלתי לרשום בסוף היום את כל מי שנתן לי דבר בחינם. וגם רגעים של יופי סתם, שלא הגיעו דרך בני אדם.

המשימה החדשה לא הלכה בקלות.

היה לי קשה לפעמים לפרוש מן הכעס על דברים שלא נעשו כיאות. לוותר, אפילו זמנית, על העיסוק בתכנית לאלץ את מי שחייב לי, לתת.

גיליתי עד כמה אני תלוי במחוות קטנות וחששתי כי ציון המתנות שאני מקבל, יחייב אותי להתחיל להחזיר.

לא רציתי להפוך להיות ילד מנומס מדי, שאמו הכריחה אותו להודות. ולא רציתי להידמות לסוג של דתיים החייבים לברך בלי הפסקה, מפחד אל התובע התחנפות.

התעורר בי חשש שאת ההודיה הזו המציאו האנשים הקטנים, שרוצים שאסתפק כמותם בפרורים, במקום ההצלחה, הפרסום והאהבה שמגיע לי לקבל.

ואז התחלתי לראות אותם. מכונאי במוסך, אשר לפני שהסתכל על הצירייה שהתעקמה בתאונה, הביט בי ושאל איך אני מרגיש.  עמית מן המשרד הסמוך שזוכר להביא לי קפה, כשהוא מזמין לעצמו, גם כשאיני מבקש. קונה שעמד לידי בתור, ואמר שאם נכעס על האיש שנדחף לפנינו, נסבול יותר. אישה ששלחה לי במייל שיר שמבטא בדיוק את מה שלא הצלחתי להגיד אתמול. וכמובן, החול והים, שאינם נגמרים לעולם, ורומזים על דבר גדול בהרבה ממני ומכל הסובבים. וילד ששואל אותי איך היה בעבודה היום. וגם המבורגר נפלא, שעושה טבח במסעדה קטנה, כדי לשמח בו אנשים שאוהבים לאכול.

התחיל להשתנות לי סדר החשיבות של הדברים. הרגע המשמעותי של היום אולי לא היה כשהזמינו אותי לשאת דברים, אלא שיחת הטלפון שקיבלתי מאיש שאיני מכיר, שחזר אלי כדי לציין, שהשארתי בטעות הודעה שאולי חשוב למישהו לקבל, במשיבון הלא נכון.

התחלתי לפענח יסודות של מחנה משותף: מדובר באנשים שיודעים להתרגש ממתנות קטנות שאתה נותן להם, ומתחלקים, מדי פעם, במה שקיבלו עם מישהו שאינם חייבים לו, ואולי אף אינו יודע לבקש את החסר בעולמו.

גיליתי, להפתעתי, שמוכנים לקבל אותי למועדון הזה, אם אקבל על עצמי מספר הבנות שהחברים נוטים להסכים עליהם.

האנשים שעצרו לרגע, כדי לראות אותי, לא מיהרו לשום מקום. כמותם כך גם הים הגדול.  הם ידעו דבר על מקום שבו הזמן כאילו עומד ואינו מסתיים.

האנשים שנותנים לך דברים כך סתם, לא מתנהגים כאילו שהם עושים דבר מיוחד, אולי מפני שאינם חושבים שהם מיוחדים או חשובים.

האנשים שהתחלקו בדבר שקיבלו לא חשבו שהוא לגמרי שלהם, אלא פיקדון ראו בו, שניתן לשימושם מאת הבעלים של כל הדברים.

ואפשר ששמעו איזה קול שאמר להם: התוכלו נא לומר שאיש שביקש להצטרף למועדון, כי ראיתי אותו היום.

מודעות פרסומת

3 תגובות

  1. קפרד said,

    26 באפריל 2011 בשעה 9:12 am

    נחמד

  2. luisa1234 said,

    26 באפריל 2011 בשעה 12:34 pm

    אלוהים ואני http://www.luisa1234.wordpress.com

  3. עודד said,

    26 באפריל 2011 בשעה 7:47 pm

    ברוך שובך (-:


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: