לדרוש אלוהים פרק 1: עבד אדוני חופשי

לדרוש אלוהים פרק 1:

עבד אדוני חופשי
מחפשי חופש לא ימצאו חופש. מחפשי חובה אפשר שימצאו חופש. אלו היו הדברים ששמעתי את האיש אומר. ומכאן התחלתי להיות אדם אחר.
זה קרה לפני עשרים שנה. בדירתו הקטנה ברחוב אוסישקין בירושלים היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ מלמד בכל מוצאי שבת מקורות יהודיים לקבוצה קטנה של תלמידים, על-פי בחירתם. במפגש הראשון שאליו הגעתי סיימו ללמוד את ספר הכוזרי.
ליבוביץ לא אהב את הספר, שנראה לו "חלש" לעומת "שירתו האלוהית" של המחבר, יהודה הלוי. הוא הדגים אותה במכתם אחד קצר, שאמר לטעמו את העיקר:
"עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד אדוני," הרים ליבוביץ את קולו, "הוא לבדו חופשי".
הייתי עסוק, באותה תקופה, בחיפוש אחרי תורה שתסביר לי את עצמי. שנים לפני כן, בילדותי, התנפץ עולמי. ומאז ניסיתי לשוב ולבנותו. חיפשתי יסוד שאפשר להישען עליו. שיטה שתסדר. תסביר. תגיד לי את מקומי.
קראתי ספרי פסיכולוגיה וגילוי עצמי. לפעמים היה נדמה לי שמצאתי את מבוקשי כאשר שיטה שלמדתי ידעה לבטא תחושות שלא ידעתי שאפשר ומותר לדבר עליהן.
קראתי הרבה בהתלהבות עצומה. התאהבתי בכל ספר שהצליח להסביר לי דבר שלא הבנתי קודם. עם כל תורה חדשה היה נדמה לי שזהו, מצאתי את השיטה שחיפשתי. זו שתפתח לפני דרך לחירות. הייתי זקוק מאוד לחופש כי הייתי אסור בכלא פנימי. התחלתי להאמין כי יש תשובה בספרים. אבל התשובה השתנתה כל הזמן. אחת לכמה חודשים, בערך, הייתי מחליף שיטה, תורה, אמונה.
קריאתו של ליבוביץ, "עבד אדוני הוא לבדו חופשי", הסבירה לי מה היה חסר בגישות השונות לגילוי עצמי שלמדתי ומדוע אני מחליף אותן כל שישה חודשים. כולן לקו באותה חולשה. הן ביקשו למצוא מפתח לשליטה בגורל האנושי. כל אחת מהן הציעה דרך אחרת או טכניקה שונה, אבל בכולן היתה אותה הבטחה לחופש גמור שאפשר להשיג אם רק יודעים ללחוץ על הכפתור הנכון.
"הוא לבדו חופשי," צעק ליבוביץ פעם שלישית באותו לילה. ולי היה נדמה שאני שומע את קול הגבורה. אין חירות אלא בְּמקום שייעודו של אדם חרות. הסיכוי לחופש נמצא בְּמקום שיש עבדות שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ברגע שמוכנים להתמודד איתה.
ביום ההוא הרגשתי שסוד גדול נגלה לי. סוד שאולי ידעתי, ולא ידעתי שאני יודע. סוד שהיהודים שומרים כבר כמה אלפי שנים. סוד מארגן, מתווה דרך ומבלבל.
במאה האחת עשרה כתב הרמב"ם את ספר היסוד של הפילוסופיה היהודית, מורה נבוכים, בעבור תלמידו שגילה יסודות של אמת גדולה בפילוסופיה היוונית ושקע במבוכה. הוא ביקש להיות נאמן לאמת ומצא אותה, להפתעתו, בתרבות הכללית. האם עליו לעזוב, למען האמת, את דתו היהודית?
מצאתי את עצמי במצב דומה למצבו של ה"נבוך", אבל במגמה הפוכה. בן התרבות הכללית שמצא אמת יהודית, ולא ידע מה לעשות בה. חירותי תלויה בעבדותי, אבל איך אדע מה עלי לעבוד? האם מוטל עלי, כמי שבחר ללכת בנתיב האמת שגילה, לקבל עלי עול תורה? על מי אוכל לסמוך שיאמר לי מהי תורה?
ליבוביץ סמך על אבותיו היהודים הליטאים מן הגולה. הוא עבד את רשימת המצוות והאיסורים של ההלכה כפי שהגיעה לגיבושה הסופי באירופה שלפני העת החדשה. דווקא שם, בעשיית הדברים שאין להם שום אישור בשׂכל, שום נגיעה לחיים שאנו מכירים היום, מצא ליבוביץ את האתגר ליְכוֹלת הציות הנחוצה לעבד המבקש חירות.
רשימת המעשים הנכונים של ליבוביץ לא התאימה לקול אלוהים שנשמע לי, גם אם היה עמום. קיבלתי על עצמי את העבדות, אבל לא יכולתי לקבל את רשימת המעשים של ליבוביץ. היא נראתה לי לא מעודכנת, לא יודעת מצוות המוטלות עלי היום, וכוללת חובות של הישרדות יהודית בתנאי גלות שאיני חייב בהם עוד. צעקתו של ליבוביץ הידהדה באוזני כאמת גדולה, ואורח חייו נראה לי כולל, אולי, יסודות מאותה אמת, אבל משתמט מעיקרה. ליבוביץ הציע לי כיוון, אבל לא ידע להתוות לי דרך. רגע אחרי שמצאתי לעצמי, סוף סוף, מורה, איבדתי אותו.
בשנים שלאחר אותה פגישה ביקשתי את חברתם של תלמידי חכמים המכירים בקיומן של כוונה ותוכנית בעולם, שמהן אפשר לגזור ייעוד אישי ולאומי. אבל הם, כולם, באו אלי עם רשימת חובות שסתרה את הרמזים שהיו לי על רצונו של אדון עולם ממני, בזמן הזה.
החברה החילונית שבה חייתי הרשתה לי לפרש לבדי את משמעות קיומי, ועודדה אותי לצאת לדרך עצמאית, לחוות, לגלות את מה שנועד לי, אך הֶעמידה תנאי לחופש שהיא מציעה: ויתור על אלוהים, וכוונה, וחובה ניתנת לגילוי, שבלעדיהם אין שום משמעות למסעי. החופש הגמור שהובטח לי, ככלא לי.
העולם החילוני שבו גדלתי חגג את חולשתו של העולם הדתי, את קפאון היצירה שבו ואת הצורך הכפייתי להגן על אלוהים על-ידי שמירה על כל מלה הכתובה במקורות. החילונים משתמשים בנכות הדתית כפטור מהתמודדות עם תביעות הגדילה הקשה הנמצאת בתורה.
הדתיים שהבינו לרצוני לקבל עלי את מצוותי הציעו לי עבדות משונה, עבדות לאלוהים מצומצם, שאינו רואה עצמו אדון עולם. אלוהים המתעניין בעיקר ב"עניינים דתיים". אלוהים שאינו מעז לדרוש אותי בצמתים העיקריים של החיים. אלוהים שלא יוכל להעניק לי חירות, כי הוא עצמו נתון בכבלים. ההלכה אוסרת עליו להטיל עלינו תפקידים חדשים שלא הופיעו בהסכמים ישנים שיש לנו איתו. אלוהים כפוף להלכה, נתון בשליטת רבנים.
מי ילך לי לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדבר עם מי שהם רוצים, אין להם אלוהים.
או, במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ואין לנו על מי לסמוך שיגיד לנו מה הוא רוצה מאתנו.
כשרציתי לי אל חי, מדריך לחיי, גיליתי שאין לי ברירה ואני צריך לפנות אליו בעצמי. לעבד אלוהים בזמן הזה, גיליתי, אין חברים, לא חילונים ולא דתיים. אין לו דרך סלולה. יש לו שני יסודות חיוניים בשני עולמות שונים. הוא  צריך להיות נאמן לגמרי לשניהם, לשאת את המתח הקשה ביניהם, לחצוב אותם, כל אחד מעולמו, ולחבְּרם.
בצאתו לדרך הוא צריך להעמיס על שכמו את הרשות למרוד במסורת מאובנת שנתנה לו תרבותו החופשית. את הזכות והחובה שהיא העניקה לו להבין ולפרש לבדו את חובתו. את האחריות השלמה לחייו שהטילה עליו. חמוש בציוד הנ"ל ייצא למסע אל ארץ ישנה-חדשה שאינה יודעת נוסעים כמותו – ספרים בני מאות ואלפי שנים, שבין דפיהם חבויים יסודות מחומרים שאינם משתנים.
הוא יקרא את מקורות ישראל כולם. אבל ייזהר שלא ישים עליו כבלים שהיהודים שמו על עצמם בכמה שלבים בתולדותיהם. כאשר לא היו להם ארץ או מרכז אחד שהכול מקבלים את סמכותו, נאלצו, כדי לשמור על זהות משותפת בגלויותיהם השונות, לסכם את היצירה האחרונה שהיתה מקובלת על כולם, התלמוד הבבלי, ולהחליט שאין נוגעים בה עוד. לא משנים כלום, עד ששבים ומתאחדים.
עבד אדוני החופשי יפגוש בדרך נוסעים אחרים שנראים כמותו. והם שונים ממנו: מחפשי רוחניות. הוא מכין עצמו למפגש עם אלוהים הדורש אותו. הם רוצים אל שעובד אצלם. ספָּק של חוויות וריגושים שלעולם לא צריך לעמוד לפניו, מצוּוים.
האיש המחפש את לב הדברים יצטרך להיות דתי יותר מהדתיים. לא להתפשר על כלום. לא לעשות לעצמו הנחות. לא להסתפק ב"חוויות". לשאול בכל פסוק את המהות, עיקר היהדות. לדרוש את האל בכל המעשים. לתבוע אותו בכל ההתנסויות.
הוא יצטרך לפגוש ולסמוך על נוסעים קודמים, בעלי אמונה שיפגוש בשנים שונות בתולדות היהודים, בין הדפים. הוא יצטרך ללמוד ליפול, להיכשל, להתבלבל, לכרוע על ברכיו ולבקש רחמים.
וכל הזמן לא לשכוח שמחכים לו בבית. לא מספיק להגיע. לא מספיק לעלות. צריך גם לחזור. האיש שיצא לדרך בשביל עצמו, אם יהיה נאמן לגמרי לדרכו, יגלה שהוא שליח. פליט מימי-הביניים, תקופת בין השמשות, שבה התפוררו המסגרות הישנות שידעו לפענח ייעוד ואחריות אנושית. המסורת שהגדירה תפקידים לא מנהלת עוד שיחה ישירה עם אלוהים ואחרת עוד לא קמה. האיש שיצא לדרך צריך לחזור עם כלים חדשים.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משום שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.
הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.
שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, קורה תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.
ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילוים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדוּת קשה אינה עושה שינוי, לבדה. הזמנה היא, אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו בְּמקום שההוויה נפגמה ולא היתה הורוּת שלמה.
הנכונות לשאול שאלה חדשה על ייעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. עלמה said,

    26 במרץ 2006 בשעה 9:53 am

    "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי
    על כן בבקש כל איש חלקו / חלקי ה' אמרה נפשי."
    זה השיר שהתוודעתי אליו בלימודי ההוראה,
    ושמור מאז בזיכרוני ובנפשי.
    מהשירים הבודדים שאני זוכרת, ושמורים בי כמורשת של היהדות וכתמצית האנושיות כולה.


%d בלוגרים אהבו את זה: