לדרוש אלוהים פרק 4: חידוש השיחה הישירה

פרק 4
לדרוש אלוהים
לעיני כל ישראל קורא דוד, המלך הזקן, את צוואתו לעמו ולבנו, שלמה:
שמרו ודרשו כל מצוֹת ה' אלֹהיכם (דברי הימים א' כח, 8).

מנהיג האומה מסכם את העיקר שהוא מבקש להעביר לבאים אחריו והוא פותח בהנחיה היסודית לאדם, החוזרת בכל ספרי המקרא: דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם.
דרישת האלוהים, הפנייה אליו בשיחה, נתפשת כעניין טבעי במקרא. "כי קרוב אליך הדבר מאֹד", כתבו לך בספר דברים, "בפיך ובלבבך לעשֹתו" (דברים ל, 14). אתה חלק ממערכת גדולה וטבעי שתבקש לדעת את מקומך בה. מה יועד לך. מה שלך. מה מחכה לך.
המלך הזקן ממשיך:
ואתה שלמה בני דע את אלֹהי אביך ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו יִמָצא לָך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א' כח, 9).

"דע את אלֹהי אביך." דע את האלוהים שידעו אבותיך. זה שקרא להם למעשיהם. ולא "דע את עצמך", כמו שאומרים היום. "דע את עצמך" הוא מורשת התרבות היוונית העתיקה, הכתובת שקידמה את הבאים בפתח מקדשה של דֶלְפִי.
"דע את עצמך" מניח שהעצמי הוא יחידה אוטונומית. אפשר להביא אותו למעבדה, להאיר אותו, להגדיר אותו ולחקור אותו במנותק מן הסביבה. הדרישה היהודית היתה "דע את אלֹהי אביך", משום שאין משמעות לידיעת העצמי במנותק ממקומו במערכת כללית. אין אדם יכול לדעת עצמו אלא מתוך פנייתו אל ההוויה כולה ובקשת תפקידו, שהוא עצמיותו, מיוֹצרה.
הניסיון לדעת את העצמי כאילו הוא התחלת וסוף כל הדברים מבודד את העצמי. מנתק אותו מיסודו. מציג תוצר כוזב. הפסיכולוגיה המודרנית של העצמי לימדה אותנו שהוא נוצר ומתפתח ביחסו לעצמי אחר, שלו היא קראה "אובייקט העצמי". "אובייקט העצמי" של הפסיכולוגיה הוא  עצמי בוגר, בשל, הורה לילד למשל, אשר משמש מעין ראי לעצמי. הוא עוזר לו לגלות את רצונו, יכולתו ואחריותו:
"אתה עייף," אומרת האם לבנה התינוק המשפשף את עיניו, "רוצה לישון." והילד למד כי יש לו רצון משלו. למד לקרוא לרצונו בשם "עייף". למד שהוא מותר.
"חמוד," ממשיכה האם. העצמי של הילד למד לחוות את ערכו באמצעות עיני אמו. הוא חשוב. אוהבים אותו ולכן ראוי שיאהב את עצמו.
"לך הבא את לילה טוב ירח ואקריא לך סיפור לפני השינה."
הזאטוט קיבל משימה. אמו גילתה לו שיש לו יכולת שלא ידע על קיומה. ללכת לחדר השני ולזהות ספר על-פי עטיפתו ולהביאו. היא סומכת עליו, ובאמצעותה הוא ילמד לסמוך על עצמו. היא מטילה עליו משימות, ואם יש לו אמון בה, שנבנה על יסוד משימות נכונות קודמות שהטילה עליו, הוא ילמד לזהות לבדו משימות המתאימות לו.
הילד חוזר עם ספר ובובה שהוא לוקח עימו כל לילה למיטתו. הפסיכולוגיה של העצמי נתנה לבובה שם. "אובייקט מעבר". מין מתווך בין האם לילד. נציג של אהבתה. כאשר יחבק את הבובה במיטתו יחוש את חוּמה של אמו גם כשהוא לבדו.
הפסיכולוגיה המקראית מכירה רק אובייקט אחד של העצמי, כל העצמי. האם המוזכרת לעיל נמצאת בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה בתפקיד שונה. היא אובייקט המעבר. היא "הבובה", המתווך המחבר עצמי לא בָּשֵל לאלוהיו. היא מספרת לילד על תפקידיו אצל בוראו. על החן המיוחד שקיבל ממנו. כל ההוויה מנהלת את השיחה הזאת עם מקורה. אובייקט  העצמי שלה.
הורים עם חיבור טוב, משל עצמם, ל"אובייקט" האלוהי של העצמי, ילמדו אותו לילדיהם, שיגיעו לבגרות מתוך יכולת לנהל שיחה ישירה, משל עצמם, עם אלוהים הקורא להם לתפקידם.
"דע את אלֹהי אביך, ועָבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". פנייה סתם איננה מספיקה. כדי לשמוע אותו צריך להכין את הלב למפגש. מי שידרוש אלוהים, וליבו לא עימו, הושאר במקום אחר, קשוב לקולות שונים, לא יישמע. רק כאשר הוא פונה לגמרי, מוכן לקבל את התפקיד שיוטל עליו, רק אז הוא הופך להיות חלק מן המערכת שאליה הוא מבקש להצטרף. נפרד מתדמית עצמו הכוזבת, כמרכז העניינים, וחוֹבר לקול הדובר אליו.
"כי כל לבבות דורש ה'", נמשך הפסוק. אלוהים כבר מדבר אליך הרבה זמן. כל הזמן. לכולם. דורש את כל כולם. אבל לא שמעת. פניך לא היו לשם.
"וכל יצר מחשבות מבין". בוא לפגישה כמו שאתה. אל תשתדל להיות נחמד, מנומס, מכבד. בוא עם כל יצריך. כל קשייך. כל ספקותיך. אל תסתיר דבר. אל תכחיש. אל תדחיק. אלוהים יכול "להכיל" אותך. הוא כבר יודע. כל יצר מחשבות מבין, רגשותיך הסתומים מובנים אצלו, מקבלים משמעות חדשה.
הפסיכולוגיה של העצמי מטילה על המטפל הבא לתקן קלקולים של אובייקט עצמי קודם, להיות מסוגל "להכיל" את העצמי של המטופל. הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מציעה לו להצטנע, להפסיק לחשוב שהוא "האובייקט של העצמי". ולהציע את עצמו כמדריך לקשר עם מי שיכול באמת להכיל הכול. אלוהים לבדו.
"אם תדרשנו יִמָצא לך," ממשיך המלך המדריך את בנו. אתה צריך לדרוש ממנו דרך. זוהי חובתך הראשונה. והוא חייב לך הדרכה. להימצא לך. זוהי החובה האחת שהוא קיבל על עצמו ביחסים הלא שווים שיש לו איתך.
"בכל לִבי דרשתיך," מתריע מחבר תהלים, "אל תַשְגֵני ממצוֹתיך" (קיט, 10). תן לי הנחיה ברורה מה אתה רוצה ממני. אתה חייב לי. יש לנו הבטחה ממך להיות נמצא. תמיד הווה. תמיד ניתן למציאה. אתה לא חייב לנו הסברים. אתה לא חייב לסדר לנו עניינים. אתה חייב לנו הנחיה כאשר אנו מוכנים לקבל אותה.
כי רק אם הוא נמצא, יש אתה. רק בפנייתו אליך, הנשמעת כאשר אתה דורש אותו, אתה קיים. מקבל מצפן פנימי לכוון אותך. "ישמחו דֹרשי אלֹהים" כותב תהלים, "ויחי לבבכם" (סט, 33). רק בפעולת הדרישה חי הלב, נוצר, נולד העצמי.
לדרוש אלוהים הוא היסוד שעליו עומדת התורה כולה, קבעו חכמים בתלמוד הבבלי (מכות כד, א) שסיכמו את עיקרה בפסוק משל עמוס הנביא:
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, 4).

החובה לדרוש את אלוהים מוטלת על הכול. וכולם יקבלו  תשובה. היחיד – לעצמו. הנביא – לעמו. אלוהים פתוח לשאלות בעניינים אישיים ובעניינים לאומיים. הוא עונה על ייעוד ודרך ומשיב על שאלות בענייני אהבה, משפחה ועבודה. הוא הכתובת, והדלת תמיד פתוחה.
אנו שומעים את קולו קורא בדממה, או מוכרז במעשיו בעולם, ונענים לו במעשים שלנו. ובְּמקום שמעשינו היו רצויים, אנחנו מקבלים קריאה למעשים נוספים. עשייתנו היא הכרזה שאנו מוכנים ובקשה להטיל עלינו מעשים נוספים.
אם מיעטנו לפנות אליו, הרי זה משום שלא רצינו לשמוע את תשובתו. במקום שאנו דורשים אותו לדרך, הוא דורש אותנו למעשים. במקום שאנו שואלים אותו לפשר סבלנו, הוא שואל אותנו לאן נעלמנו.
הכרעה את מי לדרוש לתשובה היא ההכרעה הכי חשובה שאדם יכול לקבל. היא תקבע את כל מעשיו להלן. הפנייה הזאת נעשית בדרך כלל בלא מודע. אנחנו תמיד פונים אל מישהו, אל משהו, שיגדיר את העיקר, התפקיד, הזהות. לאובייקט שבאמצעותו נוכל למדוד את עצמנו, הישגנו, ערכנו. מי שאינו פונה אליו פונה אל צילו, אל מתחזיו. אל האנשים החושבים שהם אלוהים. אל הטכנולוגיה שלנו, אל הכלים שיצרנו, אל המוצרים שמהם אנו מבקשים יוקרה, אל תדמיות כזב, אל מה שהחבר'ה אומרים. אל רוחות מתים, אל אובות, אל ידעונים, אל אלילים.
הפנייה אל מקור אחר מותירה אותך לבד. בלי קולו. בלי סיבה. בלי תכלית. בלי דרך. "אם תעזבנו," מזהיר האב את בנו, "יזניחך לעד."
המקרא תובע להכין את הלב לדרוש אלוהים. הוא אינו דורש אמונה באלוהים. דרישת האלוהים, הפניית הלב אליו, הבקשה ממנו, היא נכונוּת לעשות ניסיון. לנסות את הדרכתו של אלוהים. האיש הדורש בודק שוב ושוב אם יש שם דרך. אם היא אפשרית לו. אם היא מסבירה את החיים. מארגנת אותם. נותנת להם משמעות וערך. רק מתוך הרבה נסיונות כאלו, העולים יפה, ייווצר אמון. אמונה תהיה אחרי שדורשים אלוהים, והוא שם.

אל אלוהים באמצעות התורה

מדרש האלוהים הוא יסודו של מקרא. הוא נעשה שם באופן ישיר: פונים, שואלים ושומעים. פונים במישרין, או פונים באמצעות נביאים: העם המוכן למעשים שואל, והנביאים דורשים בשבילו, שומעים ומוסרים.
כאשר נצטברו כבר גילויים רבים על התפקיד האנושי הכללי והתפקיד הישראלי הייחודי, לאחר דורות רבים של דרישת אלוהים, קיבל מדרש האלוהים מעמד מורכב של לימוד ושמירת מה שכבר נגלה, לצד המשך השיחה הישירה שבה דורשים את אלוהים לאתגרים החדשים העולים, למה שעוד לא נודע.
מדרש האלוהים הישיר, מספר הנביא ירמיה, אבד בימי יורשי ממלכת בית דוד. תוצאת אובדנו היתה אסון. גלות ראשונה בבבל:
כי נבערו הרֹעים ואת ה' לא דרשו על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה (ירמיה י, 21).

מי שאינו דורש אלוהים, מתנתק מן המציאות, לא קורא את תביעותיה. סופו שיאבד לגמרי את הקשר אליה, חיבורו לארץ שבה הוא נדרש למעשים.
העם ששב מבבל לאחר שבעים שנה "דורש לה' אלֹהי ישראל" (עזרא ו). אבל מדרש ההוויה אינו שב למקומו המרכזי כמו בבית ראשון. מנהיגם של השבים מבבל, עזרא, הוא "סופר מהיר בתורת משה". סופר ולא נביא. מונחים לפניו דפי המקרא הרבים, שהוא שותף לעריכתם. עזרא, כתוב "הכין לבבו לדרֹש את תורת ה'"(עזרא ז, 9). עזרא דורש את ספר התורה ולא אלוהים.
מעתה מדברים אל אלוהים באמצעות הספרים. מבקשים תשובה לשאלות חדשות באמצעות תוצאות של דרישות אלוהים ישנות. התורה הופכת ל"אובייקט מעבר", מתווך לידיעת אלוהים.
חכמי סוף הבית השני מנתקים סופית את הפועל "מדרש" מאלוהים. הם יוצרים שיטה חדשה: מדרש של פסוקי התורה הכתובה. הם מנסים להבין מהות וכוונה כללית בפסוקים, כדי לצקת אותה למציאות חדשה.
אנשי המשנה והתלמודים התרחקו צעד אחד מאלוהים. הם עדיין דיברו איתו, בעיקר באמצעות טקסטים כתובים. מדרש הפסוקים עדיין הצליח, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים, בגלותם, מפוזרים בין העמים ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, נאלצו היהודים להפסיק לדרוש אלוהים במישרין, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, באמצעות פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף, הם קיבלו על עצמם את תוצאת עבודתו של בית-המדרש היוצר האחרון שהיה להם – התלמוד הבבלי. השביתו את הכלים, וחיכו ליום שיזכו להתאחד ולהשיבם לעבודה.
מאז אין עוד מדרש יהודי שבו נגלית חובה אנושית ונוצרת תורת חיים. לא מדרש אלוהים ולא מדרש ספר תורה. המושג "מדרש" קיים בשימוש מצומצם. הוא מציין את הסוגה הספרותית של יצירת החכמים בימי סוף הבית השני.
מדרש אלוהים לא עבר מן העולם. בלעדיו אין דרך לקרוא את תביעות החיים. הפנייה הישירה שנאסרה עברה ללא מודע. שם אנו מנהלים את השיחה עם אלוהים. אותו בירור יומיומי של אחריות שאנו עושים.
עם השנים הלך ונפתח פער בלתי נסבל בין מה שכתוב בהלכה, המסכמת את מדרש הפסוקים, שסיכמו את מדרש אלוהים, ובין אותו קול פנימי, תוצר השיחה הלא מודעת, התובע מעשים חדשים. חידושו של מדרש ההוויה מזמין לחדש את כליו הטמונים בספרי היהודים להיפרד מן המתווכים, שומרי ההלכה, ולמרוד באיסור החילוני להכיר בטִבעהּ של השיחה הפנימית שאנו מנהלים. לדרוש אלוהים ישירות ולשאול אותו: "מה עושים"?!

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: